בחלק זה של פרק כ"ח אנו עוסקים בכמה פסוקים העומדים במרכזו של עניין אחד: מידת הפחד והחשש - מתי היא מעלה ומתי היא חיסרון, ומה מקומה בעבודת התשובה. נפתח בפסוק המרכזי "אשרי אדם מפחד תמיד", נראה את דברי רש"י, הגר"א, הרלב"ג ודקדוקו הנפלא של המלבי"ם, ולאחר מכן נלך בעקבות רבנו יונה, שבונה מן הפסוקים הללו שלשלת שלמה של יסודות התשובה.
אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה׃ (יד)
רש"י מסביר: "מפחד תמיד" - מפחד מן העונש, ועל ידי הפחד הזה הוא מתרחק מן העבירות. ולעומתו "מקשה לבו" - אינו מפחד כלל, ולכן סופו שיקבל את העונש וייפול בעבירה.
הגר"א מביא שהגמרא מעמידה את הפסוק הזה בדברי תורה: האדם תמיד חושש שמא לא יצא ידי חובתו, שמא לא השלים חוקו, שמא לא עשה את המצווה כראוי. וזה שכתוב במסכת דרך ארץ זוטא: "אהוב את השמא ושנא את המה בכך". כשאדם מסופק - אולי לא עשיתי כהוגן, אולי לא השלמתי חוקי, אולי לא עשיתי את כל הנדרש - זה "שמא", ואותו יש לאהוב. אבל מי שמקשה את ליבו ואומר "מה בכך? זה בסדר, מה כבר עשיתי, איזה איסור יש בזה?" - על זה נאמר "ושנא את המה בכך". בדברי תורה אדם צריך להיות תמיד בחשש שמא לא השלים חובתו.
מספרים על הרב מבריסק שביקש ממישהו שיכין לו מצות. לאחר שסיימו להכין, החל לשאול: הקפדתם על כך? והקפדתם על כך? והאם כל הזמן היה זה שימור? ועוד אלף ואחת שאלות. היה שם יהודי שכל החקרנות הזאת הפריעה לו, ואמר: כבוד הרב, מה כל השאלות האלה? "עד אחד נאמן באיסורים", אמרו לך שעשו הכול כשורה, ואתה צריך לסמוך.
אמר לו הרב מבריסק: תגיד לי, נניח שאתה יוצא עכשיו מן הבית עם סכום נכבד של כסף, חצי מיליון דולר, ואתה הולך להפקיד בבנק. בדרך יכולים לקרות הרבה דברים, ולכן אתה מכניס את הכסף לכיס עמוק בחליפה, מניח עליו יד אחת, אחר כך גם יד שנייה, וסוגר גם את המעיל. מה יכול לקרות? וכי תבוא רוח ותעיף את הכסף? ענה לו האיש: אלא מה, זה חצי מיליון דולר, שומרים כמו שצריך! אמר לו הרב: תאמין לי שבשבילי המצות שוות יותר ממיליון דולר. ולכן השמירה עליהן בהתאם, והשאלות והבירורים וההקפדה בהתאם.
עוד מספרים על יהודי שבא אל הרב מבריסק, שמע את השאלות ודקדוקי ההלכה, וסיפר לו: הרבי שלי, כשרצה לקחת מצות, הכין ודקדק ועשה את הכול. וכששב מן האפייה, פגש יהודי פשוט שהמצות שלו בידיו, ושאל אותו: מה כיוונת במצות? ענה לו: התפללתי להשם שיסייע בידי שיהיו לי המצות המהודרות ביותר. אמר הרבי: זו תפילה פשוטה מעומק הלב - האם תסכים להחליף עמי את המצות? והחליף. ובמצות הללו שמח הרבי ביותר. סיפור חסידי מאוד, המאפיין את הגישה שהלב עיקר - יותר מכל השאלות והדקדוקים, איפה היה הלב. בדומה למעשה באותו אחד שתקע בשופר ואיבד את כל המוחין ולא כיוון את כל הכוונות, והרבי אמר לו שתקיעתו עשתה תיקונים בשמיים יותר מכל כוונות הרש"ש.
