פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו עומדים על שני פסוקים העוסקים בכוחו של הדיבור הרע ובגבולות ההוכחה: כוחם המשחית של אנשי הליצנות בתוך העיר, וכנגדם כוחם של החכמים להשיב חימה; ומן העבר השני - הניסיון העקר להיכנס לדין ודברים עם אויל, ניסיון שבסופו אין נחת לא בכעס ולא בשחוק.
"אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה" - הליצנות ששורפת את העיר
אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף׃ (משלי כט, ח)
רש"י מבאר ש"יפיחו" הוא מלשון ליבוי: כאדם הנופח בגחלים וברוח פיו מלהיב את האש, כך אנשי הלצון מלהיבים את הקריה. וכן דעת הגר"א, ש"יפיחו" היינו שורפים את הקריה, כנופח באש של פחם. וכיצד? על ידי ליצנותם מביאים מן השמיים גזירות, קללות וייסורים, חס ושלום. וזהו שנאמר "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם" - יש ליצנות, ויש מוסר וייסורים הבאים בעקבותיה. אנשי הלצון בליצנותם שורפים את העיר.
קורח: מדוע דווקא המקלות שכנעו
הרעיון הזה עולה בבירור ממחלוקת קורח. קורח חלק על משה, ולאחר המחלוקת נשרפו מאתיים וחמישים איש נושאי המחתות, ואחר כך בלעה האדמה את קורח ואת כל עדתו. ואף על פי כן העם עוד בא בתלונה: "אתם המיתם את עם ה'". התרעומת במחנה לא נרגעה. עד שאמר הקדוש ברוך הוא לקחת מקלות מכל נשיא, ומי שיעלה ציץ ויגמול שקדים - בו בחר ה'. ואז "וישוקו מעליי תלונות בני ישראל", ונרגעו התלונות.
והשאלה מתבקשת: אם כל כך פשוט היה להרגיע את התלונות, מדוע לא עשו כן מתחילה? רואים שיש רחש במחנה ואנשים אינם רגועים - בוא ואמור להם שכל נשיא יביא מקל, וקורח ועדתו יביאו מקלות, ונניחם במשכן, ומי שיציץ ציצו הוא הנבחר. ויותר מזה קשה: מה היה אמור לשכנע יותר? מקלות עם כמה ענפים ועלים שהיו מונחים במשכן ואיש לא ראה אותם, ומשה מוציא אותם אחר כך - או מאתיים וחמישים איש שאש יורדת מן השמיים ושורפת אותם, ואדמה הפוערת פיה ובולעת את קורח ועדתו? ודאי שהאש והאדמה משכנעות יותר. ואיך זה שהן לא שכנעו, והמקלות שכנעו?
אלא שכבר נאמר "נכונו ללצים שפטים", ונאמר "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה". הדרך היחידה לדבר עם לצים היא שפטים - מכות ועונשים. ומדוע? כי כל זמן שאדם מתלוצץ, כל מה שתביא לפניו יהיה חומר לליצנות. כל הוכחה שתגייס - הוא יעשה ממנה בדיחה. והבדיחה היא בעצם כביש עוקף שכל: אם הייתי צריך להתמודד באופן רציונלי עם טענותיך לא הייתי יכול, ולכן אני זורק בדיחה ובכך עקפתי את השכל. עשיתי מן האדם צחוק, עשיתי מטיעוניו צחוק, ולמעשה לא התמודדתי איתם כלל. זו דרך קלה ופשוטה לדחות טיעונים בלי הצורך להתמודד עימם, וכך נוקט המתלוצץ.
