פרק י"ג בספר משלי פותח בנושא החינוך: כיצד נוצר "בן חכם", ומה גורם לבן לצאת לץ. מכאן ממשיך שלמה המלך אל כוחו של הפה: השכר שבפרי הפה, הנזק שבחמס, והצורך לנצור את הפה ואת השפתיים כאחד. נעבור על הפסוקים כסדרם, עם ביאורי רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנא, הרלב"ג ובעיקר המלבי"ם.
בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא־שָׁמַע גְּעָרָה׃
רבנו יונה, וכן הגאון מווילנא באותו קו, מסבירים: אם אתה רואה בן שהוא חכם, שאיננו נמשך אחר תאוות ליבו, דע שזה מחמת מוסר אב. זהו ההבדל בין חכם לכסיל: הכסיל יכול להיות אינטליגנט גדול, אך הוא נוהה אחר תאוות ליבו. החכם בוחר בטוב ומואס ברע, ולמה הוא כזה? מפני שהאב ייסר אותו, הדריך אותו בדרך ישרה ולא חסך שבטו ממנו. וכבר הסברנו כמה פעמים ש"שבט" אינו מוכרח להיות שוט או מקל, אלא גם שבט פיו.
"ולץ לא שמע גערה": אם יצא הבן לץ, שאינו חכם ואינו בוחר בטוב, דע שזה מחמת שלא שמע גערה מעולם. כמו שמביא הרלב"ג את הכתוב על אדוניה: "ואדוניה בן חגית מתנשא לאמור אני אמלוך", ונאמר עליו "ולא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית" - אביו מעולם לא גער בו.
הגאון מווילנא מוסיף: הנער לא יקבל טוב עד שייסר אותו, ואין הכוונה לייסורים אלא שימשוך אותו לתורה. אבל, אומר הגר"א, ללץ הוא לא היה מגיע אילו לפחות היה שומע גערה. גם אם לא נתת לו הרבה מוסר ולא הדרכת אותו, ולחכם הוא לא היה מגיע, לפחות לא היה נופל ללץ. למה נפל ללץ? כי אפילו גערה, במקום שהיה צריך לגעור, הוא לא שמע.
עוד מסביר הגר"א שהלץ הוא ההפך מן החכם: חכם הוא מי שלומד תורה, ולץ הוא המתבטל מן התורה. וכיצד נקרא המתבטל מן התורה? "מושב לצים" - שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים. אם כן זה לעומת זה: בן חכם הוא העוסק בתורה, והלץ הוא המתבטל ממנה.
המלבי"ם מבאר: "בן חכם" הוא הנוהג על פי חוקי החכמה, דהיינו לבחור בטוב ולמאוס ברע. והדבר קשה מאוד לאדם, מפני שהוא מנוגד לטבעו: טבע הגוף לחפש הנאות ותאוות ולהתענג בעולם הזה. לכן הקושי למאוס באותן תאוות, להתגבר על טבע הגוף ולהשליט את הנשמה, הוא קושי גדול.
וכיצד יצליח האדם בכך? בלשונו של המלבי"ם: ציורי התאוות מעלים על אדמת הנפש קמשונים. הנפש היא כאדמה המיועדת לזריעה, והאדם מעלה בה את ציורי התאוות - תאווה לעושר, תאווה לאכילה, תאווה לנשים וכיוצא בזה - וכל אלו מעלים בנפשו קוצים. מה צריך לעשות? לנקות את הנפש מאותם הרהורים על ידי המוסר. "מוסר" הוא לשון ייסורים, שיודיע לו עד כמה ייסורים קשים יש למי שהולך אחר תאוות ליבו ומתרחק מדרכי החכמה. היראה היא זו שמייסרת את הנפש, ולכן הדבר נקרא תמיד בגדר ייסורים.
הסטייפלר כותב שחלק מן הדברים שצריך לדבר עם הילד הוא להסביר לו שיש מושג של שכר ועונש, ושיש מושג של גיהנום. אין צורך בתיאורים פלסטיים קשים מדי, אבל שיהיה מודע כבר מגיל קטן שיש גן עדן ויש גיהנום: הקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב למי שמתגבר על רצונו, למי שמוותר ולמי שמוכן לבוא לקראת, ולעומת זאת יש עונש, חס ושלום, למי שמשקר ולמי שמתנהג שלא כראוי. וגם בזה צריך שימוש מושכל: לא על כל דבר קטן לומר לילד חס ושלום, אלא להזכיר את העניין מפעם לפעם, למשל אחת לחודש, שיש שכר טוב ויש עונש. הדבר הזה נותן מורא בלב האדם.
