פתיחה
בחלק זה של פרק כ"ח עוסק שלמה המלך בדמותם של המושלים והשליטים: כיצד נראה מושל רשע השולט על עם דל, מהי הטיפשות שבנגיד חסר תבונות העושק את בני מדינתו, ומה גורלו של אדם שעשק נפש חברו. שלושת הפסוקים הללו מציירים יחד תמונה אחת: השלטון שאינו בנוי על חכמה ועל יראת שמים - סופו לאבד את עצמו ואת נתיניו.
ארי נוהם ודוב שוקק - דמותו של המושל הרשע
אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מוֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל׃ (טו)
פשוטו של מקרא: מושל רשע השולט על עם דל דומה לארי נוהם ולדוב שוקק. רש"י מסביר שהנהימה והשקיקה עניינן לשון צעקה, שמגביהים את קולם.
הגר"א מדייק בהבדל שבין שתי החיות. הארי הוא החיה שכל החיות יראות ממנה, והוא נחשב כמושל על כולן: מיד כשהארי שואג, החיה שמולו נעמדת ומפחדת. הדוב, לעומת זאת, אינו מפחיד ואין יראים ממנו, אבל הוא טורף ואוכל בשר, ותמיד משתוקק לבשר - וזהו "דוב שוקק", מלשון משתוקק. האבן עזרא מפרש "שוקק" מלשון שוק, כלומר דורס, אך הגר"א נוקט שהכוונה פשוט מלשון השתוקקות. עוד מוסיף הגר"א שהדוב הוא חסר שכל, וכך הוא אכן נתפס - חיה שאינה חכמה.
וזהו הנמשל: המושל הרשע דומה לארי במה שהוא מחרף ומלשין על בני עמו בדיבור ומדבר עמם קשות, שהרי "נוהם" הוא לשון נהמה, דיבור, כדרך שהאריה שואג ונוהם. ודומה הוא לדוב בכך שאף שאינו נוהם הרבה, הוא מחפש טרף בכל עת - כך המושל הזה מחפש תמיד כיצד להוציא עוד כסף מן העם, עוד מיסים, עוד רווחים והכנסות, כדוב המשתוקק תמיד לטרף ולאכילה.
ארי שואג וארי נוהם - חידושו של המלבי"ם
המלבי"m שואל: מצינו "ארי שואג" ומצינו "ארי נוהם" - מה בין זה לזה? ומשיב: כשיש לאריה טרף הוא שואג, וכדברי הגר"א, ברגע ששאג הטרף נעמד וירא מפניו. אך כשאין לו טרף הוא נוהם - הולך ונוהם ומבטא בכך את חוסר הנחת שלו ואת רעבונו, מחמת הצער. כמו הכלב הרעב, שקולו מתגבה כמין בכי. ודווקא אז, כשאין לו טרף, האריה מסוכן מאין כמוהו: כל מה שימצא יטרוף כדי להשביע את רעבונו, גם אם אין זו הסעודה שהיה מצפה לה. הדוב, אומר המלבי"ם, "דוב שוקק" הוא צמא דם, מחפש תמיד לאכול ולשפוך דם.
לפי זה מתבאר הפסוק להפליא. מושל רשע השולט על עשירים - יש לו ממי לגזול ומה לקחת, והרי הוא כארי שואג שיש לו טרף, ולכן אינו מסוכן כל כך. אבל מושל רשע על עם דל - אין לו מה לאכול, והרי הוא כארי נוהם, אריה מורעב המסתובב ומחפש. וזה בדיוק לשון הכתוב: "ארי נוהם" - שכן רעבונו גדול, ולכן הוא נוהם ושוקק כדוב לבשר, ופגיעתו רעה בכל מי שנתקל בו.
נגיד חסר תבונות
נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת שֹׂנֵא בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים׃ (טז)
"נגיד" פירושו מושל. אומר רש"י: מתוך שהוא חסר תבונות הוא רב מעשקות - שאילו היה נותן תשומת לב לחייו, לא היה מרבה לעשוק. שהרי בעשקך אתה מקצר את חייך, ואילו "שונא בצע", שאינו מחפש כל העת ליטול ממון ובפרט ממון גזול, יאריך ימים. נמצא שהגדרתו של נגיד זה היא "חסר תבונות" ממש.
