בפרק י"ג ממשיך שלמה המלך לברר את שאלת הגמול: מדוע לעתים נראה שהצדיק אינו נוטל את שכרו, והרשע דווקא מצליח. שלושת הפסוקים שלפנינו - כ"ב, כ"ג וכ"ד - עוסקים בשאלה זו ובפתרונה: השכר הצפון, השפע העובר דרך העמלים, וחינוך הבנים שהוא־הוא ההמשך האמיתי של האדם.
ט֗וֹב יַנְחִ֥יל בְּנֵֽי־בָנִ֑ים וְצָפ֥וּן לַ֝צַּדִּ֗יק חֵ֣יל חוֹטֵֽא׃ (כ"ב)
אומר הגאון מווילנה: בעולם הזה האדם יכול לאכול רק את הפירות, ולא את הקרן. כלשון המשנה - "אוכלים פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא". הקרן נשארת לו, צפונה לו לעולם הבא. ולא זו בלבד, אלא דבר נוסף ומעניין: גם את הפירות הנאכלים כאן בעולם הזה, בדרך כלל אין האדם עצמו אוכל אותם, אלא הבנים שלו.
וכך אומר המדרש: "אילמלי אכלו אבות את הפירות, לא היינו באים לעולם". כלומר, אילו היו האבות אוכלים בעצמם את פירות מעשיהם הטובים, לא הייתה לנו שום זכות לבוא לכאן לעולם. לאבות אכן מגיעים פירות, והפירות הם בעולם הזה - אבל לא האבות אוכלים אותם, אלא בניהם אחריהם. וזו גם התשובה שנאמרה למשה רבנו כששאל "למה לצדיק רע": אמר לו הקדוש ברוך הוא - אם האבות הצדיקים יאכלו את הפירות, מה יישאר לבנים?
והגמרא מוסיפה: מתי בכלל הצדיק אוכל פירות בעולם הזה? רק כאשר הוא טוב לבריות, שנאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". אם הוא טוב לשמיים בלבד - את הפירות לא יאכל כאן; רק כשהוא בבחינת "צדיק כי טוב", שהוא טוב גם לבריות, זוכה שיהיו לו פירות בעולם הזה.
זה שכתוב כאן: "טוב ינחיל בני בנים". "טוב" - אלו הפירות, ואת הפירות הללו מנחיל הצדיק אפילו לבני בניו, וכל שכן לבניו. למי? לצדיק שהוא טוב, שרק הוא זוכה שיהיו לו פירות כאן בעולם הזה. ואף פירות אלו אינם לעצמו, אלא לבניו ולנכדיו.
על הקרן הצפונה לעולם הבא - פשוט שהצדיק יקבלה, שהרי את הפירות אוכלים בניו ונכדיו, ולו נשארת הקרן הקיימת. אלא שהפסוק בא להוסיף: מעבר לזה, גם "חיל חוטא" צפון לו. "חיל" הוא כל מה שאסף האדם, קניינו. וכל מה שאסף החוטא - צפון לצדיק.
וכבר הסברנו תמיד שכאשר נאמר "חוטא", הכוונה למי שחסר ממצוות עשה. "חוטא" הוא מלשון החטאה והחסרה - להחטיא את המטרה, וכלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים". כתוב שלכל אדם מגיע חלק בגן עדן וחלק בגיהינום, ואם כן גם לרשע מגיע חלק בגן עדן. בא הרשע לקבל את חלקו, אומרים לו: אדוני, קיימת מצוות עשה? על מה תקבל גן עדן? הרי אתה חוטא - חסר ממצוות עשה. מה ייעשה בשטחים הריקים הללו? הצדיק מקבל אותם - יורש חלקו וחלק חברו בגן עדן. וזהו "וצפון לצדיק": לא רק מה שמגיע לו באופן אישי, שזו הקרן, אלא גם חילו וקניינו של החוטא, החלק בגן עדן שהיה החוטא אמור לקבל - גם זה צפון לצדיק.
ועדיין יש להבין: מדוע "צפון" ולא "נתון לצדיק חיל חוטא"? מסביר הגאון מווילנה: כתוב "שנות רשעים תקצורנה", והרשע מת בקיצור ימים, ואילו הצדיק מאריך ימים. נמצא שהרשע מגיע למעלה ראשון, וכבר עתה מגיע החלק הטוב בגן עדן - אבל אין נותנים לו אותו, שהרי איבד את חלקו. למי הוא ממתין? לצדיק. ומה בינתיים? הוא צפון, מונח בכספת וממתין לצדיק.