וכך אומר המלבי"ם: כאשר האב נותן מוסר, וזוכה שהבן יוצא חכם, זה סימן שהמוסר הועיל. הנה הבן קיבל את הדברים והסיר מעליו את התאוות שהגוף נמשך אליהן באופן טבעי, ובעקבות מה? מוסר האב. אבל הבן שלא שמע גערה מאביו מימיו - אל תחשוב שרק לא יהיה חכם, ותאמר "לא נורא, צדיק הוא לא יהיה". לא כך. בן כזה יגדל לץ. מי שלא שמע גערה, לא זו בלבד שלא יקבל את חוקי החכמה, אלא הוא יתלוצץ עליהם.
מִפְּרִי פִי־אִישׁ יֹאכַל טוֹב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס׃
רש"י מסביר: מהו פרי פי איש? הפירות שהאדם מוציא בפיו, והוא עסק התורה, כמו "פתח פיך ויאירו דבריך". מפרי פי איש, כלומר משכר תורתו, יאכל טוב בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. "ונפש בוגדים חמס" - נפש היא לשון חפץ ורצון, כמו "אם יש את נפשכם", שפירושו רצונכם. ומהו חפצם של הבוגדים וכל תאוותם? חמס: איך לגזול מזה, איך לקחת מזה, איך לעשות קומבינות.
רבנו יונה מסביר שהפסוק ממשיך את הקודם. "בן חכם מוסר אב" - הבן נעשה חכם על ידי מוסר האב, וכך גם כאן: מפרי פי איש, שפירותיו הם דברי מוסר ותוכחה שהוא אומר לאחרים שישנו את דרכם, יאכל טוב, ושכר התוכחה נמצא עמו. "ונפש בוגדים חמס" - תאוות הבוגדים היא חמס, ושואל רבנו יונה: כיצד יוכיחו את בניהם אחרי שכל תאוותם חמס? ראשית, מי שכל תאוותו חמס לא ייסר את בנו כשיראה אותו עושה חמס. ושנית, גם אם ייסר אותו, דברים שאינם יוצאים מן הלב אינם נכנסים אל הלב. אתה עושה חמס ואומר לבן שאינך רוצה שיהיה כמוך?
מישהו אמר לי שקרא כתבה על כך שכל ראשי הפשע אינם רוצים שילדיהם ימשיכו בדרכם. אדם כזה יודע כמה סכנה יש במה שהוא עושה, וכמה קומבינות וכמה מלוכלך העסק שבו הוא חי, ולכן הוא מעדיף שבניו לא ילכו בדרכו. אבל האם זה יעזור לו? אומר רבנו יונה: לא. מפני שכאשר אתה נותן לו מוסר, הבן רואה שאין אלו דברים היוצאים מן הלב, שהרי הוא יודע שאתה עושה הפוך.
היה מעשה באדם שלא הקפיד על נטילת ידיים, אכל בלא נטילה וזלזל בעניין, אבל את בנו רצה לגדל צדיק. אמר לו: מה זה, לא נטלת ידיים? קום מהר וטול ידיך, אצלנו לא אוכלים בלי נטילת ידיים! פעם אחת אכל הבן בלי נטילה, החליט האב שחושך שבטו שונא בנו, הביא מקל, תפס את ידו של הבן והניחה על ידו שלו, והתחיל להכות. כשבא לתת את המכה, משך הבן את ידו, והמכה נחתה על ידו של האב. אמר לו הבן, שכנראה היה גם קצת חצוף: אבא, נראה לי שהיד הנכונה קיבלה את המכה. כלומר: כיצד תוכיח אותי על דבר שאתה עצמך אינך מקיים? איך אתה מצפה שאקבל את דבריך?
לכן "נפש בוגדים חמס": הבוגד לא יוכל להוכיח אחרים על מעשיהם המקולקלים, שהרי רצונו ונפשו ותאוותו הם חמס, ואיש לא יקבל את תוכחתו. לעומתו האדם ההגון, "מפרי פי איש יאכל טוב", משכר התוכחה שלו יאכל טוב, כי הוא באמת אדם הגון ודבריו מתקבלים.
הגאון מווילנא מסביר: פירות מעשיו של הצדיק שמורים לו לעולם הבא, שכן עיקר מקום קבלת השכר הוא העולם הבא. מתי כן יש לו שכר בעולם הזה? כאשר הוא גם טוב לבריות. אז הקרן קיימת לו לעולם הבא, אבל את הפירות הוא כבר מתחיל לאכול כאן.
