בפסוקים החותמים את פרק י"ג עוסק שלמה המלך בשני נושאים שנראים רחוקים זה מזה, ולמעשה הם שני צדדים של אותו מטבע: חינוך הבן במוסר, והסתפקות האדם במה שיש לו. שניהם בנויים על אותה הנחה: מה שנעים לאדם ברגע זה אינו בהכרח מה שטוב לו, ומי שאוהב באמת - אוהב את הטווח הארוך.
גם בן מושלם צריך גבולות
תוספת יפה בעניין זה מובאת בשם הרב דסלר. אם הילד הוא מושלם, ממש כזה שכל הורה מתפלל שיהיה לו, גם אז - אומר הרב דסלר - צריך האב למצוא סיבה, פעם בחודש, להעמיד אותו במקום. לכאורה למה? הרי הכל איתו בסדר. התשובה: כי אם לא, מיטשטש הגבול בין אב לבן. האב אמור להיות הדמות המחנכת, ואם הילד מרגיש שהוא כל כך בסדר וכל כך מושלם, הוא מרגיש שהוא ואבא צועדים יחד, שאין כאן מישהו שנותן הוראות ומישהו שמקבל. הרי מעולם לא היה צריך - תמיד הוא עשה הכל מעצמו. זה אינו חינוך נכון. חינוך נכון מצריך שתהיה דמות של אב ודמות של בן. לכן לפעמים צריך למצוא סיבות - לא להמציא סיבות, אלא למצוא, אפילו על דבר קטן - כדי להעמיד אותו במקום. אצל רוב הילדים שלנו אין צורך לחפש; הם דואגים לספק לנו סיבות בשפע. אבל גם בדמות של בן מושלם, לו יצויר, הכלל הזה קיים.
חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. (כד)
"שבטו" - שבט של מוסר
חשוב להדגיש: כבר חז"ל עמדו על הנקודה הזו, שיש גיל שבו אפשר להכות את הבן ויש גיל שאי אפשר. מגיל מסוים, כשהבן נעשה עצמאי ובר דעת יותר, ברגע שאתה מכה אותו - אומרים חז"ל - הרי זה עובר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול": המכה בנו גדול. וכמה זה "גדול"? אין כאן גיל אחד; זה בכל דור ובכל ילד כפי עניינו. יש ילד שכבר מגיל ארבע-חמש יש לו כבוד עצמי, ואתה רואה שאם תיתן לו מכה - תשבור אותו. הרבה יותר יעיל לדבר איתו בדרך שכל, או להעניש אותו בעונש אחר.
והרבה פעמים עונשים נצרכים, אין בזה חוכמות. צריך למנוע ממנו ממתק, או דבר שהוא מצפה ליהנות ממנו; לפעמים צריך להעמיד את הילד במקום. אבל זה הרבה יותר אפקטיבי ומועיל מהכאה. לדוגמה: קבעת איתו שהוא חוזר מהחברים בשבע, והוא מגיע בשמונה. אתה אומר לו: מחר אינך יוצא, או מחר תצא שעה פחות. זה יעיל לאין ערוך מסטירה. מה עשית בסטירה?
ולא רק זה. אופי ההכאה הוא שהילד נעשה חסין לה. עוד מכה ועוד מכה, ובשלב מסוים הוא אומר לעצמו: טוב, צריך להגיע הביתה ולקבל שתי סטירות - וזה כבר לא מדבר אליו. ומה אז קורה? ההורה אומר: אה, זה כבר לא מדבר אליך? אני אראה לך. והוא מכה אותו עד שיבכה. עכשיו זה בסדר? עכשיו אתה מבין? מה הרווחת? הפכת ילד שיכול להיות ילד עם שמחת חיים לילד אומלל, לילד מוכה. אתה מגדל בבית ילד מוכה, והמינון הולך וגובר, כי ההכאה של אתמול כבר לא משפיעה, ואתה חייב להגביר. ואז שומעים דברים מזעזעים: זה מכבה סיגריות, זה משתמש במגהץ, זה בחגורה. איך מגיעים לכזו התעללות? אלה אנשים שלא עצרו בצהוב, והגיעו לאדום זועק.
