פרק כ"ט במשלי עוסק בשורה של הנגדות בין צדיק לרשע, בין חכם לכסיל, בין המושל הצדק למושל העוול. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים: פסוק י' - היחס של אנשי העוול אל האיש התם, ופסוק י"א - ההבדל שבין הכסיל השופך את כל רוחו לבין החכם היודע להשקיט. שני הפסוקים הללו נוגעים בשאלה מעשית מאוד: כיצד מתנהל אדם ישר בעולם שיש בו אנשי דמים וכסילים.
אַנְשֵׁי דָמִים יִשְׂנְאוּ תָם וִישָׁרִים יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ׃ (י)
רישא הפסוק מובנת: אנשי דמים, רוצחים ושופכי דמים, שונאים את התם ומבקשים להורגו. הקושי הוא בסיפא: "וישרים יבקשו נפשו". מדוע שאיש ישר יבקש את נפשו של התם? אדרבה, הישרים אמורים לחפוץ בדרכו של התם, בדרכו של האדם השלם. ביטוי "מבקש נפשו" בכל התנ"ך משמעותו לבקש להרוג, וכאן הדבר נראה בלתי מתקבל על הדעת.
רש"י מסביר שכאן, שלא כבכל התנ"ך, "יבקשו נפשו" אינו לשון הריגה אלא לשון חיבה: הישרים מבקשים את נפשו כדי לגמול עמו חסד. ורש"י מוסיף שאין זה המקום היחיד בתנ"ך: דוד אומר לאביתר "אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך". בהבנה הפשוטה הכוונה היא שמי שירצה לרצוח אותי ירצה לרצוח גם אותך, אך רש"י מביא שם גם ביאור נוסף בדרך החיוב: מי שיבקש את נפשי להצילה יבקש גם את נפשך להצילה, "כי אשר יאהבני יאהבך, ואשר ישמור את נפשי ישמור את נפשך". וכהוכחה לכך שיש בקשת נפש לטובה, מביא רש"י את פסוקנו: "אנשי דמים ישנאו תם וישרים יבקשו נפשו".
אלא שהמלבי"ם מגדיר שדבר זה נדיר, ואין למצוא בשום מקום בתנ"ך "בקשת נפש" על האהבה - רק כאן. ואף אצל אביתר נוקט המלבי"ם כפשוטו, שדוד אמר: מי שירצה להרוג אותי ירצה להרוג גם אותך, ולא במובן החיובי. ממילא עלינו לחפש הסברים נוספים שיניחו את הדעת.
האבן עזרא מבאר: אנשי דמים ישנאו את התם וישפכו את דמו, אבל "וישרים יבקשו נפשו" אין הכוונה שיבקשו את נפשו להורגו, אלא שהישרים יבקשו וידרשו את דמו. כלומר יש מי שיתבע על כך שנטלת את נפשו; יש מי שיבוא לדרוש את נפש התם ולשאול מי הרגו.
בהסבר שני אומר האבן עזרא שהסיפא חוזרת על אנשי הדמים, כאילו נאמר "איש דמים ישנא תם", והישרים יבקשו את נפשו של איש הדמים כדי להיפרע ממנו. כך או כך, בין שהישרים דורשים את דמו של התם ובין שהם נפרעים מאיש הדמים, בוודאי אין הכוונה שיבקשו את נפש התם עצמו, שהרי אין לכך שום היגיון.
הגר"א מסביר: אנשי דמים "הוא בז בעיניהם ועליו במו פיהם ישחקו" - הם לועגים לתם. וזו המציאות, שהתם אינו חריף ואין לו הרבה תחבולות שכל, ועל כן אנשי הדמים מתלוצצים ממנו ומלעיגים עליו. אבל "וישרים יבקשו נפשו" - הישרים דווקא מבקשים את קרבת נפשו, שכל חפציהם יעשו על ידי התם. ומדוע? מפני שהוא בוודאי לא ירמה אותם וינהג עמם ביושר. מי שמקבל מן התם נאמנות, ישרות והגינות, אדרבה, מבקש את נפשו ורוצה בקרבתו.