לפי זה: "מפרי פי איש" - איש הוא הצדיק, כמו "נח איש צדיק תמים", ועיקר הפירות הוא מתלמוד תורה. "יאכל" - מתי? "טוב", רק אם הוא טוב, וטוב פירושו טוב לבריות. כאשר הוא טוב לבריות הוא מקבל פירות כבר בעולם הזה. ואם אינו טוב לבריות, אין הכוונה שהוא רשע חלילה, שהרי מדובר בצדיק, אלא שאינו עושה חסד ומסתגר בארבע אמותיו.
"ונפש בוגדים חמס" - הבוגדים יאכלו את החמס אשר בפיהם. ומהו החמס הזה? יש חמס שנקרא חימוס דברים. כבר דיברנו על דברי המדרש בדורו של נח: "כי מלאה הארץ חמס". שואל המדרש: מילא הגזלנים, מגיע להם, אבל מה עם הנגזלים? לא די שגזלו וחמסו אותם, עוד יאבדו במבול יחד עם החומסים? אלא שגם הנגזל היה מלא חמס: חמס דברים, שהיה מחרף ומגדף. אדם דרך לך על הציפורן הקטנה, ואתה מרים צעקות כאילו מינימום חתך לך את הרגל. זה נקרא חימוס דברים, וגם אתה רשע בכך. מה שהוא עשה בכוונה הוא רשע, וגם מה שאתה עשית רשע. הזיקו לך? צריכה להיות פרופורציה בין הנזק לבין הרעש שאתה עושה.
אדם כזה מלא חמס, כלומר חמס דברים, והוא רע לבריות. ומי שרע לבריות, את זה הוא אוכל כאן בעולם הזה. כשם שהצדיק הטוב לבריות אוכל את פרי טובו כאן, מפני שזה טוב לבריות ולא רק טוב לשמיים, וכל שהוא טוב לבריות אוכל פירותיו בעולם הזה, כך גם הרשע הרע לבריות אוכל את רשעו כאן, כמו שכתוב "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" - את גמול ידיו, את מה שגמל לעצמו, הוא אוכל.
ולמה נאמר "ונפש בוגדים" ולא "ובוגדים חמס"? מפני שעיקר חמס הדברים הוא בנפש, דהיינו בעולם הבא. וכאן ניתן לו רק מעט מן הפירות, שלא תאמר: הרי כבר קיבלתי כאן על החמס שעשיתי, וזהו. לא ולא. הקרן קיימת לך לעולם הבא על כל החמס שעשית. כאן נתנו לך רק דיבידנדים, רק פירות. הנזקים שנגרמו לך בעקבות החמס הם רק בעולם הזה, אבל העיקר בעולם הבא. לכן נאמר "נפש בוגדים": עיקר העונש יגיע כשיהיה בגדר נפש, בעולם הבא.
לרלב"ג יש כאן פירוש מעניין מאוד, שכבר הסברנו בפסוקים אחרים והוא מלביש אותו כאן. ידוע שכשאדם לומד דבר מה הוא משיג הבנה מסוימת, וכשהוא מסביר לאחר את מה שלמד הוא משיג הבנה עמוקה הרבה יותר, פנימית ומקיפה יותר. שימו לב לזה: אדם קרא חידוש ורוצה למסור אותו לראשונה, הוא מגמגם בהתחלה, אינו זוכר בדיוק, לפעמים צריך לפתוח את הספר ולראות איך בדיוק כתוב. אחרי שאמר את זה פעם אחת לחברו, קודם כל הוא עצמו הבין. פתאום הוא שם לב שלא הבין מה קרא. השני מתחיל לשאול: רגע, איך יכול להיות? והוא משיב: נכון, תביא את הספר, אה, אתה צודק, כאן כתוב ש... מה קרה? התחלת להוציא את הדברים בפה, והדברים התחילו להתברר, ואז אתה רואה שבקריאה בעיניים בלבד הדברים עדיין אינם מספיק ברורים.
זהו "מפרי פי איש יאכל טוב": כאשר האדם מוציא את הדברים בפיו, על ידי זה החקירה בהם וההתבוננות בהם מושלמת יותר. "ונפש בוגדים חמס" - כל מחשבותיהם וכל התבוננותם היא כיצד לעשות חמס. ושים לב שלא נאמר "ונפש פי בוגדים חמס", ולמה לא נאמר "פי"? מפני שהבוגדים מעלימים ומסתירים את כוונותיהם ואינם מגלים את תוכניותיהם, ולכן אין זה בפיו אלא נשאר בנפשו, נשאר פנימה. ואילו הצדיק מוציא בפיו דברי חכמה ודברי צדקות, ועל ידי זה אדרבה הוא משתלם בהם, מעמיק ומשיג בהם השגות גבוהות יותר.