ועוד טעם אומר הגאון: אי אפשר לומר שחלקו של הרשע "נתון" לצדיק כבר עכשיו, שהרי "הן בקדושיו לא יאמין". צדיק הוא היום - ומה יהיה איתו מחר? יוחנן כהן גדול שימש שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. לכן חייבים להמתין עד שייפטר מן העולם, ואז יש גושפנקא שלא יחטא עוד. ומשום כך: "וצפון לצדיק חיל חוטא".
המלבי"ם מבאר את הפסוק כהמשך למה שקדם. אחרי שראינו שהרעה רודפת את החוטא - שמעשיו הרעים הם הרודפים אותו - ואילו לצדיקים הקדוש ברוך הוא בעצמו משלם שכר טוב מידו, מתעוררת קושיה: הרי במציאות אנו רואים צדיקים בייסורים ורשעים בשלווה. איך זה מתיישב? על זה בא ואמר: "טוב ינחיל בני בנים". אתה רואה שהצדיק לא קיבל שכרו? השכר הטוב שלו, אף של העולם הזה, שמור - לבני בניו. השם משלם שכר לבניו אחריו. ואם אתה רואה את הרשע מצליח ומתנשא - אל תתפעל: "וצפון לצדיק חיל חוטא", חילו של החוטא שמור רק עד שיבוא הצדיק ויירשנו. וכמו שכתוב "יכין רשע וצדיק ילבש".
וכך הגמרא, ורש"י מזכיר זאת, על הפסוק "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" - הרי לך "צפון לצדיק חיל חוטא". מי שראה את המן בתחילת סיפור המגילה ונרדם באמצע, נשאר עם קושיה: ראית אדם רשע כזה, תראה איך הוא מצליח, המלך גידלו ונישאו. אומרים לו: אדוני, תתעורר. קראה למפרע - לא יצא. קראה מתנמנם - לא יצא. קראה והחסיר בה פסוק אחד - לא יצא. מדוע? מפני שחייבים להמתין ולראות את אקט הסיום: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".
אל תתפעל אפוא ממה שאתה רואה שהצדיק אינו מקבל טוב - זה צפון לבניו. אברהם אבינו כל ימיו ניסיונות וקשיים, יעקב כל ימיו קשיים - וממה אנחנו אוכלים היום? מזכות אבות, מפירותיהם של האבות הראשונים. אל תתייחס למה שאתה רואה עכשיו, שהוא רגעי; בהמשך תראה שהצדיק מקבל שכר רב.
דוגמה נפלאה לכך אנו מוצאים בהרן. כתוב במדרש שאברהם אבינו נאבק בנמרוד, ונמרוד השליכו לכבשן האש. אמר הרן לעצמו: אם אברהם מנצח - אני עמו, ואם נמרוד מנצח - אני עמו; הולך אני עם המנצחים. מי ניצח? אברהם. אמר הרן: אני עם אברהם. אמר נמרוד: אתה עם אברהם? גם אותו השליכו לכבשן האש - ומת.
לכאורה, הרואה דבר כזה אומר: היה כאן אדם בדור קשה מאוד, דור של ניסיונות, שהיה מוכן למסור נפשו על קדושת השם - והנה מת. איפה השכר? לאברהם עמד הקדוש ברוך הוא, אבל הרן נמחה ולא נשאר ממנו דבר. ואם תאמר עולם הבא - הרי הפירות אמורים להיות בעולם הזה. והתשובה נוראה ואיומה, ומי שאינו מתבונן אינו שם לב: כל האימהות הקדושות הן צאצאותיו של הרן. שרה היא בתו של הרן, ולאחר מכן כל השאר הן נכדותיו וניניו. נמצא שכל בית ישראל צאצאי הרן. האם הרן לא קיבל שכר? ראה איזה שכר עצום. אלא שמי שראייתו קצרת רואי אומר: הנה, עשה מצווה, איזה טיפש, אילו אמר "אני עם נמרוד" היה חי היום. השואל כך שואל שאלה של סכלות - הוא רואה מטר קדימה, ולא דורות קדימה, שהרי זה הרן שיבנה את בית ישראל.