לכן הכאה צריכה להיות במינון הנמוך ביותר. הכאה, מעצם טיבה, היא דבר משפיל. ולכן אל תחשוב על גודל המכה אלא על עצם זה שהילד קיבל מכה. עצם קבלת המכה היא כבר אמורה להעמיד אותו במקום, היא כבר אמורה להיות השפלה. אם הילד אומר "לא כואב לי", תאמר לו: לא התכוונתי להכאיב לך, רק רציתי שתדע כמה אני כועס ומקפיד על מה שעשית.
לא סטירות ולא בעיטות
דבר שני: לא סטירות ולא אגרופים. בחור בן שבע עשרה סיפר לי שיש לו טינה כבדה מאוד כלפי אביו. מה קרה? "אבא שלי היה בועט בי." זה היה שנים קודם, והוא עדיין כל כך פגוע וכל כך מושפל. גם מכה בגב היד היא השפלה; בעיטה ואגרוף - מי בכלל מדבר על זה. אם כבר צריך, תופסים את הילד קצת חזק ביד - וגם כאן להיזהר לא לתלוש לו את היד - צביטה, אחיזה באוזן כשצריך להעמיד אותו. וגם זאת רק בילדים קטנים. כשהוא כבר גדל - בכלל לא מדברים עם ידיים.
וצריך לדעת: הדור שלנו הוא דור של "חוצפא יסגא", והילד פורק את עול אביו הרבה יותר מהר. אם לפני שלושים שנה הורה שהכה את בנו ראה אותו פורק עול בגיל חמש עשרה, היום ילד בגיל שמונה עושה את זה. כבר בגיל שמונה הוא הופך להיות ילד בעייתי שאין עם מי לדבר, הוא מצפצף עליך ולא עושה שום דבר ממה שתאמר לו. למה? כי במקום לקרב אותו ולהראות לו את הדברים בדרך של חיבה ואהבה, עשית לו זאת בדרך של שנאה ושל הכאה.
ועוד: כל מה שדיברנו הוא רק כדי למנוע ממנו מעשה שלילי. אבל אוי ואבוי להורה שמכה את בנו או צובט אותו - אף כשלפעמים הדבר נצרך - כדי שיעשה מעשה חיובי. לא התפללת, לא למדת - ועל זה אתה צובט ומכה? ריבונו של עולם, מה אתה עושה בזה! אתה משניא עליו את התפילה, משניא עליו את הלימוד, גורם לו להבין שללמוד זה הדבר הנורא ביותר ושצריך תמיד לחפש איך לברוח מזה.
לכו והסתכלו על הדור שלפנינו, אלה שבאו מחוץ לארץ, ובפרט מארצות המזרח, שם זה היה דבר מקובל. הדור הזה פרק עול כולו. למה? כי כך חינכו את ההורים, הם לא הכירו דרך אחרת; ילד שנהג שלא כהוגן - כך היו מגיבים. אלא ששם לילד לא היה לאן ללכת: עיראק, תימן, מרוקו - לאן ילך, לגויים? היום בגיל צעיר מאוד יש לו לאן ללכת, הוא הולך לחבר'ה, ואין לך בכלל עם מי לדבר. ודאי שאין זו הדרך. ולכן כל מה שמדובר ב"חושך שבטו" הוא שבט של מוסר, ולא מקל, חלילה, ודברים גרועים מן הסוג הזה.
הרלב"ג: כשלון החינוך של בית דוד
דוגמה לצד השני של המשוואה אנו מוצאים אצל אדוניה בן חגית, והרלב"ג כותב שם דבר נורא. הוא אומר: מצינו שדוד המלך לא הצליח בחינוך ילדיו - אמנון, אבשלום, אדוניה. זה כישלון קולוסאלי. ומדוע? מכיוון שלא עיצב את בניו, וכלשון הכתוב "ולא עצבו אביו מעולם". הם גדלו בבית המלוכה, הוא מינה אותם לשרים ולחשובים, ומעולם לא דרש ולא תבע מהם - ותראה מה יצא.