ולכן כאשר קרא משה רבנו לקורח, קורח לא בא. אומר רש"י: לפי שידע שיקפחנו בדברים. וכי אבוא לשם כדי שיקפח אותי בדברים? ומה עשה במקום זה? העלה קמפיין: בואו וראו איך משה ואהרון עושים מכם צחוק, איך הם מרמים את כולם, איך הם עושקים אישה אלמנה ואיך הם מתעללים בעם. שהרי אם היה מתעמת עם טענות - לא היו לו טענות, ולכן נקט בשיטת הליצנות. ומשום כך העונש האחד היה שריפה והעונש השני בליעה בארץ, ויש אומרים שקורח היה גם מן השרופים וגם מן הבלועים, שלקה בכפליים.
ורק לאחר מכן אמר הקדוש ברוך הוא לעשות את המופת עם המקלות. שאילו היה מופת המקלות נעשה בתחילה - אתם מתארים לעצמכם איזו הצגה היה קורח עושה ממנו: ראיתם את משה? לוקח מקלות ותוקע אותם שם, אף אחד לא ראה מה היה שם, באנו לבקש לראות - אמר אסור להיכנס למשכן, זה קודש הקודשים; לך תדע מה עשה שם, וגם משה אגרונום לא קטן, ומן הסתם פעל שם פעולות ומכיר חומרים מאיצי צמיחה. קורח היה יודע היטב איך לעשות מזה בדיחה ולספר לכולם על הקומבינה. ומדוע אם כן בסוף זה שכנע? מפני שבסוף חזרה הרציונליות, חזרה השפיות. וכיצד חזרה? "נכונו ללצים שפטים". כל עוד אדם שרוי בליצנותו הוא חושב שהעולם מצחיק; לאחר שקיבל מכות הוא מבין שהעולם כבר לא מצחיק, ופתאום הוא נעשה רציני. וכשאדם נעשה רציני, אפשר להוכיח לו גם במקל וכמה עלים; אין צורך באדמה הפוערת את פיה ולא באש היורדת מן השמיים.
המסקנה: הליצנות גוררת מכות קשות, כי אין דרך לדבר עם ליצן. אין דרך לשכנע ליצן עד שמוחקים לו את החיוך מן הפרצוף. וזהו "אנשי לצון יפיחו קריה" - ליצנותם שורפת את העיר, כי היא מביאה ייסורים קשים על העיר, "אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". ולעומת זאת "וחכמים ישיבו אף" - כמו שנאמר "איש חכם יכפרנה": החכם, בצדקותיו, בתפילותיו ובמעשיו הטובים, משיב את האף והחימה מן העיר. מה שהליצן מביא חימה על העיר, החכם במעשיו ובצדקותיו מכפר ומשיב אף.
ביאור המלבי"ם: אנשי לצון מפיחים כזבים
המלבי"ם מבאר ש"אנשי לצון יפיחו קריה" - על ידי ליצנותם הם מפיחים בעיר רוח של חימה וסערה, וכן מפיחים כזבים ולשון הרע ומפח נפש. לפי דרכו אין הכוונה שהם גורמים לצרות ואסונות בעיר, כביאור הגר"א, אלא שהם גורמים לכעס ולסערה. ולשון "מפיח" כמו "מפיח כזבים", שהמדבר נופח בפיו, ולכן המספר והנופח בפיו נקרא מפיח.
אפשר לקרוא לאנשים אלו אנשי עיתונות או כרצונך: בדבריהם, בלשון הרע שלהם, בליצנותם, בפרסומים המגמתיים ובפרסומי התועבה שלהם, הם גורמים לתככים, לשנאה, למחלוקות, ללשון הרע ולמפח נפש. הם גורמים לחימה גדולה בקריה. ואילו החכמים, המתנהגים לפי חוקי ודרכי החוכמה, יודעים במעשיהם להשיב אף: כל מעשיהם הם איך להרגיע את הרוחות, איך ליישר את ההדורים, איך למנוע סכסוכים בין איש לרעהו ואיך להשבית מריבות. כשיש אף בעיר, החכמים יודעים להשביתו. אבל אנשי הלצון לא רק שאינם משיבים אף, אלא עוד מפיחים כזבים ורוח של חימה וסערה בקריה, שאנשים ידברו זה נגד זה ויעוררו מחלוקות איש ברעהו, עד שכל העיר הופכת למרקחה בעקבות אותם אנשי לצון המגרים אלו באלו.