הגר"א מדייק בשינוי הלשון: בפסוק הקודם דובר על "מושל", וכאן מדובר על "נגיד". הנגיד חסר התבונות אינו מושל עליהם ממש, אך הוא רב מעשקות, ודומה לדוב החומס נפשות, שנאמר עליו בדניאל "אכל בשר שגיא" - אוכל בשר רב. וזה ההפך הגמור מתכלית שאיפתם של בני האדם בעולם הזה.
עושר וכבוד - ושתי ההפכים
שאיפת בני האדם בעולם הזה, אומר הגר"א, היא עושר וכבוד. ואם השיג אדם אחד מהם, לא ינוח עד שישיג גם את השני. מי שיש לו עושר אינו מסופק בו, ואם לא קנה עמו גם כבוד אינו רגוע, ולכן יחפש תמיד כיצד לפרסם את עושרו ולעשות לעצמו יחסי ציבור כדי לזכות גם בכבוד. וכן מי שיש לו כבוד יודע בעצמו שכבודו אינו שווה הרבה אם אינו עשיר גדול, ולכן גם הוא שואף לעושר. השניים הולכים יחדיו.
והנה, אומר הגר"א, מי שמושל בחוזקה - זה ההפך מכבוד. שכן כבוד עניינו שנכנעים תחתיך מרצון, אבל אם הצמדת לו אקדח לרקה והוא כנוע, וכי זהו כבוד? אדרבה, זה ביזיון. תמיד כשאדם נאלץ לכפות את דעתו בכוח, זו הוכחה לחוסר כבוד ולחולשה: אילו היו לך תעצומות אמיתיות, היו דבריך מתקבלים מצד כבודך ומצד האוטוריטה שממנה יצאו. גרוע מאוד אדם שדבריו מתקבלים רק מפני שכפה אותם, שאנשים מקיימים את דבריו רק מפני שהם אנוסים - זה לא מפאת כבוד אלא מפני אלימותו. ואלימות אינה דווקא מכות: אדם יכול להיות אלים בביתו בלי להרים יד, בכוחנות מתמדת, בצעקות, בהנחתות ובחוסר נחת מכל דבר. לא עשו כדבריך מפני שכיבדוך, אלא מפני שפחדו ממך. ו"רב מעשקות", ממשיך הגר"א, הוא ההפך מעושר, שהרי הוא מרושש את האנשים בעשקו אותם. לכן אומר הכתוב: דע לך ששונא בצע יאריך ימים.
"ימים ולא שנים" - סוד אריכות הימים
מובאת בחז"ל שאלה: "יאריך ימים" - ימים ולא שנים? וכי שונא הבצע יאריך ימים בלבד ולא שנים? מסביר הגר"א שאריכות ימים באה לרמז על אושר וגדולה בעולם הזה, שכן אלו נקראים "ימים ארוכים". כשרע לאדם וצר לו - בבוקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בוקר, ונאמר "הדל ימיו רעים"; מרוב עוניו ביום תקוותו לערב ובערב תקוותו ליום, ונמצא שכל ימיו מתקצרים, שהרי הוא מחפש שהיום ייגמר כבר. לעומתו, מי שטוב לו נהנה מכל רגע, ומתוך כך רוצה שהיום יימשך ויתארך כדי להוסיף וליהנות בו. העשיר ימיו ארוכים, כי בכל רגע יש לו הנאה.
לפי זה, "שונא בצע יאריך ימים" - מבטיחים לו ימים ארוכים ולא שנים ארוכות. ימים ארוכים הם הבטחת הטוב בעולם הזה, ואילו שנים ארוכות מדברות על טוב העולם הבא, על הנצח. וזהו גם יישוב לקושי שבביטוי עצמו: "אריכות שנים" מובנת - במקום לחיות מאה תחיה מאה ועשרים. אבל "אריכות ימים" - וכי היום יתארך ויהיה יותר מעשרים וארבע שעות? מספרים על אותו מלמד שהמנהל בחיידר ביקש ממנו לעבוד עוד שעתיים, ואמר לו: מה אתה מדבר, כל עשרים וארבע השעות שלי תפוסות. השיב לו המנהל: אז תקום שעתיים קודם - ומה בכך הועיל? אין אפשרות למתוח את היום. אלא שכשטוב לך אתה רוצה שהיום יהיה ארוך ונהנה מכל רגע, וכשרע לך אתה מחפש שיתקצר. זו הבטחת הכתוב לשונא הבצע: יהיה לך טוב כאן בעולם הזה, ומכל יום ויום תיהנה.
