פתיחה
בפרק י"ג ממשיך שלמה המלך להעמיד זה מול זה את שני טיפוסי האדם: החרוץ מול העצל, הצדיק מול הרשע. בשלושת הפסוקים שלפנינו אנו למדים שלושה יסודות גדולים: מה באמת עומד מאחורי העצלות, מדוע הצדק בנוי כולו על אהבת האמת, וכיצד מעשה אחד - לטוב או לרע - גורר אחריו שרשרת שלמה.
העצל אינו מי שאין לו תאווה
מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן׃ (ד)
רבנו יונה מבאר: אדם שנפשו מתאווה ואינו משיג, שיגע ולא מצא, שהתאמץ ולא הצליח - דע לך, נפשו עצל. הכלל הוא "יגעת ומצאת - תאמין", ואם לא מצאת, סימן שלא יגעת כראוי. "יגעת ולא מצאת - אל תאמין", כלומר: אל תאמין לעצמך שאכן יגעת. אילו היית מתייגע כראוי, ודאי היית משיג.
הגמרא מביאה מעשה באדם שהתנה עם החכמים: תנו גט לאשתי אם לא אפייסנה בתוך שלושים יום. הלך לפייסה ולא נתפייסה, ודנו החכמים: האם עמד בתנאו או לא? והגמרא שואלת: האם נתן לה תירקבא דדינרי - האם מילא לה כד בדינרי זהב? כלומר, "ניסיתי" אינו מילה שעומדת בפני עצמה. השאלה היא כמה ניסית, ומה נדרש ממך לנסות. אדם שהרים טלפון ואמר "סליחה" והיא סירבה - אין זה פיוס. אדם שקנה תכשיט זהב יוקרתי והיא סירבה - זה כבר פיוס אמיתי שלא הועיל. כל דבר נמדד כפי עניינו. כך גם כאן: מי שאומר "מתאווה ואין, ניסיתי" - אומרים לו: אלו ניסיונות של אדם עצל.
הגאון מווילנא מסביר: העצל מתאווה, אך אין לו תקווה בתאוותו, משום שהוא מתעצל אפילו למלא את תאוותו עצמה. הוא אומר "אני רוצה להיות מיליונר" - ואין לו כוח לקום בשביל זה. אפילו תאווה גשמית לא ישיג, מפני עצלותו. לעומתו "נפש חרוצים תדושן": הזריזים לא רק משיגים את רצונם - עד שאתה חושב פעמיים, החרוץ כבר הלך והספיק לחזור - אלא גם נפשם ועצמותיהם מתדשנות. העצל לא ישיג אפילו את הגשמיות שהוא כה חפץ בה, והחרוץ ישיג גם את הרוחניות, כי הוא קם מוקדם, מתאמץ ומתייגע.
המלבי"ם מוסיף חידוש גדול. העצל הוא ההפך מן החרוץ, ואינו רוצה להתאמץ במלאכה. אתה עלול לחשוב: כנראה תאוות הממון אינה מדברת אליו, הרי אינו הולך לעבוד. אומר המלבי"ם: אל תטעה. לא זו בלבד שהממון מדבר אליו, אלא הוא מדבר אליו כפליים מכל אדם אחר. שהרי מי רעב יותר לדבר - מי שיש לו או מי שאין לו? מי שיש פת בסלו, אמרו חכמים, יש בו תחושת שובע; אבל מי שאין לו, הדבר בלתי מושג בעיניו ותאוותו גדולה בהרבה. לכן נאמר "מתאווה" - העצל רוצה מאוד ממון ושררה, אבל "ואין", אינו משיג. מדוע? "נפשו עצל".
במילים פשוטות: השאלה היא מה גובר על מה. הוא מתאווה למנוחה והוא מתאווה לממון, ותאוות המנוחה גוברת אצלו על תאוות הממון. אל תחשוב שהוא בעל מידות שהתגבר על תאוות הממון - הוא פשוט נכשל בתאוות המנוחה. לעומתו החרוצים, המייגעים את גופם במלאכה, ימלאו את כל תאוותם, "נפשם תדושן".
וכמובן, כפי שמדגיש המלבי"ם וכל המפרשים, שלמה המלך אינו בא ללמדנו כיצד לצבור ממון. אין זו המגמה ואין זה תפקיד האדם בעולם, שהרי "לא במותו ייקח הכל, לא ירד אחריו כבודו". הממון כאן משל לענייני הרוחניות. הנמשל הוא: מי שנפשו מתעצלת מלעסוק בענייני החכמה, סופו שימות מיתת עולם, ואז - אומר רש"י - יראה בכבודו של התלמיד חכם ויתאווה להשיגו ולא ישיג. "מתאווה ואין". אילו היה חרוץ, אף שהיה מייגע את גופו, נפשו הייתה מתדשנת לאחר מאה ועשרים. והעצל יוכל רק להביט מרחוק בחרוץ ולהתאוות: "אין אדם נכווה אלא מחופתו של חברו" - לעתיד לבוא יראה בחופתו של חברו ויתאווה: למה גם אני לא זכיתי? אבל אז כבר לא יעזור. מי שהיה עצל ולא השיג בזמנו, יישאר רק עם התאווה.