דוגמה נוספת: צלפחד, שהיה המקושש עצים. וכי צדיק היה או רשע? אומרים חז"ל שכוונתו הייתה לטובה - להראות "בואו וראו מה עונשו של מחלל שבת". שהרי זה היה לאחר הציווי על שמירת שבת, ולא ידעו מה עונשו של מי שמחלל שבת. הלך וקושש עצים כדי שיהרגוהו, ומסר נפשו על קדושת השם. השאלה היא: האם צריך להיות צדיק כזה? ודאי שלא. הוא אמנם כיוון לשם שמיים, אבל כזה צדיק לא צריך להיות. כבר הסברנו בעבר שיצא מזה נזק גדול: אילמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים, ומה מנע את שמירת השבת השנייה? המקושש. אל תהי צדיק הרבה - ראה איזה נזק גרמת.
ובכל זאת, הרי כוונתו הייתה לשם שמיים. וכי המעשה הטוב נאבד? בוא וראה איזה בנות היו לו: בנות המוזכרות בתורה בשמותיהן. התורה אינה מזכירה שמות נשים אלא אם כן יש הכרח, וכאן היא מזכירה את שמותיהן כמה פעמים - בפרשה עצמה ובסוף הספר, "ותהיינה לבנות צלפחד לנשים" - ומונה אותן פעם לפי חכמתן ופעם לפי גילן. מלמד שהיו חכמניות, שידעו דבר שמשה רבנו לא ידע. איזו גדולה ואיזו עוצמה. אומרים לך: אתה חושב שאדם עשה מעשה ומת? דע לך שהשכר צפון לו. "טוב ינחיל בני בנים" - המתן, אל תהיה קצר רואי, ותראה שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה. את עונשו קיבל, אבל גם את שכרו ראה, שנולדו לו בנות מיוחדות במעלתן, שראו דברים שמשה רבנו לא הצליח לראות.
רׇב־אֹ֭כֶל נִ֣יר רָאשִׁ֑ים וְיֵ֥שׁ נִ֝סְפֶּ֗ה בְּלֹ֣א מִשְׁפָּֽט׃ (כ"ג)
רש"י מסביר: הרבה תורה יוצאה על ידי התלמידים, שרבותיהם לומדים מהם מתוך פלפולם. "רב" הוא הגדול, והוא אוכל ממה שחרשו ה"ראשים", העניים. (אף שכתוב בא', כיוון שהאל"ף נחה ואינה נקראת, נדרש כאילו אינה, והרי זה מלשון דלים.) לפעמים אתה רואה שהרב הגדול אוכל מפלפולם של הקטנים, ששואלים אותו ומחדדים אותו - "ומתלמידיי יותר מכולם". "ויש נספה בלא משפט" - יש מהם שכלים מן העולם, לפי שאינם נוהגים כשורה; אף שהיו תועלת גדולה לרבותיהם, מכל מקום לא נהג בדרך ההגונה, ונספה בלא משפט.
ורש"י מביא הסבר נוסף, לעניין התבואה: יש תבואה שלוקה מפני שאין הבעלים מפריש תרומות ומעשרות כראוי. "יש נספה" - יש שהתבואה נספית, ומדוע? "בלא משפט" - שאינך נותן את חלקם של העניים כמשפט.
חז"ל דורשים את הפסוק בדרך נוספת. הגמרא מביאה מעשה באחד החכמים שפגש את מלאך המוות, ושם מסופר ששלחוהו פעם ליטול את מרים מגדלא ינוקי (מגדלת תינוקות), והוא נטל את מרים מגדלא שיער נשיא. שאל אותו: איך ייתכן שיש טעות? אמר לו: וכי לא למדת "ויש נספה בלא משפט"? יש מצב שאדם נספה אף שאינו מגיע לו על פי המשפט. שאלו: ומה אתם עושים עם השנים המיותרות של אותם אנשים? אמר לו: השנים הללו שמורות לתלמיד חכם המעביר על מידותיו.
ואגב, כשלמדנו זאת בגמרא הבאנו את דברי הבן איש חי, שחלילה לחשוב שיש נספה ממש בלא משפט. אלא הכוונה שכאשר באים להתבונן במשפטו של אדם זה, אין מוצאים משפט שבגללו נתחייב מיתה - אך יש לו חשבונות של גלגולים קודמים, וחשבונות של הקדוש ברוך הוא שאינם גלויים לעין האדם, ואולי אף לא לעיני המלאכים או למלאך המוות עצמו. מלאך המוות אינו רואה סיבה ליטלו, אבל חס ושלום לומר שאין כאן משפט כלל. "מלך במשפט יעמיד ארץ", "ברוך אתה השם מלך אוהב צדקה ומשפט" - אין מצב של בלא משפט, אלא בלא משפט הנראה לעין. אלא שרש"י מעיר שהדרשה נכונה, אך אינה מתיישבת עם תחילת הפסוק - מה עניין "רב אוכל ניר ראשים" ל"יש נספה בלא משפט"?