בהסבר נוסף אומר הגר"א: איש הדמים מחפש לבדות ולהעליל עלילות ולמצוא פגמים בכל אדם, וכשהוא מגיע לתם הוא נתקל בבעיה - אין לו מה למצוא עליו ואין לו אפשרות לטפול עליו האשמות. ושימו לב לדיוק הלשון: לא נאמר "אנשי דמים ירצחו תם" אלא "ישנאו תם" - הם שונאים אותו דווקא מפני שאין בו מתום ואין להם על מה להעליל. ולעומתם הישרים, כל חפצם בנפש התם, כלומר הם שואפים לנהוג בתמימות ומבקשים ללכת כנפש התם, שכן הישר רואה בהליכה בדרך יושר ותום מעלה ולא חסרון.
הדברים מזכירים את מה שאירע כאן עם הפרקליטות ובתי המשפט. ידוע שכבר שנים מנסים לשנות את שלטונה הצר של חונטה מסוימת, שרק מי שמתאים לה מוצא את עצמו כשופט בבית המשפט העליון. ניסו בכמה וכמה דרכים להגביל את תפיסת "הכל שפיט", שלפיה מי שלא נבחר בבחירות חופשיות הוא זה שמכתיב את המדיניות: לשחרר מחבלים או לא - אנחנו נקבע; להרוס בתים או לא - אנחנו נקבע; אם נוהל פלוני יתקיים או לא - אנחנו נקבע. ותמיד ההכרעה היא לפי השקפת עולם אחת ויחידה. אחד מהם אף הגדיל להגדיר שבית המשפט מחויב להשקפות "הציבור הנאור", ומאז אנו יודעים היכן אנו מצויים בסקאלה: אנשים חשוכים, מה לעשות; הנאורות כנראה זרחה רק שם. וכבר אמר מי שאמר שבבית המשפט צדק הוא רק שם של כוכב.
וכל מי שניסה לעשות פעולה כלשהי כדי לצמצם את כוחו הבלתי מוגבל של בית המשפט ואת התערבותו הבוטה בענייני הגוף המחוקק, מצא את עצמו בחקירות ולפעמים בכלא. כך קרה לרמון, לנאמן, לבראון ולעוד כמה שהחליטו לעשות מהפכה בבית המשפט, ומהר מאוד מצאו את עצמם במהפכה רצינית מאוד אצלם עצמם. והכל לפעמים בשביל שטויות: מי שזוכר את הסיפור של רמון, על עניין כה מטופש - אלא שמכיוון שרמון החליט לעשות ניקוי אורוות, החליטו לנקות אותו.
ראה זאת ראש הממשלה, וחשב שהוא חכם. אמר: אני מביא מישהו מן האקדמיה, מה תגידו עליו? אילו דירות תמצאו לו, אילו טובות הנאה תמצאו לו? אדם שחי משכורת במשך שנים מן האקדמיה. הביא את פרידמן, ופרידמן באמת התחיל לנקות את האורוות. אבל אז ראו שאינם יכולים לתפור לו תיק - מכל כיוון שחיפשו עליו, האדם זך. מה עשו? אמרו: במקום ללכת על הרגל, נלך על הראש. והתחילו לפתוח תיק אחר תיק לראש הממשלה עצמו, שלא הבין באיזה תפוח אדמה לוהט הוא התעסק ועם מי הוא מתמודד. והיום הוא מאחורי סורג ובריח, על דברים שאחרים עשו פחות מהם וידעו לשמור על פרופיל נמוך, ואצל כל אחד מהם יש לא קופה של שרצים אלא קונטיינר דו־מפרקי של שרצים - וזה לא מעניין אף אחד. הכלל פשוט: אל תיגע בנו. אם אתה מן החונטה המתאימה, זה בסדר.
