בהמשך פרק כ"ה אנו מגיעים לשני פסוקים שנראים בתחילה כשני עניינים נפרדים - משל המעיין שנעכר, ואזהרה על ריבוי אכילת דבש - ובאמת הם פסוק אחד המשלים את חברו. נלמד בהם את דברי רש"י, את ביאורו של רבנו יונה, את דרכו של הגר"א, ואת ביאור המלבי"ם, ומתוכם נעמוד על שאלה יסודית: מה קורה לעולם כאשר הצדיק מושפל, ומה קורה כאשר כבודם של הצדיקים מתברר ומתפרסם.
מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע׃ (כו)
רש"י מסביר ש"נרפש" הוא מלשון עכירות על ידי דריכה ברגליים, כלשון הכתוב בדניאל "ושארא ברגליה רפסה" - לרפוס, לדרוך ברגליים. "ומקור מושחת" הכוונה שמקור המעיין הושחת ואינו מניב ומפיק מים. וכך הוא הנמשל: רשע עושה דבר שאינו הגון, והצדיק צריך להוכיח אותו. ואם הצדיק אינו מוכיח - הדבר מאוס ושנוי כמעיין נרפש וכמקור נשחת. מאוס לראות צדיק שרואה עוולה ואינו עושה מאומה.
ואפשר להוסיף בביאור המשל: מדוע באמת אינו מוכיח? כיוון שיש לו טובות הנאה מאותו רשע, ואינו משתלם לו לומר לו דברי תוכחה שמא יפסיד, ולכן לא נעים לו להוכיחו. נמצא שהמעיין עצמו נרפש והמקור הושחת - הצדיק, שאמור להיות כמעיין נובע, נדרך ברגליים ונתמלא בוץ, הוא מתטנף ומתקלקל. מקורו הושחת על ידי שוחד ועל ידי טובות ההנאה, וממילא כבר אינו מוציא מים טהורים וזכים ואינו אומר את מה שצריך להיאמר.
רבנו יונה מסביר שהפסוק הזה קשור למה שכתוב בהמשך, ומבאר את המשל באופן אחר: כאשר אדם רופס את המעיין ברגליו, המים נדלחים ונעשים דלוחים - אבל לאחר זמן כל המשקעים יורדים למטה והמעיין חוזר להיות זך כבתחילה. כך גם "צדיק מט לפני רשע": כשאתה רואה את הצדיק מט לפני הרשע, אל תהיה מוטרד מזה. זה זמני וזה יחלוף.
במילים פשוטות אומר שלמה: אל תיבהל לראות צדיק מט לפני רשע, שכן זו התמוטטות זמנית בלבד. הצדיק מצד עצמו הוא בעל מעלה, ואין באמת אפשרות להוריד את מעלתו. אפשר לבזותו באופן זמני, אבל זה לא ישנה את מעלתו, וזמן קצר וזכותו תחזור כבתחילה. וגם אם הוא עכור לפי שעה, אומר רבנו יונה - "שבע ייפול צדיק וקם". ייתכן שכרגע הוא בנפילה ומט לפני רשע, אבל הוא יחזור ויתרומם.
לעומת זאת הרשע ייפול באחת - בבת אחת. כמו אותו אחד שביקש מרוצח סדרתי שיטפל באשתו; שאל אותו כיצד, אמר לו: מכת חשמל. שאל: כמה וואט? אמר לו: בוואט אחת. כך נפילת הרשע - כשהוא נופל, גמרנו, זו נפילה שאין אחריה כלום. ואילו הצדיק - נפילתו היא נפילה שאחריה תקומה, והנפילה אינה גומרת אותו.
אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא־טוֹב וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד׃ (כז)
אומר רבנו יונה שפסוק זה ממשיך את הפסוק הקודם. כאשר אתה מרבה לחקור בכבוד הצדיקים, לספר סיפורי צדיקים, להאריך במעלתם - הריבוי הזה נותן כבוד לחוקר ולמדבר עצמו, כיוון שהוא מראה את מעלתך. וזה משום ש"איש כפי מהללו": כאשר אדם מהלל עושי רשעה, סימן שהוא חלק מהם, וכאשר אדם מהלל צדיקים, סימן שהוא חלק מהם. אפשר לדעת את מעלתו של אדם לפי מי שהוא מהלל.
ובזה מתבאר צימוד הפסוק: יש דברים שהם טובים וריבויים אינו טוב, ויש דברים שהם טובים וריבויים טוב. לאכול דבש - אם תאכל הרבה, זה לא טוב. אבל להרבות בחקר כבוד הצדיקים - זה כבוד לחוקר, וככל שתרבה בחקר כבודם כך יגדל כבודך.