המלבי"ם מעיר שראינו פסוק דומה לעיל (י"ב, י"ד): "מפרי פי איש ישבע טוב", וכאן נאמר "יאכל טוב". ותחילה מבאר: הפה הוא עץ הדעת טוב ורע. יש שלוש חלוקות בכלי הדיבור: פה, שפה ולשון, וביטויים אלו חוזרים הרבה במשלי ובכתובים: "חיים ומוות ביד הלשון", "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים ייקח", "השם שפתיי תפתח", "מפרי פי איש יאכל טוב". מי שאינו מעמיק יאמר שזה כפל עניין במילים שונות, אבל המלבי"ם תמיד מעמיק בהבדלי הלשונות ובדקויות שביניהם: הפה מרמז על החכמה, השפה מרמזת על הדעת, והלשון מרמזת על הבינה. ובמקום אחר הוא מאריך להסביר כיצד כל אחד מוכרח באותו ביטוי, ומבאר על פי זה עוד ועוד פסוקים.
"מפרי פי איש", מן הפירות של האיש, שהם תבואת השפתיים שביד הלשון, והפרי הוא פרי עץ הדעת טוב ורע. שתי דרכים יש בחכמה, שכן חכם, כפי שהסברנו, פירושו מי שבוחר בטוב ומואס ברע. יש גאווה לעומת ענווה, רחמים לעומת אכזריות, והחכם בוחר בדרך הענווה ובדרך הרחמים. וכיצד מנהיגים מידות אלו? בחכמה, לדעת מתי להשתמש בזו ומתי בזו. מי שכך עושה אוכל מעץ הדעת טוב ורע, לוקח את הטוב ומניח את הרע. אבל הבוגד משתמש במידותיו היפך דרך החכמה, ולכן מפרי פיו יאכל רק חמס: הפה הוא החכמה, ובחכמה צריך לבחור בין טוב לרע, והוא אינו בוחר בטוב אלא אוכל דווקא את חלק הרע, לוקח דווקא את החלק השלילי, ומשתמש בכל מידותיו לרע.
שהרי בכל מידה אפשר להשתמש לטוב או לרע. בורא עולם נתן לכל אדם מידת אכזריות, ולשם מה? כדי להתאכזר לרשעים. כך נאמר "אל תהי צדיק הרבה", ונאמר על שאול שחס וריחם על אגג, ואסור היה לו לרחם עליו, ואילו אצל שמואל כתוב "וישסף", שהרגו בלא חמלה. יש מידת אכזריות, והשאלה היכן להשתמש בה. הצדיק יודע להשתמש באכזריות במקומות הנכונים וברחמים במקומות הנכונים, ואילו הרשע מהפך את היוצרות: היכן שצריך לרחם הוא מתאכזר, והיכן שצריך להתאכזר הוא מרחם.
כבר נתנו פעם דוגמה קלאסית לכך והארכנו בה, ואזכיר בקצרה: אותם יפי נפש שחסו כל כך על הכלבים והחתולים שאיבדו את ביתם בגוש קטיף, ולא הייתה להם טיפת חמלה על אותם אנשים שנזרקו מבתיהם, ויש מהם עד היום בכל מיני קרווילות ומקומות כאלה. זה לא ממש עניין אותם: למה הלכו לגור שם, זו בעיה שלהם, ומה פתאום הם רוצים פיצויים. איך נעשית כה אכזרי? מי שמרחם על אכזרים, על בעלי חיים, על פלסטינים, סופו שיתאכזר לאחיו היהודים.
אם כן, אומר המלבי"ם, האדם הבוגד, שאינו הולך בדרך החכמה, הולך בדרך חמס, וחמס הוא רשע בין במידות בין בממון. הוא משתמש במידות הטובות להיטיב לרשעים, ובמידות הרעות להזיק לצדיקים, ומהפך את הסדר הראוי. "ונפש בוגדים חמס": כל רצונו וכל עניינו להשתמש לרע בחלקים הטובים שקיבל. ואילו הצדיק, "מפרי פי איש יאכל טוב", בפרי, בחכמה, לוקח רק את חלק הטוב ובוחר במידות הטובות ולא בשליליות.