ביאור המלבי"ם: הטיפשות שבעושק הכול
המלבי"ם מבאר את הפסוק בדרך של חשבון מדיני. נגיד שאינו רב מעשקות - אנשים יכולים להתקיים במדינתו ולהרוויח, שהרי המושל מאפשר להם לחיות בכבוד. וגם נגיד שהוא רב מעשקות, אם יש בו תבונה - עדיין המדינה מתקיימת, שכן הוא יודע ממי לעשוק וממי להימנע. את הסוחרים ה"בוצעים בצע", כלומר המכניסים ממון, הוא מניח להתקיים בנחת. "בצע" כאן במובן רווח, כלשון "מה בצע כי נהרוג את אחינו", שתרגומו: מה ממון אתהני לן - איזה כסף נרוויח מזה.
וכך דרכו של עולם. מישהו אמר פעם שמס הכנסה דומה לברית מילה: לקטנים חותכים, והגדולים אוכלים עוגות. מי שמנהל קונצרן גדול - שלושים שנה פטור ממס, תספורת יעשו לו, כל ההטבות. והקטנים - מוציאים להם את הנשמה עד הפרוטה האחרונה. אמנם אי אפשר לשלול זאת לחלוטין, יש בכך גם צד של היגיון: מפעל אחד גדול מחזיק ארבעת אלפים עובדים ומחזיק את המשק כולו, ואילו האדם הבודד, עסק פחות או עסק יותר, אין בכך נפקא מינה גדולה. ואיננו נכנסים כאן לשאלת הצדק החברתי. הנקודה היא שכאשר הנגיד הוא איש תבונות, הוא יודע עם מי לא להתעסק ואת מי לתגמל, וממילא הסוחרים הגדולים יתגמלו אותו במתנות - יד רוחצת יד, וכולנו יודעים כיצד נבנו מגדלי הולילנד. כשאתה יודע מאיזה צד מרוחה הפרוסה, אתה מסודר.
אבל הנגיד שהוא גם רב מעשקות וגם חסר תבונות - מיד כשהוא רואה אדם שמרוויח מעט כסף, הוא עושק אותו. וזו טיפשות גמורה: מנעת מעצמך את הרווח, שהרי טוב לך שיהיו עשירים במדינתך, הם אלו שירפדו אותך - ואתה חמסת כל עשיר מיד. אדם בעל תבונה חושב על העתיד; הוא יודע שגם אם עשק עתה גביר פלוני ואוליגרך אלמוני, ההוצאות מרובות והממון יאבד מהר, ואילו אילו היה מניח לגדולים להמשיך, היה לו גם בימים הבאים.
וזהו "שונא בצע יאריך ימים": במדינה כזו רק מי שאינו בוצע ואינו מרוויח נראה בעיני הנגיד כמי שאינו כדאי לעשקו, ורק הוא יאריך ימים. שהרי כל מי שהוא קצת איש בצע, שעושה עסקים והוא איש הון - מיד הנגיד נוטל ממנו את כספו. מי אפוא יאריך ימים תחת ממשלתך? רק שונאי בצע, אנשים שאין להם כסף. וכי זה מה שאתה רוצה - להיות מושל על דלים, על אנשים חסרי ממון? זהו חוסר תבונה. אילו הייתה בך תבונה, קודם כל לא היית איש מעשקות כלל, וזה הטוב ביותר; וגם אם היית עושק, לפחות היית משאיר את העשירים שירפדו אותך. אבל כשאתה גם איש מעשקות וגם חסר תבונות - תישאר מושל על עם דל, ממשלה שאיש אינו רוצה בה.
אדם עשוק בדם נפש
אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּוֹר יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בוֹ׃ (יז)
מהו "עשוק בדם נפש"? מפרש רש"י: זהו המחטיא את חברו ואיבדה נפשו על ידו. המחטיא את חברו עשק את נפשו של חברו. "עד בור ינוס" - עד יום מותו ינוס ויחפש עזרה כדי שיתכפר לו על שהחטיא את חברו. "אל יתמכו בו" - לא יתמכו בו מן השמים, כלומר לא יסייעו בידו להספיק לעשות תשובה, שלא ייצא שהוא בגן עדן וחברו שהחטיא בגיהנום. שהרי יאמר אותו תלמיד: כיצד ייתכן, זה שהחטיא אותי בגן עדן ואני בגיהנום? ואז חס ושלום מוציאים אותו מגן עדן ומכניסים אותו לגיהנום.