עוד הסבר מביא הגר"א, ש"יפיחו" הוא מלשון "פח יקוש", וכן מבאר האבן עזרא: על ידי אנשי הלצון יהיה פח יקוש לקריה. ואילו על ידי החכמים ישוב אף ה' מעליהם ויחזרו בתשובה. ולפי ביאור זה הדברים נוטים לכיוונו של הגר"א, אלא שלא במובן של שריפת הקריה אלא במובן של פח הפרוש על הקריה.
"אִישׁ חָכָם נִשְׁפָּט אֶת אִישׁ אֱוִיל" - קרב אבוד מראש
אִישׁ־חָכָם נִשְׁפָּט אֶת־אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת׃ (משלי כט, ט)
רש"י מבאר "נשפט" - מתווכח עם איש אויל, והדבר גורם לרוגז ולשחוק ואין נחת. כלומר: בין מראה לו פנים זעופות ובין מראה לו פנים שוחקות, אין נחת לא בזו ולא בזו, ואינו מוצא קורת רוח. מה שלא תעשה לו - לא טוב לו.
אמציה ואחז: פנים שוחקות ופנים זועפות
וכך דרשו חז"ל. מצינו באמציה שהראה לו הקדוש ברוך הוא פנים שוחקות ומסר את אדום בידו - הארת פנים וסייעתא דשמיא. ומה עשה? "ובשובו מהכות את אדום ויבא את אלוהיהם ולהם השתחווה". ריבונו של עולם, הרי אלוקיך ניצח את אלוהיהם, אלוקיך חזק ואלוהיהם חלשים, כבשת אותם - ואתה לוקח את אלוהיהם ועושה אותם לך לאלוה? הרי אתה רואה שהוא לא הצליח להציל את עמו, ואותך יציל? איך אתה עושה דבר כזה? ה' הראה לך פנים שוחקות והיתה לך סייעתא דשמיא, ואתה כפוי טובה כל כך, הולך ומביא את אלוהיהם ועובד אותם במקום את הקדוש ברוך הוא שהנחיל לך את הניצחון. הרי לך "שחק - ואין נחת": לא היה טוב לאמציה והלך ועבד עבודה זרה.
ואולי צריך אם כן לרגוז עם הרשעים? אומרים חז"ל: לאחז הראה הקדוש ברוך הוא פנים זועפות ומסרו ביד מלכי ארם. לא בגזר אלא במקל - ואולי כך יבוא לשוב אל ה' ולהבין שטעה. ומה קרה? "ויזבח לאלוהי דמשק, כי אמר אלוהי ארם מעזרים להם". הוא זובח לאלוהי דמשק ואומר: הנה, האלוה שלהם עוזר להם, שאם לא כן איך כבשו אותי ואיך יכלו לי? סימן שהאלוה שלהם חזק. זו הצרה: מה שלא תעשה לרשע, בין טובה ובין רעה - אין לו נחת בשום דבר. ולכן גם אם איש חכם נשפט את איש אויל, שום תועלת לא תצא מזה בסופו של דבר.
ביאור הגר"א: השופט עצמו נשפט
הגר"א מבאר: כשהחכם רוצה להתווכח עם האויל, בין שירגז עמו ובין שישחק עמו, אין לאויל נחת - כלומר יחזור לעשות כאיוולתו, וזה מעין דרשת חז"ל. ומוסיף דרשה נוספת: "איש חכם נשפט את איש אויל" - כשהחכם רוצה לשפוט את האויל, בעצמו נשפט. כיצד? מפני שכאשר השופט דן אותו, מיד הוא אומר: דעו לכם, השופט הזה רשע גדול, הוא עשה כך והוא עשה לי כך ולכן פסק נגדי - ומתחיל למצוא בשופט חסרונות. חשבת שעצם זה שהשופט שפט אותו יועיל? לא יועיל לך, כי מעתה אדרבה, בך הוא ימצא חיסרון, ויחשוב עליך מעשים רעים אשר לא כן, יותר ממעשיו של הכסיל עצמו.
