לפנינו שני הפסוקים החותמים את פרק כ"ה. הראשון עוסק בגבול החקירה: היכן ראוי לאדם להעמיק ולחקור, והיכן עליו לעצור. והשני עוסק בגבול הפנימי שבאדם עצמו: כוח הבלימה, ה"חומה" ששומרת על האדם מפני יצרו. שני הפסוקים, כפי שנראה, נוגעים באותו עיקרון: אדם צריך לדעת את מקומו ואת גבולו.
אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא־טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד׃ (כ"ה, כז)
את עניין הדבש כבר למדנו למעלה בפרק: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן־תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". גם כאן חוזר שלמה המלך ואומר שאכילת דבש מרובה אינה טובה. אלא שכאן השימוש הוא כמשל. רש"י מבאר שהדבר רמז לדורש במעשה מרכבה ובמעשה בראשית ומגלה את הדברים לרבים ולעמי הארץ, והם מלגלגים על הדברים ושואלים מה למעלה ומה למטה. "הרבות" לפי זה פירושו: ברבים, בפני עמי הארץ. וכבר שנינו שאין מוסרין סודות תורה לאנשים שאינם הגונים.
ואם ריבוי הדבש אינו טוב, מהי החקירה הראויה? "וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד" - החקר ראוי להיות בדברי החכמים, שכבודם כבוד בגזירותיהם. כלומר: בדברי חכמים אדרבה, בוא ושאל למה תיקנו כאן כך ולמה קבעו כאן כך ולמה הורו כאן כך. בזה אתה מפאר את קביעותיהם והחלטותיהם ומנסה להבין ולפלפל בדבריהם - וזה כבוד. אבל לחקור בעניינים שהם בבחינת מעשה מרכבה ומעשה בראשית, ולשאול מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור - כל אלה שאלות על עצמותו יתברך.
כידוע, אנחנו לא שואלים שאלות על עצמותו יתברך; אנחנו שואלים על הנהגתו איתנו. היהדות מאפשרת לשאול כל שאלה. בנצרות יאמרו לך אל תשאל; באסלאם אין טעם לשאול, ואף עלול להיות מסוכן. אבל ביהדות אומרים לך: תשאל כל שאלה.
ואם כן, מדוע כשמגיעים לשאלות על הקדוש ברוך הוא עצמו אומרים לאדם לעצור? התשובה פשוטה: כשהקדוש ברוך הוא נתן לך רשות לשאול כל שאלה, אין זה משום שהתחייב לספק את יצר הסקרנות שלך, אלא משום שכל שאלה שתשאל תוביל אותך לעבודת השם. מי אמר שהשם אחד? יש הוכחות לאחדות השם. מי אמר שהשם דורש ממני דברים? יש הוכחות. מי אמר שהשם נתן תורה? יש הוכחות. מי אמר שאנחנו העם הנבחר ושהייתה יציאת מצרים? בוא ושאל. לעומת זאת בנצרות אינך יכול לשאול: מי אמר שאותה בתולה הייתה בתולה? ומי אמר שנתעברה מרוח הקודש? יאמרו לך אל תשאל - "אתה חייב להאמין", וזה כל מה שיש להם לומר.
ואין זה שייך למדע דווקא. מדברים איתך על אמונה - ואדם אומר בצדק: תודה, אינני קונה חתול בשק. באה היהדות ואומרת "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" - אתה יכול לדעת. אבל כשאדם בא לשאול על השם בעצמותו, האם הוא כך או כך, לא על הנהגותיו אלא עליו עצמו - מה זה נוגע לך? זהו יצר הסקרנות בלבד, חיפוש ה"צהוב", הסודות, הרכילות. האם יש בזה נפקא מינה לקיום מצוות? די לי לדעת שיש בורא לעולם, שהוא נתן תורה, שהתורה מחייבת ושיש שכר ועונש - וכבר אפשר להתחיל לעבוד. מה מונע ממך להתחיל? האם חוסר ידיעה בענייני עצמותו יתברך מונע ממך לעבוד? השם ברא את העולם, אין עוד מלבדו, הוא ציווה מה לעשות - גמרנו, אין דבר שמונע ממך. שאלות על עצמותו יתברך הן סקרנות בעלמא, ואת הסקרנות הקדוש ברוך הוא לא התחייב לספק.