מכאן אנו למדים - ובוודאי איני אומר זאת על דוד המלך, אלא בעיקרון כללי - שהורים טועים הרבה פעמים: אני אתן לו ואעניק לו, לא נורא, אל תקפיד עליו, הוא רוצה גם את זה - תן לו, עשה מעשה לא טוב - תעביר. למה? כי ההורה רוצה למצוא חן בעיני הילד, שאם לא כן הילד יאמר לו "אני שונא אותך". נורא והיום לשמוע ביטוי כזה יוצא מפה של ילד כלפי אמו! אסור שדבר כזה ייאמר, וצריך להעמיד לילד בצורה חד משמעית שדיבורים כאלה לא יישמעו. מה אתה רוצה - תחשוב בלב, אבל לדבר בחוצפה לא. על האב להעמיד את הילד על מקומו: אתה לא תדבר כך נגד אמא, נקודה. ואם אשמע ממך עוד פעם דיבור כזה - אינך יוצא שבוע מהבית. ילד צריך גבולות.
אבל ההורה רוצה למצוא חן בעיני הילד ולכן אינו מעמיד אותו על הגבולות, והילד הולך ומידרדר. ואז, במקום שתאהב את בנך, נוצר ריחוק וכמעט שנאה, עד שההורים כבר אינם סובלים את ילדיהם - שיצא מהבית, שיישב בחדר; קונים לו מחשב וקונים לו כל מה שאפשר, רק אל תפריע לי. למה? כי ההורה סובל מהילד הזה.
"ואוהבו שיחרו מוסר" - והנחת שבאה מגבולות
ואילו "אוהבו שיחרו מוסר" - ואז תראה כמה נחת יהיה לך מהילד. דווקא כשאתה מעמיד לילד גבולות אתה מרווה ממנו נחת; כשאינך מעמיד גבולות, אתה סובל ממנו מרורות. ההיענות היא הנאה רגעית: הילד עשה רעש בסופר, "אמא תקני לי", רוקע, צועק, עושה לה בושות - טוב, טוב, הנה במבה. נכנעת? יופי, הכנת לעצמך את הקרב הבא. הילד קלט שאמא נלחצת, ושמה שמפריע לה זה בושות. בפעם הבאה שמגיעים לסופר הוא מתחיל לצרוח - והיא קונה. הילד לומד. אבל אם אתה מונע ממנו פעם ופעמיים, אולי תהיה מריבה ואולי קצת בושות, אבל הילד יודע שאין חוכמות, שהצעקות לא עוזרות, ושאם יצעק - גם דברים שהיה אמור לקבל הוא יפסיד. כך ילד לומד גבולות.
ואלה הילדים שקשורים להוריהם. יש מחקר מעניין: ילדים שההורים העמידו להם גבולות היו קשורים להוריהם הרבה יותר מילדים שההורים נתנו להם את הכל. זו מציאות, ואני יכול להעיד על כך ממקרים שאני מכיר, וכל אחד יכול להעיד ממקרים שהוא מכיר. והסיבה פשוטה: ילד רוצה גבולות. הוא רוצה אבא, הוא לא מחפש חבר - חברים יש לו חמישים. הוא רוצה אבא ואמא שיכוונו אותו ויתנו לו גבולות, ולא שיעשו כל מה שהוא רוצה. אולי לרגע נוח לו לעשות מה שבא לו, אבל באיזה מקום אין לו אבא, אין לו אמא, אין לו מי שמעמיד לו גבולות.
המלבי"ם: את מי אתה אוהב יותר?