אלא שהרב מבריסק ליטאי, והפטיר ואמר: נו, אז התקבלה תפילתו של אותו יהודי פשוט! מה ביקש היהודי הפשוט? ריבונו של עולם, שנזכה למצות המהודרות ביותר - והאדמו"ר החליף עמו את מצותיו. הרי שהתקבלה תפילתו. הפך את הקערה על פיה: אותו חסיד ראה בסיפור אות ומופת על מעלת האדמו"ר, והרב מבריסק ראה בו דווקא את מעלתה של התפילה - שכשיהודי מתפלל מעומק הלב, אפילו אם מצותיו אינן משהו, מן השמיים ידאגו שהאדמו"ר יחליף עמו ויקבל את מצות האדמו"ר.
אם כן, אדם צריך תמיד לחשוש: אולי לא עשיתי את הדבר בשלמות, אולי לא עשיתי אותו כהוגן. אהוב את השמא, ושנא את ה"מה בכך" - אל תאמר "לא נורא, זה גם בסדר".
הרלב"ג מסביר את הפסוק במישור אחר: "אשרי אדם מפחד תמיד" - מדובר במי שראוי לפחד ממנו. אדם שמפחד אינו הולך עם הראש בקיר, אלא חושב ומתכנן ובודק באיזו דרך להימלט מאותו אדם ובאיזו דרך להינצל מאותה רעה. אבל "מקשה לבו" - האומר "לא צריך, איני מפחד ממנו" - ייפול ברעה, שהרי אותו אדם עלול להיות מסוכן ולהזיק לו.
ומוסיף הרלב"ג: הלא תראה כי הקשאת הלב החריבה את בית המקדש הראשון והשני. מלך בבל המליך את צדקיהו ואמר לו שאם יהיה תחתיו לא יאונה להם כל רע, וצדקיהו הפר את שבועתו ומרד בנבוכדנצר - ואנו יודעים מה היה הסוף. אילולא העקשנות, היה רואה שעם ישראל עוד יכול להישאר בארצו. וכך גם בבית שני, כאשר באו אותם בריונים ונלחמו ולא הסכימו לוותר, והחזיקו במצור, ושרפו את כל אוצרות היין והשמן - ובסופו של דבר נחרב ונשרף בית מקדשנו.
לעומת זאת, כאשר אדם מבין וקורא את המפה נכון - כדברי רבי עקיבא: "כל גל וגל נענעתי לו בראשי". לפעמים בא גל וצריך להוריד את הראש; אם תחזיק את ראשך גבוה, הוא ישטוף אותך. דווקא הורדת הראש היא שתגרום לגל העכור לעבור. זו הדרך שידע עם ישראל בכל אורך שנות גלותו: לא להתעקש כנגד הגוי, לא לעשות שרירים כנגדו. בתוך תוכו הרגיש היהודי מה הוא הגוי, אבל כלפי חוץ נתן לו תחושה שהוא שפל ממנו. כך אמר יעקב לבניו: "למה תתראו" - יש כאן גויים, אל תעשו עצמכם כשבעים וכבעלי שפע. ובמקומות שלא נקטו בדרך זו, וגם במקומות שבהם בנו היהודים מגדלים באוויר, וילות יוקרתיות ועשירות גדולה - אנחנו יודעים איך עלה הכורת ומה קרה בצורה קשה ונוראה. לכן אל יהיה אדם מקשה ליבו אלא "מפחד תמיד", ואז יהיה מוכן לכל צרה שלא תבוא.
המלבי"ם עומד כאן על דקדוק. אפשר לומר "פוחד" ואפשר לומר "מפחד", ו"מפחד" הוא בבניין הכבד. מדוע לא נאמר "אשרי אדם פוחד תמיד" בבניין הקל? וזה כלל שהמלבי"ם חוזר עליו בהרבה מקומות: כשהביטוי בא בבניין הכבד, אין הדבר כפשוטו אלא כך נדמה לאדם או כך הוא מחשיב בעצמו. כך "יש מתעשר" - אינו באמת מתעשר, אלא נראה לו שהוא מתעשר "ואין כל"; וכן "מתרושש" - אינו באמת נעשה רש, אלא כאילו מתרושש "והון רב". אף כאן, "מפחד" אין פירושו שיש לו סיבה אמיתית לפחד.