רבנו יונה מבאר: לפעמים נמצאות תבואות רבות דווקא בנירם של הראשים, בחרישתם ובשדותיהם של העניים. ("ניר" הוא חרישה, כלשון "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים".) אף שתשאל: הרי אין להם די כסף לעבד את האדמה כראוי, לזבל ולהשקות כראוי - אף על פי כן אתה רואה שיש שפע אוכל בנירם של הראשים, "בלא משפט", שלא כמנהג הראוי, שלא כדרך הטבע, שהרי לא עיבד את אדמתו כנדרש, ובכל זאת תמצא שם רב אוכל.
ולעומת זאת גם ההפך: יש עשירים שעיבדו את האדמה כראוי, הביאו אגרונומים, טיפלו בה, נתנו לה את כל התוספות והזיבול והדשנים, וביערו ממנה את המזיקים - ועם כל זה, אומר רבנו יונה, האדמה אינה מצמיחה ואינה נותנת יבולה בגזירת המקום ברוך הוא. "משיב חכמים אחור". התבואה הייתה אמורה להצליח מאוד, והנה דווקא אצלם לא הצליחה - זהו "יש נספה בלא משפט", שלא כמנהג הראוי. ומה בא ללמדנו? אל תבטח בחילו של החוטא. גם אם אתה רואה שהוא מצליח ועושה חיל - אל תבטח בעושר הזה, הקדוש ברוך הוא כבר ימצא דרך לאבד את עושרו. ואל תתפלא, כי "צפון לצדיק חיל חוטא", כהמשך לפסוק הקודם. מה שיש לחוטא צפון לצדיק, ולהשם יתברך נתכנו עלילות.
גם המלבי"ם מבאר שפסוק זה הוא המשך לקודמו, ובא לתרץ תמיהה: מדוע אין השם משלם את השכר לצדיק עצמו? "טוב ינחיל בני בנים" - למה בני בנים? אני כאן. הוגן הדבר? אני עובד, אני מתאמץ, ואומרים לי: אל תדאג, הנכדים שלך יקבלו. תארו לעצמכם שיאמרו לאדם: תעבוד כאן שבעים שנה, ומשכורת - הנכדים שלך יקבלו. אשמח מאוד בשבילם, אבל מה איתי? מן הצדק היה שהעובד עצמו יקבל את המגיע לו. על כך בא שלמה לתרץ בפסוק הזה.
תחילה הוא מעצים את השאלה מדוגמה מפורשת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת". ריבונו של עולם, מי שיש בכוחו לפרנס את כל העולם - לא ראוי שקצת מזה יהיה לו עצמו? מדוע אין לו מאומה? על זה אומר לך: אל תתפלא, כך אנו רואים במציאות - "רב אוכל ניר ראשים".
בוא ונעשה חשבון: מי הולך לחרוש את האדמה, לזרוע ולקצור? בעיקר בזמנם, ואף היום הדבר נכון. וכי הטייקונים הגדולים והעשירים הולכים לקחת מחרשה, לחברה לשור ולחרוש תלם אחר תלם? עבודת האדמה היא עבודה קשה ביותר וממסכנת את האדם. גם היום, אף שיש מכונות רבות, זו עבודה מפרכת: לצאת לשטח, להביא פועלים, ללכת בבוץ ובגשמים. מי שעושה זאת הוא אדם הזקוק מאוד לכסף, וזו דרכו להתפרנס.
אומר לך הפסוק: רוב האוכל שבעולם בא בזכות "ניר ראשים", בזכות העניים החורשים ומתאמצים בעבודה קשה. ועם כל זה, ראה דבר מפליא: "ויש נספה בלא משפט" - יש מן העניים הללו, שעל ידיהם בא האוכל לכל העולם, שאין להם בעצמם מה לאכול, והם שרויים בעניות. כך תבין גם בצדיקים: אף שרוב האוכל בא בזכותם - יש קוצים הבאים כביכול למנוע את השפע, והצדיקים מסירים אותם, ובחרישתם מביאים שפע לכל העולם - ואף על פי כן ייתכן שיהיו ביניהם נספים ברעב, ודי לו לאחד מהם בקב חרובים. "יש נספה בלא משפט".