העגלון וסוסיו: כשמראים לבור מופת
סיפור אחד ממחיש את העניין: כשאדם הוא עם הארץ ובור, גם אם תביא לו את הסיפורים המפעימים ביותר וגם אם יראה את הדברים המעוררים ביותר, הוא יישאר בבורות שלו ושום דבר לא ישתנה אצלו.
מספרים על הרב מברדיצ'ב שרצה לשמוע מעשים על רבי אלימלך מליז'נסק. רבי אלימלך כבר נפטר שנים רבות קודם לכן, והוא חיפש אנשים שהיו בזמנו ויכולים לספר. הבעיה היתה שרוב אותו הדור כבר הלך. אמרו לו: יש עגלון זקן בא בימים, שחי בתקופתו של רבי אלימלך, ואף היה מסיע את החסידים אליו; לך ופגוש אותו, אולי שמע משהו, אולי נכנס אליו פעם. נסע אליו והתחיל לשאול ולתהות על קנקנו, וזה עונה שאינו זוכר כלום. לאחר שגירדו לו מעט את הזיכרון אמר: אה, כן, אני נזכר. לא הייתי חסיד, אבל פעם לחצו עליי להיכנס אל הרב.
ומה קרה? נגנב לו הסוס. אמרו לו: יש פה צדיק, רבי אלימלך, אתה מסיע לכאן כל הזמן - היכנס פעם, בקש ברכה, הרב יעזור לך, יש לו גם רוח הקודש. אמר: מה יש לי להפסיד, סוס נגנב וכבר ניסיתי הכל, אכנס גם אל הרב. נכנס, וזה היה בדיוק בשעה שהרבי התוועד עם החסידים. ובהתוועדות היו אומרים לחיים ושותים משקה. הוא נכנס ורואה את האדמו"ר ואת כל החסידים, כל אחד עם כוסית משקה, וכולם שותים לחיים. ניגש מיד אל האדמו"ר ואמר לו: תגיד לי, איפה הסוס והעגלה שלי? והוא התרכז כמה דקות ואמר: הם נמצאים ביער במקום פלוני, מעבר למתבן שם מאחור. שואל אותו הרב מברדיצ'ב: ובאמת כך היה? אמר לו: כן, כמו שאמר כך הלכתי ומצאתי אותם שם.
רואה העגלון שהרב מברדיצ'ב מתפעל מרוח הקודש, שאמר לו כך בשליפה, ואמר לו: אני רואה שאתה מתפעל מאין ידעתי מיד שהוא יודע איפה הסוסים. אגיד לך. ראיתי יושבים לידו חבורה של שיכורים, אמרתי לעצמי - החבר'ה האלה נראה לי שהם אלה שגנבו לי את הסוסים; ואם הם יושבים שם והוא איתם ראש לחבורה, ודאי הוא יודע איפה הסוסים. ואתה רואה, קלעתי בול, על המקום אמר לי איפה הם. אינני אומר שהוא גנב את הסוסים, אבל הוא מן החבר'ה והוא יודע מה קורה שם, ולכן מיד ידעתי.