והוסיף המלבי"ם: הרי מצינו שהפחד הוא סימן לחטא - "פחדו בציון חטאים", והגמרא מספרת על אותו תלמיד, "חזייה דהוה מפחד, אמר ליה: חטאת" - ראה אותו שהוא פוחד, אמר לו שיש בו חטאים. ואם כן, כיצד נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד"? התשובה: ה"פוחד" הוא חוטא, וה"מפחד" - אשריו. "אשרי אדם מפחד תמיד" היינו שהגם שמצד עצמו אין לו ממה לירא, שהרי לא חטא, אף על פי כן הוא יוצר בעצמו פחד: שמא אכשל, שמא יגרום החטא. ועל ידי כך הוא מדקדק יותר בדרכיו ומקפיד יותר בקיום המצוות - ועליו אנו אומרים אשריו. אבל מי שפוחד מפני שיש לו סיבה אמיתית לפחד, זה סימן לחטאים שבידו.
ולהיפך ב"מקשה לבו": יש סיבות אמיתיות שיירא, הוא מקבל ייסורים - והוא מקשה את ליבו ואומר "זה שום דבר, זה יעבור, נתגבר על זה", במקום לשנות משהו במעשיו, לקבל קבלה טובה או לקבל חיזוק. כמו פרעה שהקשה את ליבו: מקבל מכות ואינו חושש. על זה נאמר "יפול ברעה" - לא תהיה לו תקומה, שהרי תקומה יש למי שאפשר להקים אותו; ייסורים מקימים את מי שמשתנה, אבל מי שאינו משתנה - הייסורים עוקרים אותו בלי כל אפשרות של שינוי.
ומוסיף המלבי"ם: רק בשני מקומות בתנ"ך בא לשון פחד בבניין כבד - אצלנו "מפחד תמיד", ובישעיה "ותפחד תמיד כל היום". ומדוע שם? מפני שההמשך שם הוא "ואיה חמת המציק" - כלומר אין באמת סיבה לפחד. הרי שבשני המקומות מדובר במי שאין לו סיבה אמיתית לפחד, והוא מכניס בליבו פחד אף שאין צורך לחשוש.
רבנו יונה מבאר את הפסוקים הללו כשלשלת אחת, והוא מתחיל כבר מפסוק י"ב. וכבר הזכרנו כמה פעמים שאין לרבנו יונה ביאור על החלק האחרון של משלי, והביאור שמביאים בשמו הוא ליקוט מדבריו בשערי תשובה ובעוד מקומות. בשערי תשובה הוא כותב: "העיקר החמישי - הדאגה", ודיבר שלמה המלך על דבר התשובה ופירט בו את העניין הזה, שהחוזר בתשובה צריך שתהיה דאגה בליבו. ופתח דבריו:
בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם׃ (יב)
פירוש: הצדיקים מפארים ומכבדים בני אדם על כל מעלה טובה הנמצאת בהם, והרשעים מחפשים מומי בני אדם ושגיאותיהם כדי להשפילם - אף על פי שכבר הזניחו את המעשים ההם וחזרו בתשובה. זו מציאות שאנחנו מכירים עד היום: הצדיק יחפש וינבור עד שימצא בך דבר טוב, כדי לשבח אותך וללמד עליך זכות. הרשע, לעומתו, יחפש איזו טעות עשית, במה נכשלת, מה לא עשית כהוגן - כדי להשפיל אותך. הוא יכול לשמוע דרשה שלמה, ובסוף יבוא ויאמר: מה שאמרת שם לא הזכרת נכון. מכל הדרשה זה מה שנשאר לו, ועל זה הוא חשב במהלך כל הדרשה. וייתכן שהמרצה אכן טעה, אדם אינו מלאך - אבל זה מה שלקחת מן הכול?