אך מדוע כך היא המציאות? השם יודע שאם לרש הזה יהיה תמיד לחם, ואם יחיה בטוב - לא יהיה מי שיחרוש לנו את השדה. וכמו שאמרו חז"ל שעל הסופרים נגזרה עניות; וכל מי שאתה רואה סופר שהתעשר, סימן שהפך להיות סוחר - אך מי שעודנו סופר לא תראהו מתעשר מכוח כתיבת הסת"ם. נגזרה עליהם עניות, שכן אילו היה הסופר עשיר, וכי ישב לכתוב? זה מאמץ והשקעה, אות אות ומילה מילה, לדקדק שתהא כתובה כהוגן, להוציא את העיניים ולכפוף את הגב. לכן דאג הקדוש ברוך הוא שלא יעשירו, ועל ידי כך המזוזות, ספרי התורה והתפילין יהיו זמינים לנו.
כך גם בצדיק: אם הצדיק ייהנה מזכויותיו ויתחיל לקבל מהן חלק - שוב לא יהיה ראוי להשפיע על הכלל. כל מעלתו להשפיע על הכלל היא מפני שאינו נוטל מזה כלום, שהכול אצלו נטו לשם שמיים. אבל אם יתחיל לקבל חלק, מיד הוא אומר לעצמו: תשמע, זה משתלם - התפללתי כראוי והנה הקדוש ברוך הוא שלח לי. נמצא שהוא עובד לא רק מפני שרצונו לעשות רצון השם, אלא גם מפני טובות ההנאה. וכשאינו צדיק כל כך, איזה כוח יש לו להשפיע שפע על אחרים? כל כוחו להשפיע נובע מכך שאינו לוקח כלום - כשם שכל כוחו של הרש להאכיל את הכול מתבואת השדה נובע מכך שאין לו מה לאכול, ולכן הוא עובד בלי הרף. אבל אם יהיה לו די והותר, מדוע שיתאמץ בעבודת השדה? ילך לעבוד בהייטק, ולא יהיה מי שיעסוק בעבודות הללו, ולא יהיה לכולם מה לאכול. הרי זה כמשל להסביר מדוע אין הצדיק אוכל בעצמו מן השפע בעולם הזה.
וזה מה שהסברנו בעבר ב"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". מהו "בשביל"? מסבירים המפרשים, וביניהם רבי חיים מוולוז'ין: בשביל שהוא יצר. רבי חנינא בן דוסא יצר שביל מכאן עד האינסוף ברוך הוא, ודרך שביל זה יורד השפע לכולם - ובלבד שלא יידבק בשביל עצמו מאומה. אבל אם גם הוא מקבל מזה משהו, שוב אינו ראוי להשפיע שפע זה לכל העולם כולו.
והגאון מווילנה, ההולך בקו זה עצמו, מוסיף עוד ביאור ב"ויש נספה בלא משפט": זהו טעם נוסף לחובת נתינת צדקה לעניים. שאם אינך נותן לעניים את המגיע להם, חלילה אתה בבחינת גוזל את העניים - "גזלת העני בבתיכם", ועל ידי כך "וקבע את קובעיהם נפש", וממילא "יש נספה בלא משפט". לכן תן לעני את חלקו ואת המגיע לו, כדי שלא תבוא חלילה לידי מידה זו.
חוֹשֵׂ֣ךְ שִׁ֭בְטוֹ שׂוֹנֵ֣א בְנ֑וֹ וְ֝אֹהֲב֗וֹ שִׁחֲר֥וֹ מוּסָֽר׃ (כ"ד)
אומר הגאון מווילנה: מי שמונע מבנו את שבטו - "שבט" הוא מקל - וחוסך ממנו את המכות הראויות לו, מחפה עליו ואינו מייסרו, סופו שיבוא לידי כך ש"שונא בנו", שכן הבן יוצא לתרבות רעה.