אם כן, "וחקר כבודם כבוד": כשמדובר בחקירת גזירות חכמים - חקור, ברר ולמד, ויש בכך כבוד. אבל לבוא ולדון מה למעלה ומה למטה - מה זה אכפת לך?
רבנו יונה מסביר את הפסוק בדרך אחרת: ידוע הדבר כי מן המידות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים, כמו שנאמר "וחקר כבודם כבוד". ועל האוויל נאמר שאינו מדבר בשבחו של עולם. וכמה הדברים נכונים.
אצל החסידים זו שיטה שלמה - סיפורי צדיקים. הם יושבים ומדברים באמונה ומספרים על צדיקים ועל כל מיני מעשים שהיו, ואולי גם לא היו, אבל יש בזה חיזוק רב. פעם ראה בחור בישיבה ספר שכתוב עליו "כל סיפורי הבעל שם טוב", ואמר לי: זה שקר. שאלתי למה, ענה לי: כי תמיד אפשר להמציא עוד. איך קבעת שאלו כל הסיפורים? תמיד אפשר לחבר עוד.
וידוע שאת הסיפורים הללו אין לקבל כתורה מסיני. וכבר אמר מי שאמר: מי שמאמין - פתי, ומי שאינו מאמין - כופר. פירוש הדבר: להאמין שכל סיפור התרחש בדיוק כמו שהוא כתוב - אינך חייב. ואין לחשוב שבזה תלויים עיקרי האמונה. אני רוצה להדגיש זאת, כי יש אנשים שמתקשים ואומרים "כתוב כך ואני מתקשה להאמין" - אינך חייב להאמין, זה אינו מי"ג עיקרי האמונה. מה כן אתה חייב להאמין? שהצדיק היה מסוגל לזה.
שכן אם על הבבא סאלי מספרים סיפורים - אנשים שהיו בזמננו וראו בעיניהם - סיפורים מדהימים של ניסים ומופתים שהתגלגלו אצלו תחת השולחן, מה נאמר על הבעל שם טוב לפני מאתיים וחמישים שנה? דור של הגאון מווילנא - מי יכול להשיג ולהכיל במה מדובר? לכן אנו מאמינים שכל מה שכתוב שם הצדיק היה מסוגל לו ועוד הרבה מעבר לזה; אך להאמין שכל סיפור התרחש בדיוק כלשונו - אין זו תורה מסיני, ולא בזה תלויה אמונתנו בהשם.
מה שברור הוא שלספר סיפורי צדיקים אמיתיים - כן. אגב, יש החושבים שיש עניין להחזיר אנשים בתשובה באמצעות בדותות: ממציאים סיפורים וניסים שלא היו. לא ולא. התורה שלנו תורת אמת היא. מי שממציא בדותות - סימן שאין לו אמת למכור; ומי שיש לו אמת למכור, למה לו בדותות? לנו יש מה לשווק. אנחנו לא נצרות ולא אסלאם, אין אנו צריכים סיפורים על אל בורקא ועל ניסים של אותו האיש. מה שאני מדבר איתך הם דברים שאפשר לבדוק ואפשר להוכיח. אמת אין מוכרים בשקר - אמת מוכרים רק באמת. והמטרה אינה מקדשת את האמצעים ביהדות.