וחמור מזה: לחפש מומים במי שכבר חזר בתשובה. "אני זוכר אותך לפני חמש שנים, אתה אז עשית כך, ואני זוכר אותך עוד בשכונה..." - האדם הזדקן, גידל פאות, חזר בתשובה, שינה את דרכיו, והוא מזכיר לו את עברו. עצם מציאת הפגמים עוון חמור הוא, ולבוא ולהזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים זה איסור גמור: "לא תונו איש את עמיתו" - אסור להזכיר לגר ולבעל תשובה את מעשיהם הראשונים.
מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם׃ (יג)
זו שאלה מעשית שכל אדם צריך לדעת את דינה: האם מותר לאדם לספר לאחרים שפעם חילל שבת, שעבר עבירות, שהיה גנב וכיוצא בזה? מצד אחד נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח", ומצד שני כותב רבנו יונה שאין לבעל התשובה לגלות עוונותיו לבני אדם, וכמו שאפשר ללמוד מ"ובקום רשעים יחופש אדם" - שאין מחפשים לפרסם את מעשי הרשע, אלא כשיש רשע מחפשים היכן יש אדם הגון וצדיק. ובגמרא אמרו: "חציף עלי איניש דמפרסם חטאיה" - חוצפה גדולה היא לאדם המפרסם את חטאיו.
למה? משל למי שיאמר לך: אתה יודע כמה פעמים ירקתי על המלך? נכון, חזרתי בתשובה מאז, אבל אתה יודע כמה פעמים ירקתי עליו? האם זה כבוד למלך או ביזיון גדול? מי שמפרסם את חטאיו אומר בעצם: הכעסתי את ריבונו של עולם, עשיתי דברים נגד השם, עברתי עבירות. דבר זה מצד עצמו חמור הוא.
ואם כן מהו "מכסה פשעיו לא יצליח"? חייב אדם להתוודות לפני קודשא בריך הוא, כמו שנאמר "חטאתי הודעתיך ועווני לא כיסיתי", ונאמר "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". לספר לאחרים - מה פתאום; אבל לבוא ולומר לריבונו של עולם "הכעסתי אותך ועשיתי לפניך כך וכך" - זה וידוי, והוא מקיים בו מצוות עשה מן התורה. ודעו שמכל מצוות התשובה, החלק היחיד שהוא מן התורה הוא הווידוי: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם", כתוב מפורש. ולכן, כפי שדיברנו כמה פעמים, כשאדם עושה וידוי צריך לכוון: הריני מכוון לקיים מצוות עשה של וידוי.
עם כל זה, אומרים חכמים ביומא דף פ"ו, שפעמים שהמכסה פשעיו לא יצליח - כגון בעבירות שבין אדם לחברו, שאין לו כפרה עד אשר ישיב את הגזלה והחמס והעושק, ויבקש מחילה ממי שהציק לו או הלבין את פניו או סיפר עליו לשון הרע. וכן בעבירות שבין אדם למקום שנתפרסמו לבני אדם, כגון העושה עבירות בפרהסיה שיש בהן חילול השם - חייב להתאונן ולהתאבל עליהן לפני בני אדם ולקדש את השם. מי שחילל את השם לפני כולם, אין די בכך שיעשה תשובה בביתו בינו לבין המקום; אין זו תשובת המשקל. צריך שיעמוד לפני כולם ויאמר: טעיתי כשחיללתי את השם, טעיתי כשנסעתי בשבת, טעיתי כשעשיתי כך וכך - וכנגד חילול השם יש כאן עתה קידוש השם.