זהו: כשאתה לוקח בור ומראה לו מופת, זה מה שהוא קולט מן הסיפור. מבחינתו זה היה כל הסיפור, ואל תנסה לשכנע אותו אחרת, כי חבל על הזמן. וזהו "איש חכם נשפט את איש אויל" - גם אם תביא לו את הדברים המפעימים והמפליאים ביותר, "ורגז ושחק ואין נחת", שום דבר לא יעזור לך. אדרבה, עוד ימצא חסרונות בחכם השופט אותו ובמוכיח אותו; בשבילו החכם הוא העבריין. ולכן מלמדנו הגר"א: אל תיכנס בכלל לדין ודברים עם האויל. מיותר לנסות לשכנע אותו, מיותר לפנות אל הרציונל שלו. לאדם הזה יש דברים אחרים במקום שבו אמור להיות מונח השכל, ואין טעם לנסות להעמידו על דרך האמת.
ביאור הרלב"ג: לא יניח לך להשלים את דבריך
הרלב"ג מבאר ש"נשפט את איש אויל" היינו נושא ונותן עמו בדברים - מנסה לשכנעו וליישר את שכלו. ואומר: לא יניח האויל את החכם לדבר דבריו ולהשלימם. וזו מציאות. כאשר לאדם אין טענות, הוא גם אינו מוכן שאתה תטען את טענותיך, שהרי אתה עלול לשכנע. ומה הוא עושה? תמיד ייכנס באמצע דבריך, תמיד ינסה לקטוע אותם ולפרוך אותם מתחילתם, כי אם תדבר דבר שלם אתה עלול לשכנע, וזה מלחיץ אותו. ולכן "ורגז ושחק": פעם יכעס על מה שישמע מדברי החכם ולא יניח לו להשלים, ופעם ישחק וילעיג על הדברים, מתחיל באמצע דברי החכם לעשות מהם צחוק, לחקות אותו או להציג את דבריו בצורה נלעגת. "ואין נחת" - אין לחכם נחת להשלים דבריו ולבאר את כוונתו כראוי. הרי לנו: הוויכוח עם האויל הוא מלחמה אבודה מראש. אל תיכנס עמו לדין ודברים, שהוא לא יניח לך להשלים את דבריך ולא יניח לך להוכיח את טענותיך; יקטע אותך, יצחק עליך, יתרגז עליך ויעשה הכל כדי שלא תוכל לומר את דבריך.
דוגמה מן התקשורת
כל מי שיצא לו אי פעם להתראיין יודע שבתקשורת זה בדיוק כך. כאשר מתראיין אדם שדעותיו תואמות לדעות השדרן, נותנים לו את כל הזמן, אין מקשים עליו קושיות קשות, ואם באות חדשות אומרים לו: תישאר איתנו אחרי החדשות, שהרי בטח לא סיימת את כל מה שיש לך להגיד ויש לך דברים חשובים לעם היושב בציון. יניחו לו לאמור את כל דבריו עד תום. אבל אם יעלו רב או מי שעמדתו מנוגדת, מי שרוצה לבטא דעה ימנית או דעה שהיא בעד הציבור שומר המצוות - קודם כל לא יניחו לו לסיים. איך שהוא מתחיל לדבר, מיד: כן, אבל אתה יודע שאנשים שלכם עשו כך וכך, וכן, אבל אתה יודע שאצלכם שם היה כך וכך. וכשהוא מבקש: תן לי לדבר, אתה שאלת שאלות, תן לי לענות - התשובה: פה אני מנחה את הדיון, פה אני מנחה את השידור. וכשהאדם מתחיל להשמיע דברים טובים וזה כבר מתחיל להישמע אחרת, מיד: טוב, יש לנו חובה למפרסם, יש לנו חדר חדשות, אני מאוד מודה לך. והוא גם דואג להעלות אותו שתי דקות לפני חדר החדשות, כדי שיוכל לקטוע את דבריו, ובוודאי אין עניין לציבור לשמוע אותו אחרי החדשות. זהו "איש חכם נשפט את איש אויל, ורגז ושחק ואין נחת" - פעם יתעצבן על מה שתאמר, פעם יעשה צחוק ממה שתאמר, ובסופו של דבר תצא ממנו במפח נפש.