מכאן שאדם צריך לברוח מלהחטיא את זולתו כמו מאש. כל החטאים שבין אדם למקום, אפילו החמורים ביותר - יש להם תשובה, ואם יעשה תשובה יתכפר לו. אבל מי שהחטיא אדם אחר - כיצד יכפר על כך? כיצד יתקן זאת?
ובדורנו אפשרויות זיכוי הרבים עצומות, ואפשרויות החטאת הרבים עצומות ונוראות שבעתיים. פעם, כדי להחטיא את הרבים, הייתה אישה הולכת ברחוב בחוסר צניעות, עוברת מקצה אחד לשני, ומחטיאה אלף איש שהסתכלו בה, רחמנא ליצלן. היום זה כבר "אולד פאשן": היא מעלה סרטון לרשת, ותוך שלושה ימים שלוש מאות אלף צפיות - שלוש מאות אלף איש החטיאה. כמה פעמים הייתה צריכה לצאת מביתה כדי להגיע לכך? ואם הדבר הפך ויראלי, כשם וירוס המתפשט, יכול להגיע לחמישה עשר מיליון צפיות, רחמנא ליצלן. מי יאמר כיצד מכפרים על כך וכיצד מתקנים זאת? לכן: אל תהיה לעולם כישלון לאדם אחר. אל תדבר לשון הרע שמישהו ישמע ותחטיאנו, אל תגרום לאדם להפסיד תפילה או לדבר בבית הכנסת או לעבור כל עבירה. מה שעשית בעצמך אתה יכול לכפר; מה שהחטאת בו את זולתך - נורא ונוראות.
הגר"א מפרש באופן אחר: "אדם עשוק בדם נפש" - מי שהרג נפש בגלגול אחד, "עד בור ינוס", לא יעזרו לו מן השמים ולא תהיה לו סייעתא דשמיא עד הקבר. וזהו שנאמר "וראיתי את דמעת העשוקים ואין להם מנחם": מאחר שאותו אדם כבר מת, ואלו הם דמעת העשוקים - שוב אין מנחם לזה שהרג ופעל את הפעולה הזו.
המצודת דוד מפרש "אדם עשוק" - שנפשו עשוקה בעוון שפיכות דמים. יש אומרים ש"אדם עשוק" כמו "אדם עושק", וזה מתאים מאוד לדרכו של רש"י שעשק את נפש חברו; אבל המצודת דוד מבאר שנפשו שלו עשוקה, מפני שעוון גדול רובץ עליו. "עד כי ימות ויקבר ינוס מפחד רודפים", ולא ימצא מי שיתמוך בו, כי עבירתו גדולה והרשיע מאוד. לפי זה זהו פשוטו של מקרא: רצחת נפש - איש לא ירצה לעזור לך. בדבר קל יותר, גם אם אחרים אינם רואים בו לגיטימציה, עדיין יאמרו: בסדר, אדם נפל, צריך לעזור לו. אבל רצח הוא בלתי לגיטימי בכל פרמטר, ולכן "עד בור ינוס אל יתמכו בו" - לא יימצא מי שיתמוך בו, כי עוונו גדול.
לסיכום:
שלושת הפסוקים מלמדים על מהותו של שלטון. מושל רשע על עם דל הוא כארי נוהם ברעבונו וכדוב המשתוקק לטרף - ודווקא מפני שאין לו ממה לגזול, פגיעתו רעה. נגיד חסר תבונות ורב מעשקות מאבד את עצמו בידיו, שכן הוא מרושש את נתיניו עד שלא יישארו תחתיו אלא שונאי בצע, עניים, וממשלתו ממשלת דלים; ואילו שונא בצע מובטח לו שיאריך ימים - ימים שהוא נהנה מכל רגע בהם, כמידת הטוב בעולם הזה. ומעל הכול למדנו את חומרת "אדם עשוק בדם נפש": בין מי שעשק את נפש חברו והחטיאו, ובין מי ששפך דם ממש - הן על עוון החטאת הרבים והן על עוון שפיכות דמים אין תמיכה ואין סיוע, ועל כן על האדם לברוח מהם כמו מאש.