וזה גם המקור לכך שאנו מאפשרים לאדם שהיה מפורסם לבוא ולספר את סיפורו - היכן היה, בתוך כל הבוץ והאשפה, ואיך יצא משם. לכאורה הוא מספר שהיה בעל עבירה, ומה ההיתר? אלא כיוון שמעשיו היו בפרהסיה, אדרבה, עכשיו הוא מספר בפרהסיה ומקדש את השם. ומעבר לכך, כל עניין הסיפור הוא במטרה לקדש את השם: להוכיח שאדם יכול לחזור בתשובה, שהעולם הזה כולו הבל, ושאדם צריך לשנות את דרכיו. וכשזו המטרה - לקרב וללמד דעת - מותר לאדם לפרסם, גם אם החטא לא היה מפורסם, וגם אם היה בינו לבין השם. שהרי אין כאן ביזיון והמריית פי השם, אלא אדרבה: הנה גם אני מתוודה שנכשלתי בכך וכך, ולאחר מכן התאמצתי והתגברתי - והוא בא להראות שאדם יכול לתקן את עצמו.
וזהו שכתוב "כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי היוודעי ספקתי על ירך". "ניחמתי" - פירושו חרטה וצער, ועיקר התשובה במרירות הלב; וכבר הארכנו פעם בזה, שככל שמרירות הלב גדולה יותר כך הכפרה גדולה יותר. עיקר התשובה הוא החרטה, וככל שאדם מתחרט יותר, התשובה מזככת ומנקה יותר. ו"אחרי היוודעי" - נודעתי לבני אדם, נתפרסמו עוונותיי, ואז "ספקתי על ירך", מעשה שהוא בפרסום. כלומר, כשהעוון נודע לרבים - גם התשובה תהיה בפרסום, שכולם רואים. אבל כשהעוון בינו לבין השם, כשהחטא היה בלב ובמחשבה - "אחרי שובי ניחמתי", בלב, בינו לבין עצמו.
יסודות התשובה שלושה: חרטה, וידוי ועזיבת החטא. אומר רבנו יונה שחרטה ווידוי כלולים שניהם ב"מודה", שהרי לא ייתכן שאדם יאמר "אני מתוודה שעשיתי כך" וימשיך בחטאו; המתוודה פירושו שהוא מתוודה על מה שעשה ורוצה להפסיק. "ואין תשובה פחותה משלוש אלה" - שמי שמתחרט ומתוודה ואינו עוזב את החטא, הרי זה טובל ושרץ בידו. ומי ש"מודה ועוזב" - ראוי לרחמים.
ועתה מבאר רבנו יונה את פסוקנו: אף על פי שהאדם מודה ועוזב, אל ילך בתחושה שהשלים את חוקו - "עשיתי על זה תשובה, ביום כיפור שעבר התוודיתי, אני זך ונקי". אף על פי שהוא מודה ועוזב, יש לו לפחד תמיד אולי לא השלים את חוק התשובה, כי התשובה צריכה מדרגות רבות, ויוסיף אומץ בכל יום להשיג את המדרגות. יש מי שחזר בתשובה ואף עשה פעם איזה תיקון, וכבר מרגיש עצמו זך וטהור, חצי בבא סאלי. אם היית יודע כמה פגם בעולמות העליונים עושה כל חטא וכמה תיקון הוא צריך, היית מבין למה "אשרי אדם מפחד תמיד". ואין הכוונה לפחד משתק, אלא שילך בתחושה שאני צריך עדיין להתאמץ, עדיין לתקן.
ומכאן גם מה שנפסק, שעבירות שאדם התוודה עליהן ביום כיפור אחד מתוודה עליהן ביום כיפור אחר. לכאורה למה - הלא כבר התוודיתי, ואנו מאמינים באמונה שלמה שיש כפרה ותיקון, וכל האומר שאין יום הכיפורים מכפר, או המסופק בכפרתו, אין יום הכיפורים מכפר לו! אלא שעלינו לדעת שכל התוודות וכל חרטה יוצרות עוד זיכוך, עוד ניקוי ועוד מדרגה; ולכן בכל פעם אנו חוזרים ומתוודים, ועל ידי זה משיגים עוד דרגה בזיכוך ובניקוי מאותו חטא ועוון.