מצודת דוד: לא בכעס ולא בצחוק - אלא בדרך הממוצע
המצודת דוד מבאר שכאשר החכם בא במשפט עם איש רשע, לא יהיה לחכם נחת: כאשר ירצה לגעור בו בדרך של כעס, גם האויל יכעס כנגדו; וכאשר ירצה לבוא עמו בעת צחוק, גבה ליבו בעבור זה. ובדבריו אלה הוא אומר דבר נכון מאוד לכל מי שהתעסק פעם בחינוך נוער, ומודע לבעייתיות הלא פשוטה שהוא מציג, ואת הכל הוא מוצא בתוך הפסוק.
כשאדם צריך לחנך נער בדרך הישר יש שתי דרכים. יש דרך קשה - דרך של כעס, של הקפדה ושל חרון אף. ודרך זו מוכיחה את עצמה בדרך כלל כדרך שלילית מאוד, שהכעס גורר כעס. כשאני כועס ורק מוכיח ומבקר וגוער כל הזמן, הדבר גורם לאנטגוניזם, גורם להתמרדות של הנער וגורם לכך שהוא מחפש לפרוק עול. יצרת מצב של כעס, וקיבלת פידבק של כעס. ומצד עצמו הדבר טבעי לנער, שנער הוא מלשון מתנער, מחפש איך להתנער מכל מחויבות; וכשאתה מנסה בכוח ובכעסים, אתה מנקז אליך את כל כעסיו.
אז מה נעשה - רק בדרך של הטבה והשפעה? נשפיע לו טובה ונעניק לו ונראה לו פנים שוחקות? אבל אז מה שקורה הוא שמכוח אותן פנים שוחקות הוא מתחיל להרגיש טוב עם עצמו ועושה מה שבא לו, שהרי אין מוכיחים אותו: גם אם חזר מאוחר מחייכים לו, וגם אם עשה דברים חמורים מקבלים את זה בהבנה. במצבים כאלה ודאי לא יישר דרכו, אלא אדרבה - הוא מבין שמה שהוא עושה נכון. וזהו שנאמר: בעת כעס אחז גם האויל בכעס, ובעת צחוק גבה ליבו בעבור זה. במקום שיראה וירגיש שאינו בסדר, הוא מרגיש טוב עם עצמו: הנה, מצוין מה שאני עושה, ואף אחד לא צעק עליי ולא הוכיח אותי.
מה אם כן הברירה? אם מדובר באויל - עזוב אותו, שבאויל, כמו שאמרנו, אין מה לעשות. אבל אם מדובר בנער, ו"איוולת בלב נער", שהנער הוא סוג של אויל ויש איוולת בליבו - צריך לדעת שהדרך היא דרך הממוצע. ולכן לא אמרו חז"ל התנהג בשמאל או התנהג בימין, אלא אמרו שמאל דוחה וימין מקרבת. חייבים לשלב בין שניהם, ולא בכדי הדוחה הוא השמאל: לא רק מפני שהשמאל דוחה, אלא שהיד השמאלית היא היד החלשה, ולכן הדחייה תיעשה ביד שמאל, והיד הימנית היא היד החזקה, ולכן הקירוב ייעשה ביד ימין. כלומר מצד אחד חייבת להיות תוכחת והקפדה על מעשים שליליים, ומצד שני, כנגד זה, הרבה יותר אהבה וחיבה וקירוב. אז יש סיכויים רבים שתצליח להעמידו על דרך הישר. אבל אם תנקוט רק בדרך של ריחוק או רק בדרך של קירוב - זהו "ורגז ושחק ואין נחת", שבסופו של דבר לא תמצא נחת במעשים אלה, כי בשני המקרים תאבד את החניך או את הילד.
המלבי"ם: כסיל, פתי ואויל
המלבי"ם מבאר כדרכו לכל אורך הספר ובעצם בכל התנ"ך, שיש הבדל בין כסיל לאויל לפתי.