מי שזוכר, בזמנו היה תיק חקירות שלם נגד אורון ממרצ, ומה קרה? נסגר בשקט, "אין עניין לציבור". וכיצד נקבע שאין עניין לציבור? כששואלים אצל החבר'ה: מעניין אותך מה קורה עם התיק ההוא? לא מעניין. כי "הציבור" זה אנחנו. מי אלה בכלל שבחוץ, ומי רואה אותם? הנאורות אינה הצד החזק שלהם, אור החכמה נגה רק עלינו, וכל השאר לא יביעו דעה כי הם אינם מבינים כלום. זה נורא להתבונן, וזו המציאות שלנו - אנחנו בוכים על זה בכל יום, הצילנו. וזה בדיוק מה שאומר הכתוב: אנשי דמים ישנאו תם, כי רצונם להעליל עלילות ולא ימצאו עליו עלילה, שהרי הוא הולך בתמימות - ולכן ישנאו אותו. ואם אינו מספיק, ילכו על הראש: עליך איני יכול להעליל עלילות, אעליל עלילות על הבוס שלך, וכך אפסיק את המחול שמתנהל סביבי.
המלבי"ם, כאמור, נוקט שהביטוי "יבקש נפשו" בכל התנ"ך הוא לשון מבקש להורגו, ולכן לשונו כאן: אנשי דמים ישנאו תם, וישרים רק יבקשו את נפשו להורגו. ביאור זה טעון הסבר: מהיכן ייתכן שאנשים ישרים, שהם הצדיקים יותר, יבקשו את נפש התם להורגה? ייתכן שכוונת המלבי"ם היא שהמשפט מתחלק אחרת: אנשי דמים ישנאו תם, וגם את הישרים הם מבקשים להרוג. ה"ישנאו" משמש כאן לשני חלקי הפסוק, כדרך הלשון "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם", שה"לא" הראשון לוקח אחרת עמו, ופירושו "ולא גורלנו ככל המונם". כך גם כאן: אנשי דמים ישנאו תם, ואת מי עוד ישנאו? את הישרים אשר יבקשו את נפשם לקחתה.
וכיוון זה עולה מדברי המאירי, שמביא בשם הריקמ"חי, שהעניין נמשך ואין חציו האחרון הפך הראשון, ו"נפשו" כמו "נפשם". כלומר: אנשי דמים ישנאו את התם, וגם הישרים שנואים בעיניהם עד שיבקשו את נפשם להורגם. הכל חוזר אפוא על אנשי הדמים, והדברים מתיישבים עם הכיוון שהצענו במלבי"ם.
כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה׃ (יא)
הגר"א מסביר: כאשר הכסיל אומר איזה ביאור, או פשט גדול, או דרוש מפואר, בא החכם אחר כך וסותר אותו במילה אחת. אתה בנית תילי תילים של פרשנויות, ובא החכם ומראה לך שאינך מסתדר, כי במקום אחר כתובה מילה שסותרת את הכל. ומדוע? מפני שהראשון היה כסיל, וזו מהותו של כסיל: הוא רואה נקודה אחת בלבד, חושב שהבין את העניין, ומן הנקודה הזאת הוא בונה פרשנויות, ביאורים והבנות - כשהכל בנוי על כרעי תרנגולת.
מהו לשון "ישבחנה"? רש"י מסביר: ישפילנו במענה לשונו, מלשון "משביח שאון ימים", "בשוא גליו אתה תשבחם" - כשהגלים מתרוממים אתה משפיל אותם, כובש ומנמיך אותם. כך החכם משפיל ומשקיט את כל בניינו של הכסיל.
יש הלצה על אדם שעמד לדרוש והקשה: כתוב "שופטים ושוטרים ומלכים תיתן לך בכל שעריך", וכיצד אפשר להסביר "מלכים", והרי אין שני מלכים מולכים בכתר אחד? אמר לו מישהו: רגע, בפסוק לא כתוב "מלכים". אמר לו: יפה, זה תירוץ אחד; עכשיו בוא תשמע עוד תירוץ. לפעמים אדם עומד אחרי כל הפרשנות והביאור הנפלא, ופתאום רואה שבפסוקים כתוב אחרת.