המלבי"ם מנתח את הפסוק ניתוח מעניין. מדוע בעצם אדם "חושך שבטו", מונע מבנו את המוסר שצריך? מחמת שהוא אוהב את הבן: זה בן כזה, אני כל כך אוהב אותו, איני מסוגל לעשות לו דבר כזה. יוצא אם כן, אומר המלבי"ם, שהאהבה הזו - שאינך יכול לראות בצערו - גדולה מאהבתך לבן עצמו. ואם ננתח: אתה אוהב את עצמך יותר מאשר את הילד.
אסביר. אתה יודע שאם תייסר את הילד, ותמנע ממנו חלק ממה שבא לו, ותיתן לו הכל בגבולות וכמו שצריך - הילד לא יאהב את זה, ואתה אינך מסוגל לראות אותו מצטער. אבל נחשוב לטווח ארוך: ברור שכאשר אתה מחנך את הילד אתה נותן לו את הדבר הטוב ביותר, אתה מעניק לו את היכולת להתגבר ולהתמודד בניסיונות שבעתיד, אתה בונה בו אישיות - יותר מאשר אם תיתן לו הכל ותגונן עליו כל הזמן. ואם אינך עושה כך, פירושו שלא אכפת לך שהבן יהיה בנוי יותר בעתיד; אכפת לך מכאב הלב שלך, שאינך מסוגל לראותו בצער. אי היכולת לראות בצער הזולת נובעת מאהבת עצמי - הצער הוא שלי, לי קשה לייסר אותו. נמצא שהצער שלך, שהוא אהבת עצמך, גדול אצלך יותר מאהבת בנך.
דוגמה: הילד שלך צריך לעבור עקירה. הוא צועק, ואתה אומר "איני מסוגל לראות דבר כזה", מוריד אותו מכיסא הרופא ולוקח אותו הביתה. את מי האדם הזה אוהב? את עצמו. שאם היה לך מעט רחמים על הילד, היית חושב מה יקרה בעוד שנתיים או בעוד כמה שנים, כשיזדקק לטיפול שורש ויסבול כאבים. היית חושב קצת עליו. אבל אינך חושב עליו - אתה חושב על עצמך: איני מסוגל, איני מסוגל. הרי שאתה מרחם על עצמך יותר משאתה מרחם על הבן. ואילו "אוהבו" - מי שאוהב את בנו באמת אומר: עם כל הקושי שלי לראות את בני סובל, אני יודע שזה לטובתו, והאהבה שלי לילד חזקה יותר מהאהבה שלי לעצמי. זה "שיחרו מוסר".
"שיחרו" - מלשון שחר
ומהו "שיחרו"? אומר המלבי"ם: מלשון שחר, מוקדם בבוקר - מייסרו בשחריתו, כבר כשהילד בילדותו, כדי להיטיב לו באחריתו. ובזה, מוסיף המלבי"ם, יש גם תשובה לשאלה ששאלנו קודם: למה הקדוש ברוך הוא מביא ייסורים על הצדיק, ומדוע "ויש נספה בלא משפט"?
רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים, וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. (כג)
התשובה: "שיחרו מוסר". הקדוש ברוך הוא מביא לאדם ייסורים כאן, כעניין "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" - מייסר אותך כאן כדי להיטיב עמך באחריתך. מה אתה רוצה, שהשם יעניק לך וישפיע לך בלי קץ? מי יהיה המפסיד הגדול מכך - אתה, שהרי בסופו של דבר על הכל תצטרך לתת דין וחשבון. האין טובים הייסורים האלה, שמעמידים אותנו על דרך הישר ומקרבים אותנו לסוף טוב, מאשר שיהיה כאן הכל טוב ושם, חס ושלום, ייסורים קשים?
צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. (כה)
הגר"א: "חסר לו בטן"
אומר הגאון מווילנא: הצדיק אוכל רק כדי שובעו, כמה שהוא צריך כדי להשביע את נפשו. ולעומתו "ובטן רשעים תחסר" - ופירוש מקורי מסביר הגאון: חסר לו בטן. כשהרשע אוכל הוא אומר: חבל שאין לי עוד בטן. למה? כי בטנו קטנה מלהכיל ולמלא את כל תאוות אכילתו, והוא רוצה לאכול עוד. ומה עושים? ידוע שביוון היה מחוץ לאולמות המשתאות מקום כעין שוקת, ושם - במחילה מכבודכם - כל אחד היה מקיא את כל מה שאכל כדי להיכנס פנימה ולהמשיך לאכול. זו האבסת עצמו, וזו "בטן רשעים תחסר": בטנו חסרה, קטנה, ולדעתו מסתיימת לפני הזמן.
ביטחון בפרנסה של מחר
הסבר נוסף: הצדיק "באמונתו יחיה", הוא בוטח בהשם, ולכן אינו צריך להרעיב את נפשו. הרשע דווקא כן מרעיב את עצמו, שהוא אומר: אל תגמור לאכול היום, תאכל רק פרוסה אחת ותשאיר פרוסה למחר, כי מחר אינך יודע אם יהיה לך. וזו "בטן רשעים תחסר" - חוסר אמונה יש באדם הזה, ומחמת כן אינו אוכל היום כראוי. אבל הצדיק אומר: "יום יום יעמוס לנו" - הקדוש ברוך הוא נתן פרנסתו היום וייתן פרנסתו מחר.
וידוע שעל פי הזוהר הקדוש אין לאדם להשאיר מאכל מהיום למחר. אנחנו איננו בדרגה הזו, וגם לא שייך אצלנו - אנו קונים כמויות אוכל לחודש שלם, ולא מחמת חשש ממלחמה אלא כדי לא להגיע לסופר כל יומיים. אבל על פי הזוהר יש עניין שאדם לא יותיר ממאכלו מהיום למחר, שהמותיר כביכול מראה חיסרון באמונה ובביטחון: לא בטוח לי שגם מחר ישלח לי השם, ולכן אשאיר לעצמי. זו "בטן רשעים תחסר" - הוא אינו אוכל כמו שצריך כי הוא משאיר למחר; והצדיק אוכל לשובע נפשו, אוכל ואינו דואג.
מעשה עם הרב מבריסק
ידוע שאצל הרב מבריסק לא היה פשוט כלל למצוא לחם, מפני שהקפיד מאוד על חשש חדש, גם בחוץ לארץ, ורק ממה שהיה ודאי ללא חשש חדש היה אוכל. בתקופת מלחמת העולם השנייה נשאר להם אוכל לאותו יום בלבד, והרב מבריסק תמיד הקפיד לא להשאיר אוכל למחר. אלא שלמחרת היה ערב יום הכיפורים. אמרו לו בני ביתו: הרב, למחר אין אוכל, ומחר יש מצווה לאכול. אמנם דרכו של הרב לא להשאיר למחר, אבל מה נעשה מחר? אמר להם: טוב, אתם רוצים להשאיר - תשאירו.
והרב מבריסק היה חזק מאוד בביטחון בהשם, ביטחון מבהיל ממש. הוא החזיק כולל של עשרות אברכים, וכל חודש בזמן ובתאריך היה משלם להם. אם היית שואל אותו יום קודם מאיפה אתה משלם, היה אומר: איני יודע. וברגעים האחרונים תמיד היה מסתדר, מכאן ומכאן, מישהו נותן - לא להאמין. פעם בא אדם והציע לו להחזיק לו את הכולל באופן קבוע. אמר לו: גם תמורת מיליון דולר לא אמכור את מידת הביטחון שלי. יש לי כל חודש מבחן בביטחון בהשם, ואתה בא ואומר לי קח סכום והסר דאגה - ומה יהיה עם המבחן החודשי שלי? והשם מעולם לא אכזב אותי.