דבר נוסף אומר רבנו יונה: צריך גם לפחד שמא יתחדש עליו יצרו. וכמה נכונים הדברים. הרבה פעמים אדם הולך בתחושה שהעוון הזה מאחוריו, החטא הזה מאחוריו, ואינו מודע לכך שהיצר הרע בא בגלים. היצר הרע מתוחכם מאוד: הוא יודע שאם ישטוף אותך בבת אחת תעמוד נגדו כחומה בצורה, ולכן הוא בא בגל, מפיל אותך, ואחר כך מרגיע ועוזב - ואתה מרגיש שברוך השם נעשית כבר צדיק. ופתאום מגיע גל חדש, ואתה אינך מוכן, כי כבר היית בטוח שאצלך הכול בסדר. כמו אדם שהיה מעשן ובשלב מסוים הפסיק, ובטוח שזה מאחוריו; ופתאום באיזה מקום, באיזו חתונה, כמה חברים, פה ושם - ומוצא את עצמו עמוק שוב בתוך מה שכבר סיפר לכולם שנגמר.
ויש ספר חסידות שמאריך בעניין הזה: לפעמים היצר הרע נותן לאדם להתגבר עליו, נותן לו לנצח פעם אחת, כדי שירגיש בטוח - "מה אתה מדבר, היה לי עוד ניסיון ונתתי לו נוקאאוט, גמרנו, היצר הרע גמור". וזו טקטיקה מוכרת במלחמה: כדי למשוך את האויב נותנים לו תחושה שהוא כובש מעט, ואז הוא נעשה שאנן ובטוח שהמפתחות בידיו - ואז עושים לו אמבוש. כך גם שיטת היצר הרע: נותן לאדם לנצח, האדם מרגיש "אני חזק", ואחר כך בא אליו בהפתעה והאדם אינו מוכן. ולכן, אומר רבנו יונה, מה הדרך? "ישמר ממנו בכל עת, ויוסיף יראת השם בנפשו תמיד, ויתפלל תמיד אל השם לעזרו אל התשובה ולהצילו מיצרו".
לדוגמה: אדם שנפל בכל ענייני האינטרנט, והשם ירחם - וסיפורים כאלה שומעים לצערנו יום יום - והחליט בשלב מסוים להתנתק לחלוטין. מחזיק מעמד חודש, חודשיים, חצי שנה. ולאחר מכן הוא "זקוק" למחשב: לכתיבת חידושי תורה, לצורכי גרפיקה, אשתי צריכה, הילדים, הלימודים וכולי. ואם תשאל אותו: אינך מפחד? הרי הייתה לך בעיה! יענה: תשמע, ברוך השם אני כבר חזק. וכך מרמה אותו היצר: נתן לו להתגבר פעם אחת, ומאז הוא מרגיש חזק ואינו נשמר - וכיוון שאינו נשמר, בהכרח ייפול שוב. "יוסיף יראת השם בליבו תמיד, יישמר ממנו בכל עת" - עליך להרגיש כאילו היצר הרע עומד כאן עכשיו, ולהישמר כל הזמן כמו בהתחזקות הראשונה שלך, כאילו אתה עומד ליפול. ואז לא תיפול. אבל אם תיכנס לשאננות ותרגיע את עצמך ש"הכול יהיה בסדר", אתה עתיד ליפול בפעם נוספת.
וכלשון רבנו יונה: "ומקשה לבו יפול ברעה" - האומר בליבו "השלמתי חוק תשובתי", ואינו משתדל תמיד להשיג את מדרגות התשובה משאר מאוד נמוך ולהוסיף בנפשו יראה - ייענש על זה, כי הוא רם לבב ואינו מכיר מגרעת נפשו. והדבר מצוי לצערנו אצל בעלי תשובה: אדם חזר בתשובה, ותוך תקופה קצרה מרגיש שהוא כבר יודע את הכול, כבר למד את הטכניקות. מתפלל שלוש תפילות ביום. תשאל אותו: אתה מגיע לבית הכנסת כדי ללמוד? יש שיעורי תורה! יענה: לא מסתדר לי, וגם חוק לישראל אין לי, אבל אני מאוד משתדל. וכיצד אדם בלי תורה מרגיש בטוח? הרי הא' ב' של האדם, כדי שיוכל להחזיק בתשובתו ולהתגבר על יצרו, היא התורה.