ונדקדק: מהו "חושך"? חוסכים תמיד דבר המגיע. וכי יכול אדם לומר: מאה שקלים שיש בידי חסכתי מפלוני המסתובב ברחוב? לא מגיע לו כלל, ואין כאן חיסכון. אבל אם אני חייב לך כסף ואיני נותנו - זו מניעה. "לחסוך" בשי"ן הוא מלשון למנוע, ותמיד חושכים ממי שמגיע לו. כאן, אפוא, מדובר במי שחושך את השבט בשעה שהשבט מגיע לילד - שהילד עשה מעשה שראוי עליו שבט, ראוי עליו ייסורים והכאה - והאב מונע ממנו את הראוי לו. הדבר הזה הוא שיגרום לו לבסוף לשנוא את בנו.
והיום זו עדות נאמנה בכל מה שקורה ברחוב. אתה רואה אנשים שמגיעים למצבים כאלה, שמתבטאים בביטויים חריפים כלפי ילדיהם; כשהילדים גדלים קצת ונותנים להורה את הבעיטה כמו שצריך, אתה שומע איזה דיבורים קשים מדבר האב על בנו ואיזו שפה נוראה - על אותו ילד שהיה ה"פוצי מוצי" שלו. ובצדק, שכן מה שהילד עושה לו עושה לו את המוות, ואתה מבין מדוע ההורה מדבר כך. אבל מי גרם לזה? "חושך שבטו". אילו היית מונע ממנו בגיל צעיר, אילו היית מחנך אותו בגיל צעיר כראוי, לא היית מגיע היום למצב שאתה שונאו. ובמה הגעת לשנאה? בכך שבגיל צעיר נתת לו הכול. וכך הם שואלים: נתתי לו, קניתי לו, הענקתי לו, היה לו הכול, כל מה שרק רצה וביקש - איך הוא עושה לי דבר כזה? אלא היא הנותנת: מפני שנתת לו הכול. אילו היית מונע ממנו ומחנכו על דרך הישר, על ידי זה היית אוהב אותו.
וזהו ההמשך: "ואוהבו שחרו מוסר". מי שאוהב את בנו, לא די שהוא מייסרו כשהוא זקוק לייסורים, אלא אף "שחרו מוסר" - הוא דורש ומבקש לראות אם עשה דבר שאינו הגון ואינו ראוי, כדי לייסרו גם עליו.
וכמשל בעל העקדה: אישה הרוצה להתאפר, איזו מראה היא לוקחת? לא מראה רגילה אלא מראה מגדלת, כזו שמראה כל פצע וכל חצ'קון כאילו היה קטסטרופה. ולמה? קחי מראה רגילה, מה לך לחפש להגדיל את פגמייך? אלא היא הנותנת: מתוך שרצוני להסיר את אותו פגם ולהוציא אותה שערה קטנה, אני לוקחת זכוכית מגדלת שתראה לי כל פגם כפגם גדול, ועל ידי זה אוכל לחזר אחריהם ולנקותם. (ואגב, מכאן שהנשים לא השתנו והמראות לא השתנו, ועולם כמנהגו נוהג, וסדנא דארעא חד הוא.) כך גם מי שאוהב את בנו: מרוב אהבתו הגדולה הוא מחפש יותר לראות אם יש מה לתקן, ומייסרו אף על דברים קטנים.
ולכן אומרת הגמרא במסכת מכות, שאפילו אם הילד לומד כהוגן, ראוי שמדי פעם ייסרנו האב - כדי שלא יהיה בו נדנוד רע כלל. וזה מתאים לקו של הגאון מווילנה.
שלושת הפסוקים הללו הם מהלך אחד. "טוב ינחיל בני בנים" מלמד שהפירות שבעולם הזה אינם נאכלים בדרך כלל על ידי הצדיק עצמו אלא על ידי בניו ונכדיו, והקרן צפונה לעולם הבא - ואף חילו של החוטא, חלקו שאיבד בגן עדן, צפון וממתין לצדיק, ולכן "צפון" ולא "נתון". מכאן שאין לשפוט את הגמול בראייה קצרת רואי: הרן, בנות צלפחד ומפלת המן מוכיחים שהחשבון נערך דורות קדימה. "רב אוכל ניר ראשים" מבאר מדוע כך היא המידה: השפע בא דרך העמלים שאינם נהנים ממנו, ודרך הצדיק שאינו נוטל לעצמו כלום - שכן ברגע שהשביל דבק בו משהו, אין הוא ראוי להשפיע לכלל. ולבסוף "חושך שבטו שונא בנו": אהבה אמיתית אינה ויתור אלא חינוך, והמונע מבנו את המוסר הראוי לו - סופו לשנוא אותו, ואילו האוהב מחזר אחר כל פגם קטן לתקנו.