הצדק בנוי על אהבת האמת
דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר׃ (ה)
רבנו יונה מבאר: הצדיק, אפילו אם יראה תועלת בכך שיריב עם אדם, יחרפו, יקללו וידבר עליו דברים שאינם הגונים, וכך יצליח להוציא ממנו את מבוקשו - לא ישתמש בשיטות אלו. "דבר שקר ישנא צדיק". אבל הרשע, שיש לו מגמה להוציא ממישהו דבר מה, ויודע שיוכל להשיגו רק בדרכים מקולקלות - "יבאיש ויחפיר": יבאיש אותו בעיני העם, יוציא עליו שקרים, ויחפירו, מלשון בושה, כלשון "וחפרה הלבנה ובושה החמה". הוא יגרום לו בזיונות נוראים, ובלבד שישיג את מטרתו.
וכאן יסוד גדול: לא כל האמצעים כשרים כדי להוציא מטרה לפועל, גם אם המטרה נעלה ביותר. בנצרות אומרים "המטרה מקדשת את האמצעים", אך ביהדות הכלל הפוך: המטרה קדושה אם האמצעים קדושים. אם האמצעים פסולים, הדבר מעיב על המטרה עצמה. אמר הרב מבריסק: אילו היינו צריכים לבנות את בית המקדש, והכל כבר היה מוכן, ורק היה צריך לפגוע באדם אחד - כלל ישראל מחכה אלפיים שנה לבניין הבית, ורק יהודי אחד ייפגע - לא ייבנה בית המקדש ולא נפגע ביהודי. בית מקדש שנבנה על ידי פגיעה ביהודי, הפגיעה מעיבה על כולו.
מסופר על רבי ישראל מסלנט, שאדם יצא למחלוקת בעניין תורני והלכתי חשוב שהיה צריך למחות עליו. הוא נלחם, עשה עניין גדול ורעש. בא לשאול את רבי ישראל: הרי מחלוקת היא דבר שלילי, מה דעת הרב? אמר לו: תראה, אתה צודק - אבל תשתדל להישאר צודק. הרבה פעמים דברים מתחילים מתוך צדק: אתה פותח בעניין שחובה למחות עליו, ואחר כך מתדרדרים - מדברים עליו, מבזים אותו באופן אישי, משתמשים בדרכים נלוזות כדי להזיק לו. התחלת צודק וסיימת רע מאוד. תראה שבסופו של דבר תישאר צודק.
הרב מבריסק אמר פעם: מי שרוצה לצאת במחלוקת כנגד מישהו, צריך שני תנאים. האחד - שהלה יהיה "פרומער" ממך, צדיק ממך. שכן אם אינו צדיק ממך, הוא יצא כנגדך בחרבות וברמחים, ואילו אם הוא צדיק ממך, יגיב רק כפי שמותר לו להגיב ולא בדרכים אסורות. והשני - שתהיה חזק ממנו, כלומר שתדע שתצליח במחלוקת. שאם תחלוק ולא תצליח, מה הועלת? אדרבה, רק קלקלת, שהרי בסופו של דבר הוא גבר. ואם אין לך את שני התנאים - אל תצא למחלוקת. ומשום כך הרב מבריסק עצמו לא היה יוצא למחלוקת, שהרי מי יכול להיות צדיק ממנו? וזה שכתוב "צדק צדק תרדוף": אם אתה רוצה לרדוף אחר הצדק, עשה זאת בצדק - לא בדרך עקומה ולא בדרך שאינה הגונה, אלא אך ורק בצדק.
הגאון מווילנא מסביר: "דבר שקר ישנא צדיק" - הצדיק שונא דבר שקר אפילו לשמוע אותו. אבל הרשע, כששומע דבר על צדיק, אף שהוא שקר, אין הדבר מעניינו: תחילה מבאיש אותו בעיני הבריות שלא בפניו, ואחר כך כשרואה את הצדיק - גם מחפירו ומביישו בפניו. זהו לצערנו מאפיינם של אנשים שכדברי הבן איש חי נוהגים כמנהג הזבובים: להיכן מגיעים הזבובים? למקום שיש בו לכלוך וטינוף. כך יש אנשים ששומעים על מחלוקת, על ויכוח, על משהו מסריח - ומיד הם שם. "שמעת מה אמר פלוני על פלוני?" ואם תאמר לו שהדבר לא הוכח, ישיב: היום אי אפשר לדעת דבר, גם על אחרים חשבו שהם כשרים ובסוף נתפסו. ואם תאמר לו: אבל האדם המדובר הוא צדיק! יענה: אל תחשוב, הרבה חשבנו שהם צדיקים. זה הרשע - עובדות אינן מעניינות אותו. ואילו הצדיק, עצם זה ששקר מדובר כאן, מאוס עליו ושונא לשומעו. הרשע דווקא מקבל מזה אדרנלין: יש רכילות, יש דבר עסיסי לדון ולדוש בו.