פעם באו וסיפרו לאחד מגדולי ישראל על "צדיק" מסוים, שכל היום מחלק ברכות ותיקונים. שאל: תגיד, הוא גם לומד תורה? אמרו לו: כבוד הרב, אין לו זמן לזה, הוא כל היום עם הציבור ומעניק לציבור. וכמובן לא מדברים על מה שהציבור מעניק לו, על התיקונים שהציבור עושה בווילה של הצדיק. אמר להם: יש לי הרבה קושיות על מה שאתה אומר, אבל דבר אחד איני מבין - במה הוא ניצל מן היצר הרע? אי אפשר להינצל בלי תורה, שכתוב שהקדוש ברוך הוא אומר: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". אין משהו אחר. תוכל להסביר לי במה הוא ניצל מן היצר הרע? ואין צורך לספר - כולם יודעים ומכירים, שבכל פעם מתפרסם לצערנו בתקשורת על עוד "צדיקים" כאלה שפתאום מתגלה קלונם, וביזיון וקצף וחילול השם נורא ואיום. בלי תורה אין דרך להתגבר על היצר הרע.
זהו "מקשה לבו יפול ברעה": הוא מרגיש שכבר עשה תשובה, וממילא כבר אינו צריך תורה, אינו צריך להמשיך להתעלות ולדקדק במעשיו; טוב לו במקום שבו הוא נמצא ושם הוא עוצר. וכלשון רבנו יונה: הוא רם לבב שאינו מכיר מגרעת נפשו, "ואם איננו מכיר גודל חיובו להכשיר דרכיו ביתר הכשר לפני השם, גם איננו נשמר מיצרו האורב לו תמיד". כלומר: אם אינך חושב כל הזמן על התקדמות, גם אינך נזהר מן היצר הרע - ולכן ייפול ביד יצרו.
ולאחר מכן מבאר רבנו יונה את "ומודה ועוזב ירוחם": העיקר השני הוא עזיבת החטא. "מודה" - חרטה ווידוי, "ועוזב" - עזיבת החטא; כי מי שמתחרט ומתוודה ואינו עוזב, לא יועיל לו. אבל האיש המתייצב על דרך לא טוב תמיד, וגובר על חטאיו ודורך בהם בכל יום, ושונה באיוולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, ובכל עת אוהב את הרע - לעשות מעשים רעים - ומשים נוכח פניו את מכשול עוונו, ורק התאווה והיצר וחפץ מגמתו לפניו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות - ראשית תיקונו של האיש הזה היא לעזוב את דרכו ואת מחשבתו הרעה, ולקבל על עצמו לבלי יוסיף לחטוא.
"אשרי אדם מפחד תמיד" - לא פחד משתק ולא פחד של חוטא שיש לו ממה לירא, אלא פחד שאדם מכניס בליבו מדעתו: שמא לא השלמתי חובתי, שמא אכשל, שמא יתחדש עליי יצרי. "אהוב את השמא ושנא את המה בכך", כדרכו של הרב מבריסק שהמצות שוות לו יותר ממיליון דולר. ומולו "מקשה לבו יפול ברעה" - העקשנות שהחריבה את שני הבתים, והשאננות של המרגיש שהשלים את חוקו, שסופה נפילה ביד היצר. הדרך היא זו של רבנו יונה: מודה ועוזב - חרטה, וידוי ועזיבת החטא; להתוודות לפני קונו ולא לפרסם חטאיו לבריות, זולת במקום שיש בו השבת גזלה, פיוס חברו או קידוש השם כנגד חילול השם שעשה; ולהוסיף בכל יום יראה, לימוד תורה ותפילה שיצילנו מיצרו. וכנגד הרשעים המחפשים מומים ומזכירים לבעל תשובה את מעשיו הראשונים, ילמד אדם מדרכם של צדיקים, המחפשים בחברם כל מעלה טובה כדי לפארו ולכבדו.