כסיל, כפי שאמרנו כמה פעמים, הוא אדם שיודע את חוקי החוכמה והולך אחר תאוות ליבו. הוא יכול להיות פרופסור, אבל הוא פועל נגד ההיגיון ואחר התאווה. הוא יודע שצריך לעשות אחרת, והולך אחר תאוות ליבו. הוא יכול להיות מנתח לב ריאה, ובין ניתוח לניתוח לוקח סיגריה להירגע - אדם כזה הוא כסיל גמור, שהרי הוא פותח את הריאות ורואה בעיניו מה הדבר הזה גורם לאנשים, ובכל זאת ממשיך. ואם הוא מספר אחד בארץ או בעולם, מה זה משנה? מספר אחד, כסיל. זה גדרו של כסיל: יודע את חוקי החוכמה ופועל להפך.
ולכן, אומר המלבי"ם, המתווכח עם כסיל - יתרגז עליו. שהרי אדם זה סוטה מדרך הישר בכוונה תחילה, ולא מחוסר ידיעה. וכשתבוא להתווכח עמו, הדבר יגרום רוגז, שהרי אין אתה מביא לפניו נתונים שאינם ידועים לו; אדרבה, הוא עוד יכול להביא לך נתונים שאתה אינך יודע, עד כמה מה שהוא עושה גרוע. ולמה הוא ממשיך? כי בא לו, תאווה. יוצא שוויכוח עם כסיל הוא ויכוח מתסכל מאוד, כי לכסיל אין בעיה בידיעה אלא בעיה ברצון, ולכן הוא רק יתרגז עליך.
הפתי, אומר המלבי"ם, הוא אדם שליבו נפתה ונוטה מחוקי החוכמה מפני שאינו מבין אותם. כאן מדובר בחוסר דעת: "פתי לא יבין את זאת", "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", "כיונה פותה אין לב" - אין לו לב, אינו מבין ואינו יודע, ואינו כמו הכסיל שיודע ועושה להפך, אלא פשוט אינו יודע. אדם כזה ישחק, ותצליח לשכנע אותו: אם תראה לו פנים שוחקות, תוכל להסביר לו את חוקי החוכמה עד שתשפיע עליו באמת.
אבל האויל אינו כסיל ואינו פתי. אויל הוא אותיות "אולי", והוא הטיפוס הסקפטי, הספקן: מי אמר? אין הוכחה לשום דבר, עד היום לא העמידו לי הוכחות, והכל יכול להיות; ומבחינה תיאורטית, על פי פילוסופיה, אולי בכלל אנחנו עין של דג הנמצא לו אי שם באוקיינוס, ומעלה לך תזות מכל מיני דברים מדומיינים, והכל ספק ושום דבר לא בטוח ואין הוכחות ושום דבר לא ברור. זהו הטיפוס האוויל: על כל דבר מטיל ספק, על כל דבר מעורר תהיות ושאלות.
וכאשר תבוא להתווכח עם האויל, מצד אחד ירגז: אף שאסביר לו את חוקי החוכמה, לא ירצה לקבלם, מפני שאין זה נוח לו. נוח לו להטיל ספק בכל דבר ושדבר לא יהיה ברור, כי כשאתה בא להוכיח לי אתה מוציא אותי מן הפוזיציה שלי. נוח לי מאוד בעמדתי, נוח לי מאוד ששום דבר אינו ברור, ואני יכול לעשות מה שבא לי; אבל ברגע שהדברים מתחילים להיות ברורים, זה מתחיל לחייב. ומה אני עושה כשבא מישהו להוכיח לי? מתעצבן עליו, שהוא מוציא אותי מן העמדה הנוחה שלי. ולכן האויל ירגז ויעורר ספקות על מה שאתה אומר.