המלבי"ם מבאר: "צדיק" מלשון צדק, והצדק כולו בנוי על אהבת האמת. אדם הרוצה לפעול בצדק חייב לאהוב את האמת, שכן אם אינך פועל על פי האמת - לא הגעת אל הצדק. האמת חייבת להיות נר לרגליך. מי שאינו נוטה אחר האמת ידבר רכילות, ידון את חברו לכף חובה ויטה משפט, והכל מפני שאינו הולך אחר האמת. כדי להשיג צדק צריך אדם לנטות אחר האמת בדרך הקיצונית שלה, ולכן הצדיק, שתמיד עושה צדק, שונא דבר שקר. והרשע, שהוא היפוכו, אוהב את השקר. "להבאיש" - שלא בפניו, "להחפיר" - בפניו, כפי שביאר גם הגאון מווילנא, על ידי שמוציא עליו רכילות ולשון הרע ודיבה ודבר שקר.
עוד ביאור מחודש מביא המלבי"ם: כל הפסוק מדבר בצדיק. "דבר שקר ישנא צדיק", וכיוון שהוא שונא את השקר, כאשר הוא רואה רשע משקר ונוהג שלא כהוגן - הצדיק הוא זה שיבאיש ויחפיר אותו, כדי שהבריות יתרחקו ממעשיו ולא ידבקו בדרכיו. לפי זה אין הפסוק מתאר את מעשה הרשע כלל, אלא את תגובת הצדיק כלפי הרשע.
שרשרת המצווה ושרשרת העבירה
צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת׃ (ו)
אומר רבנו יונה: זכות הצדקה שומרת על התם מן העבירה. מי שישר בדרכו, הצדקה שומרת עליו שלא ייכשל. ומאידך, "ורשעה תסלף חטאת" - האדם הרשע, החטא מסלף אותו, שעבירה גוררת עבירה עד שיגיע לעוונות גדולים. התם דרך קיים מצוות צדקה, וזה שומר עליו מכישלון; והרשע עשה עבירה, וזו מביאה אותו לחטא נוסף.
אפשר להסביר זאת גם על פי דברי הרמב"ן. לכאורה יש לשאול: רוצח בשגגה - מה דינו? גולה לעיר מקלט. וזהו עונש נורא ואיום: אדם עוזב את מקום עבודתו, את סביבתו ואת כל עולמו, והולך לעיר שאינו מכיר. לכמה זמן? ייתכן חמישים שנה, וייתכן שימות עוד לפני מות הכהן הגדול; וייתכן גם יום אחד בלבד, הכל לפי חוזק תפילתו. עונש נורא. ומדוע כך? אומר הרמב"ן כלל גדול: אין הקדוש ברוך הוא מביא שגגות אלא לאדם שפרוץ באותו עניין. מי שאינו פרוץ בדבר, לא יארעו לו שגגות בו.
דוגמה לכך: אין אנו רואים אדם ישן שנופל מן המיטה. לכאורה הישן אינו מרגיש מה קורה עמו, ובכל זאת ילד מגיל מסוים כבר אינו נופל. מדוע? מפני שמונח לו במוח, בקופסה, מה פירוש ליפול מן המיטה, ולכן גם מתוך שינה יש לו אינסטינקט המונע אותו מכישלון זה. ואם אתה רואה אדם שהגיע למצב שבו היה מסוגל להרוג את חברו בשגגה, מה זה מלמד? שעניין הזהירות בחיי אדם היה מזולזל אצלו. אילו היה זה עניין שמעורר בו פחד ורתיעה, לא היה נכשל בו.
זה שאומר הכתוב "ורשעה תסלף חטאת". "חטאת" היא שגגה, וכשאתה רואה אדם שהגיע לסילוף של חטאת - דע מהיכן הגיע: מרשעה. היה בו בעבר רשע בכוונת תחילה, במזיד, ומתוך כך הוא מגיע אחר כך גם לחטאות. אבל מי שמעולם לא עשה זאת במזיד, סימן שהוא זהיר כל כך באותו עניין, ולא יגיע גם לחטא בשגגה.