וזו טעות של הרבה בעלי תשובה, הסבורים שאם תמציא סיפור ותספר על נס שהיה או לא היה - בזה תחזק. בכלל לא בטוח שתחזק; לפעמים זה בדיוק ההפך. היה פעם דרשן שקם ואמר: רוצה אני לספר לכם שפעם הלכתי לשאול אחד מגדולי ישראל - תמיד הכי "נוח" לספר על גדולים שנפטרו, שאי אפשר לבדוק - הלכתי לשאול אותו: הרב, האם מותר להמציא סיפורים כדי להחזיר אנשים בתשובה? ואמר לי שכן. וזה היה הסיפור הראשון שהמציא.
אבל "חקר כבודם כבוד" - לספר סיפורי אמת, ולא חסרים סיפורי אמת על צדיקים, על גדולים, על קדושים ועל הנהגתם. אני זוכר בתור נער בישיבה קטנה, הייתה אצלנו בישיבה סדרת "תיקון המידות" - ספרים קטנים של הרב טובולסקי, סדרה נפלאה. מה שתמיד הייתי לוקח משם, ולא רק אני אלא כל מי שקרא את הסדרה, היו הסיפורים שבחלק האחרון. מדבר על גזל - כמה נזהרו גדולי ישראל בגזל, כמה נזהרו שלא לקחת פרוטה של אחר ובכל ענייני ממון.
הייתי לומד את כל הספר, אבל מחלק הסיפורים הרגשתי חיזוק עצום, הרבה יותר מחלק המוסר. כשאתה שומע על צדיק שעשה דבר מסוים, אתה רוצה להידבק בדרכו ולעשות כמותו. בחלק המוסר יש מיד מעין התגוננות: מישהו רוצה לתת לי מוסר - אני מתנגד; מישהו אומר לי שאיני בסדר - מיד מתעורר אנטגוניזם. אבל כששומע אדם סיפור על צדיק ואיך נהג, אדרבה, מתעורר בו רצון להידמות לצדיקים, להידבק בהם וללכת בדרכם. זהו "חקר כבודם כבוד": מן המידות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים, ועל ידי זה ידבק בדרכיהם.
מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי־רָשָׁע׃ (כ"ה, כו)
הגר"א מסביר שפסוקנו ממשיך את הפסוק הקודם. אם תשאל מפני מה מט הצדיק לפני רשע - הרי הוא צדיק, ואם צדיק הוא, לא היה ראוי שימוט אלא שיישאר קיים לעולם ועד, "בל יימוט עולם ועד" - למה מטו רגליו ולמה נפל לפני רשע? על זה בא הפסוק: "אכול דבש הרבות לא טוב". הצדיק הזה הלך בדרגה שאינה ראויה לו, ורצה להשיג השגות שלא הגיע אליהן.
והנה הגר"א ביאר שם ש"צדיק מט לפני רשע" הוא היצר הטוב המתמוטט לפני היצר הרע, וזה מה שגורם שהתורה אינה ברורה, ש"המעיין נרפש והמקור מושחת", שאיננו מצליחים להתחבר למה שאנו לומדים ולהבין כראוי - כי באמת יצר הרע מתגבר. הקליפות הללו מונעות מאיתנו להעמיק בתורה כראוי. ומדוע נוצר המצב הזה שהיצר הטוב מתמוטט? כי "אכול דבש הרבות לא טוב" - הלכת בגדולות ונפלאות ממך, ניסית להשיג עניינים שאינך אוחז בהם, שאינם ברמה שלך, שצריך עוד למלא כרסך בש"ס ובפוסקים כדי להגיע אליהם.
ומכיוון שכך, כשאתה בא ליישם את הדברים אתה מבין שאין זה בדרגתך, והיצר הטוב מתמוטט לפני היצר הרע - "צדיק מט לפני רשע". וממילא אינך מבין את מה שאתה לומד, ומזה אתה נשבר. על זה נאמר: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, אין לך עסק בנסתרות". דברים שהם נסתרים ונשגבים מבינתך - אל תתעסק בהם. הרי ראינו כאלה שנכנסו לפרדס ולא יצאו בשלום. אדם שמנסה להשיג השגה שהיא מעל כוחותיו - הדבר עוד עלול להפילו. אל יחשוב "אם אשיג אשיג ואם לא, לא" - אם לא תשיג, אתה עוד עלול ליפול מזה.