למחרת, בשעות הבוקר, הגיע האופה של המקום ואמר לרב: הבאתי חלות טריות וחמות כדי שיהיה לרב מה לאכול; אני יודע שהרב נזהר בחדש, וזו תבואה מן הישן, הכנתי במיוחד לרב. והוסיף: ותדע לך, הרב, שהבאתי איתי גם דגים, דגים ברוטב, אלא שבהפגזה שהייתה נבהלתי ורצתי, הסיר נפל ונשפך והכל נמאס. אמר הרב מבריסק לבני ביתו: אתם רואים מה כוחו של חוסר ביטחון? אם היינו בוטחים בהשם, היה לנו גם דגים. אבל את הדגים כבר איבדנו. אומר הקדוש ברוך הוא: אתה סומך עליי - אני דואג לך ללחם, אני דואג לך לדגים, אני דואג לך להכל; ואם אתה חושש ומשאיר לעצמך, גם את מה שהכנתי לך לא תקבל. זה "צדיק אוכל לשובע נפשו": אוכל את מה שנותנים לו היום ושבע, ומה יהיה מחר - השם ידאג. ואילו "בטן רשעים תחסר" - הוא מקמץ באכילתו כדי שיהיה לו למחר, וזה מראה על חוסר ביטחון.
שובע נפש בלימוד התורה
אומר הגאון מווילנא: כך הדבר גם בתורה. "צדיק אוכל לשובע נפשו" - אדם צדיק לומד כדי שיהיה שבע. הוא אינו מדקדק אם למד מעט או הרבה; העיקר אצלו להבין את הדברים כראוי, לדעת אותם על בוריים, שתשבע נפשו מהם. "לא הספקנו היום הרבה, ביררנו רק תוספות אחד" - יכולנו להספיק עשרה דפים וישבנו על תוספות אחד? כן, אבל את התוספות הזה ביררנו והבנו לעומקו. זה נקרא לשובע נפשו.
אבל "בטן רשעים תחסר": הרשע כל מגמתו להתגדל בעיני הבריות, ולכן הוא לומד הרבה הרבה, כדי להראות לכולם - הנה, אני יודע את הגמרא במסכת זו ובדף זה. כל מטרתו להציג את ידיעותיו, ועל ידי זה בטנו חסרה. ומהי בטן מלאה? שהתורה תשתמר בקרבו, כמו שנאמר "כי נעים כי תשמרם בבטנך". למדת הרבה, רצת, הספקת - בשביל הרושם; אבל זה לא יישאר לך, זה לא יהיה לימוד תורה שמונח אצלך, ולא יישאר מזה מאומה. עדיף שתלמד מעט ותבין ותעמיק, שמה שאדם מבין ומעמיק בו נשאר לו זמן רב והוא זוכר אותו לאחר מכן.
מצודת דוד: "רווחא לבסומי שכיח"
המצודת דוד מסביר כפשוטו: הצדיק אינו מחפש מעדנים. הוא לא מחפש אנטריקוט, לא סטייק עין ולא לשון של בקר; הוא מחפש רק דבר המשביע את הנפש. וכמו שאומר המסילת ישרים, שכך ישבע האדם בין אם אכל ברבורים אבוסים ובין אם אכל פת קיבר - בסוף שניהם שבעים בדיוק באותה מידה. אבל הרשע - תציע לו משהו והוא אומר: זה לא בשבילי, אני צריך משהו על הסטייל, אני לא אוכל דברים פשוטים.
ותשימו לב כמה נפלא: הגמרא אומרת שאדם שבע מתקשה לאכול עוד, אבל אם יגישו לו מעדנים, ממתקים וקינוחים טובים - הוא יכול לאכול כמות. זה מה שנקרא בלשון חז"ל "רווחא לבסומי שכיח" - לדברים מבושמים ומיוחדים תמיד יש מקום בקיבה, יש נישה שעוד לא התמלאה. דוגמה: אדם סיים סעודה, מציעים לו עוד מנת עוף או עוד לחמנייה - "לא, איני מסוגל". מגישים עוגה, מגישים גלידה, מגישים פיצוחים - פתאום הוא כן מסוגל. הצדיק, שאינו מחפש מעדנים אלא את הדברים הבסיסיים והבריאים, שבע ונגמר. אבל הרשע האוכל מעדנים, ורווחא לבסומי שכיח, תמיד בטנו חסרה, תמיד הוא רוצה עוד ועוד, כי למעדנים יש תמיד תאווה ותמיד יש להם מקום בבטן.