הרב מבריסק היה דוגמה חיה לכך. הרבה אנשים יכלו לדבר דברים באוויר, והוא, בחריפותו העצומה, היה יכול לפרוך במילה אחת, באות אחת או בדבר קטן, את כל הבניין הגדול שבנית - והכל מתוך פשט, לא מתוך פלפול או מסקנה שאפשר להתווכח עמה, אלא פשט שמוכיח לך שכל מה שאמרת אינו נכון.
פעם נסעו עמו תלמידיו ברכבת, והוא יושב ומעיין בספר. ישב שם כומר וניסה לשכנע את התלמידים באמונתו, והחל להסביר שאותו האיש הוא המשיח שנשלח להביא את הגאולה, ועליו כתוב בספרים להמתין לביאת המשיח. אמרו לו: מה אתה מדבר שטויות? האדם הזה היה מסית ומדיח, וחכמי ישראל קבעו שדינו מיתה, שהיה עובד עבודה זרה. אמר להם: חכמי ישראל טעו. אמרו לו: איך אתה מדבר? אמר להם: ברור שטעו. הרי כתוב שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא והיה בטוח "דין מלכא משיחא" - ואתם רואים שחכמי ישראל טעו. התלמידים בלעו את לשונם ולא ידעו מה להשיב. הרים הרב מבריסק את עיניו מן הספר ואמר לו: מי אמר שרבי עקיבא טעה? אמר לו הכומר: מה זאת אומרת, הנה בר כוכבא מת בסוף. אמר לו: אז גם אתה מודה שמשיח שמת בסוף אינו משיח. וחזר הרב לספרו. מיניה וביה הוכיח לו, בלי פלפולים ובלי ויכוחים - זה "וחכם באחור ישבחנה".
פעם שאלו את הרב מבריסק על שיטת החילוקים שלו, שיטת ה"צוויי דינים" המוכרת בעולם הישיבות: שני דברים כתובים באותו לשון, ואף על פי כן גדרו של כל אחד שונה. המושג הזה בהלכות ייבום משמעותו כך, ואותו מושג עצמו בהלכות גיטין משמעותו אחרת. שאל אותו אדם: מהיכן המצאתם בבריסק את ה"צוויי דינים"? אם אותו דין מוזכר כאן וכאן באותו לשון, הרי זה אותו דבר, ומדוע לחלק ולאמר שכאן הגדר כזה ושם אחר?
אמר לו הרב מבריסק: תגיד לי, אתה מכיר את המושג בהלכות טהרה, שאדם לקח עור כדי לקצע ממנו ולעשותו שטיח, ואחר כך החליט לעשות ממנו סנדל, ויש בזה נידון לעניין טומאה וטהרה, והגמרא אומרת שם "פנים חדשות באו לכאן" - שאין זה מה שהיה קודם? אמר לו: ודאי. אמר לו: ויש גם מושג בשבע ברכות, שאין עושים אותן אלא אם יש פנים חדשות. גם את זה למדת? אמר לו: כן. אמר לו הרב: אם כן, מה יהיה הדין כשחסרות לנו פנים חדשות לשבע ברכות - אפשר להביא סנדל? אמר לו: מה פתאום?! אמר לו: ולמה לא? איני מבין חכמות: כאן כתוב פנים חדשות וכאן כתוב פנים חדשות. מה אתה עושה לי "צוויי דינים"? מיניה וביה הוכיח לו שהוא עצמו מודה שדבריו אינם לעניין.
כך הוא "וחכם באחור ישבחנה": כשאדם חכם, בסוף הוא מוכיח לך שכל תילי התילים של הפרשנויות והלמדנות והמגדלים הפורחים באוויר שבנית - אין להם על מה שיסמכו, או שהם הררים התלויים בחוט השערה.