המלבי"ם מבאר: כשם שאתה מבין שלהרבות בדבש אינו טוב, כך תבין שלהרבות ב"חקר כבודם" אינו כבוד. מי שמרבה לחקור על כבוד הצדיקים לא ישיג כבוד. כיצד? מה שאתה רואה שהצדיק מט לפני רשע - הרי "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר". אינך יכול לדעת מהי הנהגת השם, אינך יכול לדעת מה היו הגלגולים הקודמים, אינך יכול לדעת מה תיקונו של אותו צדיק ומדוע עליו לעבור עכשיו תקופה כזאת.
הדבר שמטריד את האדם מובן: הצדיק צריך להיות מרומם ובעל דרגה, והרשע שפל בפניו, והנה אתה רואה את ההפך - וזה גורם לך לחקור ולעיין: היכן כבודו של הצדיק? על זה אומר שלמה: כשם שאכילת דבש מרובה מזיקה לבטן, כך חקר כבודם לא יביא לך כבוד ולא יביא לך תועלת. הדברים הללו בסוד כבשונו של בורא עולם, ואם תנסה לחקור למה כאן הצדיק התמוטט ומדוע לא עזר לו הקדוש ברוך הוא ולא רומם קרנו - לא תגיע לכלום, שהרי באמת אינך יודע מהי הנהגת השם.
והעיקר: אדם צריך לדעת שהכבוד כאן אינו הכבוד האמיתי. "כבוד חכמים ינחלו" - העיקר הוא לעולם הנצחי. ולכן כשאני רואה את הצדיק מט לפני רשע, טעות היא לחשוב שזהו הסוף וזאת התוצאה, ולהתחיל לחקור למה ואיפה הצדק. אינך אפילו באמצע - אתה רק בתחילת המשחק. סוף המשחק הוא שם למעלה, ושם תראה את הרשע אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, ואז תבין שכל מה שהיה כאן לא היה מאומה. אין זה משקף ואין זה מייצג, ואין להסיק מזה שום מסקנה. אז מה לך לנהל כאן חקירות?
ומי שמכיר בהיסטוריה יודע שהיו הרבה שאלות כאלה. כמו שראינו בלשונו של חוצפית המתורגמן שהייתה מתגוללת בעפר - אלישע אחר ראה זאת, וכתוב שזו אחת הסיבות שיצא לתרבות רעה. כשאדם רואה את הצדיק מט לפני רשע, נוצרות לו קושיות. על זה אומר הפסוק: אל תחשוב ש"חקר כבודם כבוד". דע לך ש"כבוד חכמים ינחלו" הוא לעולם הנצח, וגם אם אתה רואה אותו כאן מושפל - מה זה לעומת הכבוד הרוחני הנצחי, שהוא הכבוד האמיתי? ומה לך להסיק מסקנות ממה שאתה רואה כאן?
עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ׃ (כ"ה, כח)
לכאורה יש כאן כפילות: אם היא "פרוצה", מהו "אין חומה"? האבן עזרא מסביר: "עיר פרוצה" - שנעשו בה פרצות, ו"אין חומה" - שלא סתמו אותן אחר כך בחומה; במקום הפרץ לא בנו חומה. כך גם אדם אשר אין מעצור לרוחו ולנפשו - אדם שאינו מסוגל לבלום את עצמו, אדם שאין לו בלמים, שמיד פולט כל מה שיש לו בפה ואומר מיד את מה שהוא חושב, בלי לחשוב פעמיים לפני שהוא מוציא דבר.