המלבי"ם: שובע הנפש ולא שובע הבטן
המלבי"ם מדייק: הצדיק אינו אוכל כדי למלא את בטנו אלא רק כדי הסיפוק, "לשובע נפשו", ואינו אוכל מותרות. ועוד דיוק - "נפשו" ולא גופו: כמה שיהיה בו כדי להחיות את נפשו. מה הכרחי לנפש כדי שלא תיפרד מן הגוף - זהו שובע הנפש. שאם תיתן כמה שהגוף רוצה, הגוף יאכל ויאכל עד גדותיו; אבל הנפש - גם אם תאכל שתיים שלוש פרוסות, יש בזה קיום לאדם והנפש שבעה, די לה בזה.
ואילו "בטן רשעים תחסר", שהרשע אינו אוכל כדי להשביע את הנפש אלא כדי להשביע את הבטן, שהיא הגוף. והגוף - יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאה רוצה יותר. וזו גם מציאות, שעם האוכל בא התיאבון: כל שאדם אוכל יותר, כך גופו דורש יותר. אדם שרגיל לאכול שתי פרוסות בארוחה - זה מה שקיבתו דורשת והוא מתמלא בכך. אך אם יחליט לאכול ארבע פרוסות, בהתחלה יהיה לו קשה ואחר כך לא יוכל בלעדיהן; ולא רק שיהיה חייב אותן, אלא שקיבתו מתרחבת, וברגע שהיא מתרחבת לוקח לו הרבה יותר זמן עד שיחוש שובע, שכן עדיין לא מילא אותה. לכן בטן הרשע תמיד חסרה, הוא הולך ומוסיף ותמיד רוצה עוד. אבל הצדיק אינו אוכל לשובע בטנו אלא לשובע נפשו, ומבחינת הקיום הנפשי מספיק לו אפילו במועט.
רבי חנינא בן דוסא וקב החרובים
ובזה, אומר המלבי"ם, מתקבלת תשובה גם לשאלה ששאלנו קודם: רבי חנינא בן דוסא, שדי לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת - ולמה? הרי "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", כולם ניזונים מחמתו, והוא לא יקבל אפילו כמו שצריך? התשובה: הצדיק אינו מחפש יותר מקב חרובים, ודי לו בכך, כי הצדיק באמת מעוניין בשובע נפשו. אתה מסתכל עליו ואומר: אשרי מי שיתנו לו יותר - אבל הצדיק אינו רוצה. נוח לו לחיות בסיגוף, נוח לו לחיות בצמצום, נוח לו במציאות שאינו נהנה בה מן העולם הזה, שבשבילו עיקר התענוג הוא העולם הבא, ולכן אינו מחפש את הנאות העולם הזה.
באו לרב שטיינמן והציעו: הרב, נחליף את הריצוף בבית. בשום אופן לא הסכים. קצת צבע על הקיר? בשום אופן. מי שנכנס לביתו ראה בית כמו לפני שישים שנה, ומקרר אמקור עם הדלת המעוגלת, למי שזוכר. לא מעוניין ביותר מזה. פעם התפוצץ צינור באמבטיה, והיה צריך לפרק ולהחזיר. אמרו לו: הרב, כבר מחליפים את הכל, והאמבטיה נראית חלודה, אז שיחליפו גם את הקרמיקה. אמר להם: איני רוצה מותרות. אמרו לו: זה לא מותרות, אין ברירה, כבר מחליפים צנרת וכבר מפרקים הכל, וכשמפרקים חייבים לשים, ובאותה הזדמנות עושים את כל הקיר, זו אפילו לא תוספת. אמר: טוב, שיהיה. והגבאי אמר לבעל המקצוע: מחר בחמש-שש בבוקר אתה כאן ומתחיל לעבוד. למה? כי הרב יחזור מבית הכנסת, וכפי שאני מכיר אותו יאמר: עזבו, לא צריך, שיחליף רק את הצינור, ישים טיח וזהו. ובאמת, האיש בא בשש, ועד עשר בבוקר כבר הייתה קרמיקה. וכשהגיע הרב שטיינמן אמר: חבל, כבר עשיתם, חשבתי על זה ואמרתי שלא צריך, שיחליף רק את הצינור ולא יעשה יותר שום דבר, זה מותרות. בדיוק כפי שהגבאי ידע.