עוד מבאר המלבי"ם על דרך הפשט את ההבדל בין "ישבע טוב" שלעיל לבין "יאכל טוב" שכאן. שביעה נאמרת כשהאדם מדבר בתורה ובתפילה, ואילו כאן הכתוב מדבר על דיבור של דרך ארץ, בענייני הגשמיות, שגם בהם צריך להיזהר מאוד שלא יחלל את מוצא שפתיו, ואז יאכל טוב.
שביעה מציינת תמיד את שביעת הנפש, כמו "וישביע בצחצחות נפשך", שהשובע מרמז על שובע הנפש. שכן הגוף לעולם אינו שבע, תמיד רוצה עוד ועוד, ולעולם לא יאמר אדם מילאתי את כל תאוותיי ונגמר, אלא תמיד מחפש עוד. שובע נאמר רק בעניינים רוחניים. ואילו האכילה מציינת שיהיה לו לאכול בטוב, וזה נאמר בענייני דרך ארץ ובעניינים הגשמיים: גם שם שמור על מוצא פיך כראוי. אבל בעניינים הרוחניים, מפרי פה של תורה ותפילה, שם כבר נפשו תשבע, "ישבע טוב", וכאן זה רק בגדר "יאכל", שיהיה לו כדי לאכול בטוב. אבל הבוגד, שאינו שומר את אמונתו, נפשו תאכל חמס, וכל מה שיקבל מזה יהיה רק חלק רע.
נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה־לוֹ׃
רבנו יונה מסביר: מי ששומר את פיו שלא לפתוח אותו אלא כשיש לו הסכמה לכך מן הלב, שהלב אומר שהדברים ראויים להיאמר, שומר את נפשו ומציל אותה מכל מיני צרות. אבל מי ש"פושק שפתיו", שרגיל ששפתיו עצמאיות וברשות עצמן, ואינו בודק מראש מה הן עומדות לומר אלא מה שמתדגדג לו בקצה הלשון הוא מוציא מיד, מה איתו? "מחיתה לו". מחיתה, לדעת רבנו יונה, היא מלשון יראה, כמו "ותהי חיתת אלוקים", וכמו "עשוי לבלי חת", שפירושו ללא מורא. אדם הפותח שפתיו בלא מחשבה צריך להתיירא מי יודע מה יקרה בעקבות דיבוריו. השפתיים שלך אינן פחות מסוכנות מן האויבים שלך: אם אינך משגיח על מה שאתה מוציא מן הפה, הן יכולות להזיק לא פחות ממה שאויב יכול להזיק, וצריך אתה לירא ממה שהשפתיים האלה מסוגלות לעשות.
הגאון מווילנא קושר לפסוק הקודם: לאחר שאמר שנפש הבוגדים אוכלת את החמס שבפיהם ונענשת על כך, בא ואומר שמי שנוצר פיו שומר את נפשו ולא יהיה מן הניזוקים. ובפרט, אומר הגר"א, שהפה הוא שמירה לכל הנפש. מובא בספרי המקובלים שכשאדם כועס הנפש הטובה עוזבת אותו ונותנים לו, רחמנא ליצלן, נפש מן הסטרא אחרא, נפש מן הטומאה, וזהו "טורף נפשו באפו", שעושה נפשו כטרפה. וזהו שנאמר "שומר פיך מכל חטא", שעל ידי זה תקדש ותטהר עצמך מכל עוון.
אבל מי שאינו שומר את פיו, "פושק שפתיו, מחיתה לו". מי שמרחיב שפתיו ומדבר בלא לברור מילותיו, אפילו אם יש לו נפש טובה והוא עושה מצוות רבות ויש לו גדרים רבים, הפה יהיה מחיתה להכל ויזיק לכל מה שעשה. שהרי כותב האריז"ל שאפילו אדם שעשה תשובה על כל עוונותיו בשיא השלמות, ואחר כך כעס, ביטל בזה את כל התיקונים שעשה, עד כדי שטורפים את נפשו הקדושה ונותנים לו נפש מן הסטרא אחרא. מי אם כן המחיתה להכל, מי הנזק והשבר והמקלקל את הכל? מי שפושק שפתיו, מי שאינו שם לב על פיו, כועס ומדבר דיבורים שאינם הגונים.
המלבי"ם מבאר על פי עיקרון שכבר עמדנו עליו פעמים רבות: השפה מבטאת את הדיבור החיצוני, כשם שהשפתיים חיצוניות, והפה מבטא את הדיבור הפנימי, המשכיל והחכם. וכן יש הבדל בין "שומר" ל"נוצר": שומר הוא שמירה רגילה, ונוצר הוא שמירה מעולה, הדוקה ותמידית.