וכבר דיברנו שיש אנשים שהפה שלהם עובד מהר יותר מן המוח. הוא ממהר לדבר עוד לפני שהמעבד שלו שקלל את הנתונים: האם כדאי לדבר, האם זה טוב לדבר, האם מישהו ייפגע, אולי זו אמירה לא נכונה, אולי אין זה במקום. הוא עדיין לא הספיק לחשוב, והפה כבר פלט. זו עיר פרוצה שאין לה חומה.
הגר"א מבאר אחרת: "עיר פרוצה" היא עיר שיש לה חומה אלא שבחומה יש פרצות, ו"אין חומה" מדבר על עיר אחרת לגמרי - עיר שאין לה חומה כלל, עיר הבנויה מראש כערי פרזות. "פרזות" הוא כמו "פרצות", שהזי"ן והצד"י מתחלפות, והכוונה לערים פתוחות שאינן סגורות כל עיקר. ואם מדובר בשני מיני ערים, הרי שמדובר גם בשני סוגי אנשים.
יש אדם שהוא שם מעצור לרוחו, אלא שמדי פעם הבלמים שלו מתחממים ואינם מגיבים, ואז הוא מתפרץ: מישהו הרגיז אותו, אשתו אמרה משהו שהוציא אותו משלוותו, השכן תפס לו בדיוק את החנייה כשמיהר הביתה. יש מצבים שבהם הוא מתגבר ומצבים שבהם לא. ולעומתו יש אדם שאצלו "אין חומה" מראש - הוא תמיד פולט כל מה שיש לו לומר.
ומסביר הגר"א את ההבדל המעשי: עיר פרוצה - ממי היא צריכה לחשוש? רק משונא ואויב, ממי ש"מחפש אותה". שכן כשהעיר סגורה ורק יש בה פרצות, המפגע שמחפש לחדור כדי להזיק הוא זה שיחפש את הפרצות, ימצא אותן וייכנס. אבל אדם רגיל רואה חומה ואינו יודע שיש פירצה בקצה זה ופירצה מאחורי העץ. לעומת זאת עיר שאין לה חומה כל עיקר צריכה לחשוש מכל הלך; כל בן בלי שם נכנס אליה, אין לה מחסומים ואין לה חומות, וכל אדם יכול להיכנס באופן חלק.
והנמשל: אדם שלפרקים אין מעצור לרוחו, שבדרך כלל גודר את עצמו אלא שמדי פעם יש לו התפרצויות - דומה לעיר סגורה שיש בחומותיה פרצות. מי באמת יביא אותו לידי חוסר שליטה? היצר הרע, שהוא זה ש"מחפש" את האדם. כמו שאומר חובת הלבבות: אתה ישן לו והוא ער לך. היצר הרע מחפש פרצות כל הזמן. וכבר דיברנו שהיצר הרע נכנס דרך הפתח - "לפתח חטאת רובץ". היצר מחכה לפתח דק וצר, ורק יהיה פתח - הוא שם את הרגל, ונסה אחר כך לסגור. לכן אמרנו שליצר הרע אסור לעשות "בערך", "קרוב" ו"כמעט". עם היצר הרע חתוך: לא נוגעים. "תכה חרב בינו לבינה".
יוצא אם כן שהדרך למנוע את האדם מן התאווה, להצילו מן המצודים והחרמים של היצר הרע, היא שישים מעצור לרוחו - שמחשבות הלב לא ישוטטו בדברים האסורים. והרי שתי מחשבות נאסרו לנו, שבעצם המחשבה בהן יש איסור: הרהורי עבירה בעריות וכדומה, ועבודה זרה.