הגאון מווילנא מסביר: "צדקה תיצור תם דרך" - הצדקה שומרת את ההולך בתמימות שלא ייכשל. שהרי התם הולך בתמימות ומתוך חיסרון ידיעה, והוא מועד לכישלון; ואילו החריף והמפולפל הולך בדרכו מתוך ידיעה והחלטה שזו הדרך הנכונה ושמכאן אין נכשלים. מי שהולך בתמימות נתון הרבה יותר לכישלון - ומה שומר עליו? הצדקה. והצדקה שנתן תשמור עליו שלא יבוא לידי כישלון. ומנגד "ורשעה תסלף חטאת" - מחמת העוון שעשית מתחילה, אתה בא לידי חטא של שגגה.
חבלי השוא ועבות העגלה
עוד מבאר הגאון מווילנא את "ורשעה תסלף חטאת" על פי הפסוק "הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". והדבר מעורר תמיהה: את העוון מושכים בחבלי שוא - חוטים דקים, קורי עכביש, כלום; ואת החטאה בחבלים ענקיים, כעבות העגלה. מדוע?
מסביר הגר"א: "חטא" בלשון הקודש הוא תמיד חיסרון. "והייתי אני ובני שלמה חטאים", אמרה בת שבע - חסרים מן המלוכה. "להחטיא את המטרה" - להחסיר את המטרה. וחיסרון של מה? של דבר שהיית צריך לעשות ולא עשית - חיסרון מצוות עשה. לעומת זאת "עוון" הוא עבירה על לא תעשה. ומי רודף אחר עוד מצווה ועוד מצווה? רק הצדיקים. אבל מעבירות מתרחק גם מי שאינו בדרגת צדיק. לכן החסרת מצוות עשה מצויה מאוד: "פה לא נזדמן לי, פה לא יכולתי, פה היה קשה לי, פה איחרתי את הזמן" - בזה רבים נכשלים, ולכן "כעבות העגלה חטאה". אבל בעוונות, אצל יהודים סטנדרטיים, אין רבים נכשלים, ולכן "בחבלי השוא" - מעטים הם.
ואחרי הקדמה זו מבאר הגר"א את פסוקנו: "ורשעה תסלף חטאת" - מהיכן הגעת לעשות רשעה? מתוך שכבר פעמים רבות עשית חטאת, כלומר זלזלת במצוות עשה זו ובזו, ואמרת לעצמך: אינני רודף אחר מצוות עשה, אבל עבירות חלילה איני עושה. אומרים לך: אדוני, החטאת הזאת, הזלזול במצוות עשה, תוביל אותך לרשעה. הרשעה נובעת מן החטאת, ומחיסרון מצוות העשה תידרדר לאט לאט עד ללאווין גמורים.
ומעשה היה עם הבעל שם טוב הקדוש, שהגיע פעם למדבר שמם ולא הבין כיצד הגיע לשם ומה מעשיו שם - משמיים הובילוהו. ראה שם צפרדע ענקית, ושאלה: מי אתה? והחלה הצפרדע לדבר ואמרה: תלמיד חכם הייתי, וכבר למעלה מחמש מאות שנה אני מגולגל כאן. נכשלתי בזלזול בנטילת ידיים, באיזה חיסרון בנטילת ידיים, ובעקבות זה התדרדרתי והלכתי עד שעברתי על כל התורה כולה. ועתה זימנו אותך לכאן כדי לתקן אותי. ואכן תיקן הבעל שם טוב את אותו גלגול. הרי לנו: מה מושך את העוון? חבלי השוא. אתה מתחיל בחטאים ואומר "זה כלום, רק החסרתי מצוות עשה, אינני עבריין" - ואומרים לך: דע לך, בסופו של דבר תגיע לרשעה. "ורשעה תסלף חטאת".
לסיכום:
שלושת הפסוקים מלמדים אותנו שלוש אמיתות שלובות. ראשית, "מתאווה ואין נפשו עצל": העצל אינו חסר תאווה אלא ההפך - תאוותו גדולה, אלא שתאוות המנוחה גוברת עליה, וסופו שיתאווה לכבודו של החרוץ ולא ישיגנו. "ניסיתי" נמדד תמיד ביחס למה שנדרש. שנית, "דבר שקר ישנא צדיק": הצדק כולו בנוי על אהבת האמת, ולכן אין המטרה מקדשת את האמצעים - ומי שיוצא בצדק שיישאר צודק עד הסוף. ושלישית, "צדקה תיצור תם דרך": מעשה טוב שומר מכישלון, וחיסרון קטן - זלזול במצוות עשה או בנטילת ידיים - עלול להוביל בחבלי שוא עד לרשעה גמורה. שרשרת של טוב מצילה, ושרשרת של חיסרון מפילה.