המלבי"ם מתאר את הפה והשפתיים כחומות, וכך גם חז"ל מתארים: שתי חומות שם הקדוש ברוך הוא סביב הנפש כדי שלא יקרבו האויבים. החומה הפנימית היא הפה, והחיצונית היא השפתיים. ולא זו בלבד שאתה צריך לשמור על החומה החיצונית, על השפתיים, שלא ידברו בלא שכל ובלא היגיון ודברים שאינם ראויים, אלא גם את הפה צריך לנצור.
מה בא לבטא בזה? השפתיים מבטאות את הדיבור החיצוני, את העניינים הארציים והגשמיים, שהרי אדם נאלץ לדבר גם בענייני העולם. והפה מבטא את הפנימיות, את הדיבורים העליונים יותר: דברי תורה, דברי מוסר ודברי יראה. אומר לך המלבי"ם: לא די שתשמור את השפתיים שכשהן מדברות בדברי חולין לא יבואו לידי דברי איסור, דברי גנאי, לשון הרע, רכילות, חנופה וליצנות, אלא עליך לנצור גם את הפה. כלומר, גם מה שאתה מדבר בדברי חכמה, בדברי תורה ובדברי מוסר, גם שם יהיו דבריך מועטים, כי האלוקים בשמיים ואתה על הארץ. במילים פשוטות: ברור מילותיך גם בדברי תורה וגם בדברי קדושה.
וכמו שאמר התנא: חכמים היזהרו בדבריכם, שמא מתוך דבריכם ילמדו התלמידים לשקר, שמא ישמעו התלמידים ולא יבינו נכון ויגלו למקום מים הרעים. ושם מדובר אפילו בדברי תורה: הוא אמר שצריך לעבוד את הרב שלא על מנת לקבל פרס, והם לא הבינו נכון וחשבו שאין פרס כלל, ואם כן למה לעבוד, ואילו הוא התכוון שהמטרה הפנימית של העבודה היא לעשות נחת רוח להשם ולא לקבל פרס. הרי לך דוגמה שגם כשאתה מדבר בדברי תורה עליך לברור מילותיך, ויהיו דבריך מועטים, ושים לב מה אתה אומר.
ובזה "שומר נפשו": הוא שומר על הנפש ששתי חומותיה, הפה והשפתיים, מגינות עליה. אבל "פושק שפתיו", שהן השפה החיצונית, הדיבורים הארציים בענייני הגשמיות, "מחיתה לו". מחיתה, אומר המלבי"ם, היא ההפך מעוז ומבצר, ההפך מדבר בצור ושמור, אלא דבר מופקר. מי שפושק שפתיו יהיה מחיתה לו וגם לגופו ייגרם נזק, כולו יינזק מכך שאין מעצור לשפתיו בעניינים הארציים. ומהו "פושק"? לשון פתיחה בצורה מגונה, כמו "ותפשקי את רגלייך". "פושק שפתיו" היינו מדבר דברי גנאי: את השפתיים החיצוניות, שאמורות לדבר בענייני העולם הנצרכים, אתה מנצל לדברי גנאי, ודבר זה עוד יזיק לו.
פתח הפרק בחינוך: בן חכם הוא פרי מוסר האב, שמנקה מאדמת נפשו את קמשוני התאוות, ומי שלא שמע גערה מעולם לא רק שלא יהיה חכם אלא יגדל לץ המתלוצץ על חוקי החכמה. משם עבר שלמה אל הפה: פרי הפה של הצדיק, בין בתורה בין בתוכחה, מזין אותו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ובמיוחד כשהוא טוב לבריות, ואילו הבוגד, שכל נפשו חמס, אוכל את חמסו כאן ועיקר דינו שמור לו לעולם הבא, ואף אין בכוחו להוכיח את בניו כי אין דבריו יוצאים מן הלב. ולבסוף למדנו את סוד שתי החומות: מי שנוצר את פיו ואת שפתיו, ממעט בדיבור אף בדברי תורה ושומר מכעס ומדברי גנאי, שומר בכך את נפשו, ומי שפושק שפתיו הופך את עצמו למופקר ומאבד בפיו את כל אשר בנה.
לעולם נזכור: הפה הוא עץ הדעת טוב ורע, ובידו של אדם לבחור אם יאכל ממנו טוב או חמס.