כיצד אדם בא לעבודה זרה? "כי תאמר בלבבך איכה יעבדו הגויים האלה ואעשה כן גם אני" - זה מתחיל מרצון הלב. "רגע, מה הוא עובד? תראה, יש להם הצלחה כלכלית, הצלחה מטאורית, ואנחנו מדשדשים; צריך לראות מהי העבודה זרה שלהם, מי האלוה שעושה להם כך" - הכול מתחיל מרצון הלב. ובעריות ודאי וקל וחומר, שהכול מתחיל בהרהור ובמחשבה, ומעלה הרהור על לבו, ולכן לא יסתכל אפילו בבגדי צבעונין התלויין בכותל, שעל ידי זה בא לידי הרהור, ומתוך שחומדה בלבו בא לידי מעשה. אם כן, האלף־בית הוא לשים מעצור לרוחו, שהמחשבות וההרהורים לא ישתלטו עליו, שהרי הם עצמם, אותם הדמיונות, יביאוהו בסופו של דבר לידי העבירה.
אומר המלבי"ם: יצרי האדם רובם רעים - גאווה, קנאה, נקמה, כל אלה מחשבות רעות המשתוללות בלב האדם. ואם אין האדם שם מעצור לרוחו ואינו מפתח בלבו אמונה, כואב לו כשהוא רואה את חברו מצליח והוא מקנא בו. ולמה תקנא? מה שנגזר לך - שלך, ומה שלא - שלו. זו אמונה, ולו אין. ולפעמים הוא גם שונא אותו. למה אתה שונא? כי הוא מצליח. קשה להאמין, אבל יש אנשים שבעיניהם זו סיבה לגיטימית: "ימח שמו, ראית כמה כסף עשה?" ולמה ימח שמו? למה לא תאמר "יהיה לו לבריאות ויוסיף לו השם עוד כהנה וכהנה"? האם זה על חשבונך? האם בגלל שהוא עשה כסף אתה הפסדת?
אדם חסר אמונה - המידות הללו מקננות בתוכו, המידות הרעות משתוללות בו והוא אפילו אינו מרגיש; זה יוצא אצלו באופן טבעי. וגאווה - מה יש לדבר; אדם בלי תורה אינו מרגיש בזה פגם כלל. "ברור שאני משהו, ברור שאני מיוחד, ברור שאין הרבה כמוני. אתה יודע שאני בעשר אצבעות עשיתי את זה? אתה יודע כמה נשקעתי? אתה יודע איך ידעתי מתי להיכנס ומתי לצאת? כולם נפלו ורק אני הצלחתי - אני ואני ואני". גאווה היא ודאי דבר שיש לאדם באופן טבעי.
וכאשר המידות הללו מקננות בתוך האדם, מגיע האויב לעיר ויש מלחמה. שהרי בקלות נמשך האדם אחרי ההרהורים - הרהורי גאווה, הרהורי שנאה, הרהורי נקמה, הרהורי עבירה והרהורי כפירה. כל הדברים הללו יוצאים באופן טבעי מלב האדם, כי "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד": האדם במידותיו הבסיסיות הוא עיר פרא, ומזה תפקידו להוליד אדם, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו". ואם אין הוא מתקן ומשפר, יישאר עם כל זה.
אבל לאדם יש "כוח המושל", אומר המלבי"ם - כוח המעצור, כוח הבלימה. וכבר אמרנו בעבר שהאדם נמדד ונבחן כפי חוזק הבלמים שלו: כמה הוא מסוגל לומר לעצמו "לא", כמה הוא מסוגל לומר לעצמו "עד כאן". זהו ההבדל בין אדם בוגר לילד, ובזו הנקודה עצמה. ילד אינו מסוגל לומר לעצמו "לא" ואינו מסוגל להתגבר; אם תשים ליד ילד ממתק, לא ייקח זמן רב עד שבעודו בכפו יבלענו. אבל אדם מסוגל לומר: איני אוכל עכשיו, אוכל אחר כך. מעלת האדם נמדדת בכוח הבלימה שלו - כמה הוא מסוגל לשים מעצור לרוחו.
וזה מה שכתוב: "כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה", כמו שהסברנו שם. הכסיל - כל רוחו יוציא; כל מה שבא לו, כל העולה על רוחו, הולך ועושה מיד. ולא זו בלבד, אלא שזה אף שבח בעיניו. "מה אתה מספר על עצמך? אני בחור סימפטי, ספונטני ורגיש". וכי ספונטני הוא שבח? ספונטני הוא גנאי. מה פירוש ספונטני? אני פועל על פי אימפולסים. תחשוב לפני כן!