ומצד שני ישחק, מפני שבמילים פשוטות אי אפשר לומר עליו שהוא עושה זאת בזדון. ומדוע? מפני שהוא מטיל ספק בחוקי החוכמה, ועל חוקי החוכמה, כפי שהסביר המלבי"ם אין ספור פעמים מתחילת משלי, אין אות ומופת ברורים. שהרי חוכמה עניינה המוסר, ומהי הדרך המוסרית הנכונה - זה בא בקבלה: את זה קיבלנו מאת השם, קיבלנו בנבואה, קיבלנו ממשה רבנו, קיבלנו בתורה. כי על כל טיעון מוסרי שתביא שמוסרי לעשות כך, יכול אדם לבוא ולומר שמוסרי יותר לעשות להפך. ודי לנו לראות את הוויכוח האינסופי הנערך כאן במדינה, מי יותר מוסרי - הימין או השמאל, וכל אחד בטוח שהמוסר לחלוטין עמו. כשמדברים על מוסר, קשה מאוד להוכיח שמוסרי יותר כך מאשר כך.
יוצא אם כן שמצד אחד הוויכוח עם האויל מעורר כעס, שאני רוצה להוכיח לו ולו נוח להקשות קושיות ולשאול מי אמר ומי הוכיח; ומצד שני ישחק, שהרי קשה להוכיח את חוקי החוכמה, וממילא קשה לברר את ספקותיו, שאין עליהם מופתי הדעת. וממילא, אומר המלבי"ם, בין כך ובין כך "אין נחת" - לא תמצא מנוחה ליישר אותו ולהניחו בדרכי החוכמה.
וכך מבאר המלבי"ם גם בנמשל: כשהשם רוצה להחזיר את האויל בתשובה, בין אם הקדוש ברוך הוא מעניש אותו ובין אם מוסיף לו טובה, הוא נשאר בספקותיו - מי אמר, ומה ההוכחה. אתה רואה עונש? מי אמר שזה מאת השם; הרי גם צדיקים קיבלו עונש כזה, ומה, בגלל שהוא רשע? לא, זה לא מאת השם וזה לא קשור והכל מקרה, וגם בדקתי ומצאתי שהיו עוד כמה מקרים כאלה בהיסטוריה, ואלה דברים שקורים. על כל דבר הוא מעורר ספקות. יוצא שגם הקדוש ברוך הוא, כאשר רוצה כביכול להוכיח את האויל, אי אפשר להוכיחו, שהאויל הזה ימצא בכל דבר טיעונים והיגיון להמשיך באווילותו.
לסיכום:
שני הפסוקים מלמדים על כוחו המשחית של הדיבור הרע ועל גבולות ההוכחה. "אנשי לצון יפיחו קריה" - הליצנות מלהיבה את העיר ושורפת אותה, בין במובן של גזירות וייסורים הבאים בעקבותיה (כגר"א וכאבן עזרא, פח יקוש לקריה), ובין במובן של הפחת כזבים, לשון הרע, חימה וסערה בין איש לרעהו (כמלבי"ם) - וכנגדם "וחכמים ישיבו אף", בצדקותיהם, בתפילותיהם ובמעשיהם המרגיעים את הרוחות ומשביתים מריבות. וממחלוקת קורח למדנו שעם ליצן אין מה לדבר, שכל הוכחה נעשית אצלו בדיחה, ורק "נכונו ללצים שפטים" מחזיר את השפיות, ואז די במקל ובכמה עלים. וכנגד זה "איש חכם נשפט את איש אויל, ורגז ושחק ואין נחת": מה שלא תעשה לו - כאמציה שקיבל פנים שוחקות וכאחז שקיבל פנים זועפות - אין לו נחת; הוא לא יניח לך להשלים דבריך, יקטע, ירגז ויצחק, ובסוף עוד ימצא חסרונות בשופטו. ולכן באויל - הנח לו; ובנער שיש איוולת בליבו - דרך הממוצע, שמאל דוחה וימין מקרבת, תוכחה מעטה ואהבה מרובה.