אדם שהוא צדיק אינו רוצה יותר. ואתה בא ואומר: מסכן, איך הוא חי. טיפש, הוא שמח במה שיש לו. הוא מסתכל דווקא על זה שחי בראוותנות ומביט בו ברחמים: תראה במה האדם הזה שקוע, תראה מה מטריד אותו, תראה בשביל מה הוא משקיע את ימיו. הוא מרחם עליך - ואתה בא לרחם עליו?
וספרנו כאן פעם על איש ואישה שהתלבטו. בא האיש לרב שטיינמן ואמר: הרב, אשתי אומרת שכדאי שנחליף לרכב מתקדם יותר, ברוך השם יש לי כסף, והיא רוצה שאקנה רכב יוקרתי; ואני אמרתי לה שאני חושש שלא לעורר קנאה. מה הרב אומר? שאל אותו הרב שטיינמן: תגיד לי, סיימת את הש"ס? אמר לו: לא. סיימת מסכת אחת שאתה יודע אותה על בוריה? לא. אתה שולט באיזה סימן בשולחן ערוך? לא. אמר לו: אם כן, איזו סיבה יש לקנא בך? למה אתה חושב שיקנאו בך - בגלל שיש לך פח מבריק? בעל עגלה שהפח שלו מבריק יותר מהעגלה של השכן - איזו סיבה יש לקנא בו? זה עולם המושגים של הצדיק.
לכן הצדיק אינו מסתכל על עצמו ואומר "אני מסכן, חי חיי רעב וחיי צער". זו כלל אינה המציאות שלו, כי "צדיק אוכל לשובע נפשו" - במה שיש לו הוא שבע ובו הוא שמח. ולכן די לרבי חנינא בקב חרובים, ואל תתייחס אליו ברחמנות, שאדרבה, זהו רצונו של הצדיק: שבעולם הזה לא ייקח ממנו מאומה, והכל ימתין לו לעולם הבא; ואינו חש חסר במאומה במה שיש לו כאן.
לסיכום:
שני הפסוקים החותמים את הפרק מלמדים על אותו יסוד: אהבה אמיתית מודדת את התוצאה ולא את הרגע. "חושך שבטו שונא בנו" - הורה שנמנע מלהעמיד גבולות מרחם על כאב הלב של עצמו ולא על עתיד בנו, והמעצב את בנו "בשחריתו" מיטיב לו "באחריתו" - וכך גם הקדוש ברוך הוא מייסר את האדם כאן כדי להיטיב לו בסוף. ובלבד שהשבט יהיה שבט של מוסר, במינון הנמוך ביותר, בגבולות ובחיבה, ולעולם לא כדרך של השפלה או כאמצעי לכפות מצוות. ו"צדיק אוכל לשובע נפשו" - הצדיק מודד את צרכיו לפי הנפש ולא לפי הבטן: לא מעדנים, לא מותרות, לא קימוץ מחוסר ביטחון ולא לימוד לשם הרושם, אלא שובע אמיתי בגוף ובנפש. ואילו "בטן רשעים תחסר" - מי שמודד לפי הגוף, בטנו קטנה מלהכילו ותמיד יחסר לו.