המצודת דוד מבאר את הפסוק על עניין הכעס: "כל רוחו יוציא כסיל" - הכסיל, כשדבר אינו מוצא חן בעיניו, מיד מתפרץ. פתיל קצר, בלי סבלנות: מה זה, מי אחראי פה, מה קורה? הכל אצלו בצעקות. לעומתו, האדם המכובד פועל בנכבדות ושומר על כבודו העצמי. גם לו הדבר מציק, אבל הוא ממתין לכסיל המתנדב: למה שאני אקים צעקות? יש כאן עוד עשרה אנשים שסובלים ומחכים לאותו פקיד נודניק שלוקח הפסקת קפה בפעם השלישית באותה שעה - תחכה לכסיל התורן, הוא יקים את הצעקות בשביל כולנו. והחכם יושב מן הצד ואומר: מה לי להתלכלך בזה ולהקים צעקות ושישתיקו אותי - אין זה מכובד. ולעומת זה "וחכם באחור ישבחנה", באחרונה הוא ישקיט את כעסו.
זו מציאות שרואים פעמים רבות: אחד מתפרץ וצועק, ובא אדם ובמילה או שתיים משקיט מיד את הלהבות. סיפרו על אמא שהסתובבה עם בנה בסופר, והילד התחיל לצעוק ולבכות ושיגע אותה לגמרי. בא אדם ולחש לו משהו באוזן, ומיד נרגע. שאלו אותו: מהו משפט הקסמים הזה? אמר: אמרתי לו שבבית אתן לו שוקולד. כל כך פשוט. צריך לדעת מה הכסיל רוצה, להבין לאן הוא שואף ומה מעניין אותו - תאמר לו דבר קטן באוזן והחכם יודע להרגיע אותו.
ומי שאינו חכם, מה הוא עושה? נכנס בו חזיתית: מה אתה צועק? תשתוק! ואז השני עונה: ומי אתה בכלל? ומה אתה משתיק אותי? התוצאה: הוספת שמן למדורה, הבערת אותו עוד יותר.
פעם הגענו לבית מלון שקרא לעצמו בית מלון, ואחר כך התברר שהיה בית הארחה במינוס. היה שם אחד שהקים צעקות. בא אחד המארגנים, לקח אותו הצידה - וההוא נעלם. מה התברר? שהחזיר לו את כספו. אמר לו: כמה שילמת? קח את כספך, צא, אבל עכשיו אתה שותק. מדוע? כי אדם אחד כזה, שיתחיל להסית את כולם - ראית את הבריכה? ראית את החדרים? - יהפוך לך את כל בית המלון. קח עוד אלף שקל, רק לך. זהו "וחכם באחור ישבחנה": האדם החכם אינו מנהל מלחמות ואינו עושה רעש, הוא משתיק את העניינים. אבל מי שאינו יודע כיצד מתנהגים עם כסילים, מנסה להתנהג עמו ברציונל של עצמו - וברציונל שלך זה לא ילך. לך ברציונל שלו; ואם אין לו רציונל, לא משנה, עם מה שיש לו תלך. שכן עם כסיל צריך לדבר במושגים של כסיל, וזו הדרך להרגיע כסיל.
בפסוק י' ראינו שאנשי הדמים שונאים את התם דווקא מפני שאין להם על מה להעליל עליו, והביאורים נחלקו ב"וישרים יבקשו נפשו": יש שפירשו לטובה - שהישרים מבקשים את קרבתו ואת נאמנותו או שואפים לנהוג כדרכו, ויש שפירשו שהישרים דורשים את דמו או נפרעים מאיש הדמים, ויש שפירשו שהכל חוזר על אנשי הדמים, ששונאים גם את הישרים ומבקשים את נפשם. בפסוק י"א למדנו שני פנים ב"כל רוחו יוציא כסיל": הכסיל הבונה בניינים על נקודה אחת והחכם הפורך אותם במילה אחת, והכסיל המוציא את כל כעסו לעומת החכם המשקיט את הלהבות. המשותף לשניהם: גדולתו של החכם אינה ברעש ובהתפרצות אלא בדיוק, בסבלנות ובידיעה כיצד ומתי לומר את המילה הנכונה.