סיפרנו פעם שנכדו של הרב וולבה אמר לו: סבא, בוא נלך להתפלל בכותל. חשב הסבא מעט ואמר לו: בסדר. חשב הנכד שמתקפלים וכבר יוצאים, והנה הוא רואה את הסבא יושב ולומד. אמר לו: סבא, אמרנו שנלך להתפלל בכותל. אמר לו: כן, עוד חצי שעה. אחרי חצי שעה קם הסבא, לקח את המעיל, והלכו. אמר לו הנכד: סבא, למה לא הלכנו מיד? אמר לו: נראה לך כל כך פשוט ללכת לכותל, שריד בית מקדשנו? עד שלא למדתי קצת מה הוא הכותל, מהי השראת השכינה ולקראת מה אנחנו הולכים. זהו ההיפך מספונטני. "אתה בא, נלך" - הלכנו; "בוא נקפוץ" - קפצנו. מה אתה קופץ? האדם צריך לחשוב לפני, להתבונן לפני, לראות אם הדבר נצרך או אינו נצרך - זה השבח. ולעומת זאת "כל רוחו יוציא כסיל": הכסיל ספונטני, על המקום, הכול אצלו מיידי.
וזו החומה: אדם ששם מעצור לרוחו. זה מה שאומר הפסוק - "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו". אם אין מעצור לרוחו, הדמיונות משתוללים בפנים ואתה תגיע לכל העבירות. ואל תאמר "אבל הרי לא עשיתי עבירה, אלה רק מחשבות" - אתה תגיע לזה, זה עניין של זמן. כי ברגע שהדמיונות מפתחים את המחשבה על הדבר, כבר אין הדבר בלתי מושג ואין הוא בגדר אסור; אני חושב עליו, כבר רואה את עצמי בתוך העניין וחושב איך אני עושה זאת. אדם שמהרהר בדבר מסוים - על ידי זה הדבר שוב אינו מופקע ממנו. אם תחשוב איך גונבים ואיך אני הולך ואיך אני לוקח ואיך הוא אינו רואה אותי - תגיע גם לזה. "מה, אני גנב? מה פתאום?" - תכניס לראשך מחשבות כאלה, והדבר יהפוך למציאות.
זהו "עיר פרוצה אין חומה" גם אם רק "אין מעצור לרוחו". מה זה "רק רוח"? לא אדוני, מן הרוח תגיע גם אל הפועל, כי אז היצר יתגבר. שהחומה היחידה שניתן לבנות היא המעצור לרוח, וברגע ששמת מעצור לרוח - זו החומה שיצר הרע לא יוכל להיכנס פנימה.
שני הפסוקים מלמדים את אותה יראה של גבול. "אכול דבש הרבות לא טוב" - אין לאדם להרבות בחקירה במה שאינו שלו: לא בסודות תורה לפני מי שאינם ראויים, לא בעצמותו יתברך אלא בהנהגתו, ולא בחשבונות של "היכן כבוד הצדיק", שכבוד חכמים ינחלו לעולם הנצח ואין להסיק מסקנות ממה שנראה כאן. וה"חקר" הראוי הוא בדברי חכמים ובגזירותיהם, ובספרם של שבח הצדיקים באמת - סיפורי אמת ולא בדותות - שעל ידם ידבק אדם בדרכיהם. ו"עיר פרוצה אין חומה" - החומה היחידה של האדם היא כוח המושל, המעצור לרוחו: לבלום את הפה לפני שהמחשבה שקלה, ולבלום את הדמיונות וההרהורים לפני שיהפכו למציאות. ככל שאדם מחזיק את החומה הזאת, כך אין לאויב שער להיכנס בו.