רבנו יונה מסביר שהפסוקים משלימים זה את זה: בנפילת הצדיק לפני הרשע יש מכשלה גדולה, ובעליית הצדיק ובחקר כבודו יש מעלה גדולה - זה לעומת זה. ונבאר. ראשית, כאשר מבזים את הצדיק - מפני מה מבזים אותו? מפני שהוא עובד ה'. נמצא שאת מי ביזית? את הקדוש ברוך הוא, שהרי ביזית אדם מפני שהוא עובד אותו. כמו שישראל אומרים לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, שמך מתחלל בעקבות ביזיונם של ישראל, ואם לא תחוס על כבודנו - חוס על שמך ועל כבודך. מדוע רודפים אותנו? מפני שאנחנו עם ה', ולכן ברדיפתנו יש ביזיון לשמו. וכך גם כשרודפים את הצדיק יש בזה חילול התורה, חילול השם וחילול כבוד שמיים.
דבר שני, בעקבות זה רבים נמשכים אחר מעשיהם של המחללים. כל זמן שהאדם הוא צדיק וחוקרים בכבודו ומפרסמים ומגדלים אותו - אנשים מתחברים לצדיק, מתקרבים לעבודת ה', ויש לו כבוד. אבל כאשר הצדיק מט לפני רשע, לא רק שאין מתחברים לצדיק, אלא עוד בזים לו.
כבר הסברנו פעם באריכות שכאן טמון ההבדל הגדול והמשמעותי ביותר שבין יהדות אירופה ליהדות המזרח. ביהדות המזרח אנו רואים שהמסורת נשתמרה עד היום בצורה טובה בהרבה, ומי שירצה לחקור ולהבין מדוע - כאן כל ההבדל. ספרות הארס של המשכילים בארצות אירופה התחילה בזה שביזו כל דבר שבקדושה: ביזו את הצדיקים, את החכמים, את לומדי התורה, את התורה עצמה. וכך כשאדם כזה היה רואה רב, אדם צדיק או תלמיד חכם - מיד התחברו אצלו קונוטציות שליליות, והדבר גרם ריחוק עצום.
לעומת זאת ביהדות המזרח, אפילו אדם שהוא עבריין - ייגש לרב וינשק לו את היד. הוא יכול להיות עבריין גדול, ובכל זאת כמעט לכל עבריין יש איזה חכם שהוא מחובר אליו; הוא צריך תלמיד חכם, צריך אדם גדול שיהיה מחובר אליו ושיש לו הערכה אליו. אדם נוסע בשבת - יעצור את הרכב בצד, ייגש לרב, ינשק לו את היד ויחזור לרכב. מעשן בשבת - יניח את הסיגריה בצד, ייגש לרב, ינשק את ידו ויחזור. גם אם הדור הצעיר היום אינו כך, ודאי שדור ההורים היה כך, והדבר הזה גרם שאצל הבנים לא נוצר אנטגוניזם: אין סלידה מחכמים ואין סלידה מתורה. נשאר מוסד של הערצה - גם אם אתה עבריין.
לעומת זאת, סתם רשע מצוי מבני אשכנז - תזכיר לו את הרב אלישיב, תזכיר לו גדול הדור: מי זה? אדרבה, הוא מתייחס אליו בזלזול ובבוז. ואילו העבריין מבני עדות המזרח, גם אם הוא בעל עבירה גדול, מתייחס לגדולים ולתלמידי החכמים של העדה שלו בכבוד רב. מישהו אמר פעם בדרך צחות ש"השלום היחיד בנתיבות זה דומרני" - אחד מראשי הפשע שם. אדם יכול להיות עבריין צמרת, ובכל זאת מחובר לאנשים גדולים, מעריך בעלי תורה ויש לו רספקט אליהם.
ואף שיש מקום לבקר את זה ולומר: מה הצביעות הזו, אתה הולך לעבור עבירות ומצד שני מנשק לרב את היד - על פי האמת הדבר מראה שבתוך תוכו יש לאדם הערכה לתורה. הוא מודה: נכון, אני נמצא בבוץ, אבל אני יודע שאני בבוץ. וכשאדם בבוץ ויודע שהוא בבוץ - יש סיכוי שייצא. אבל אדם שאומר לך "מה אתה מדבר, איזה בוץ? זו אמבטיית בוץ של ים המלח, זה יקר וזה מיוחד" - הוא אינו מרגיש שהוא בביוב אלא שהוא במשהו יוקרתי, ואדרבה, הוא מרגיש שהאחרים הם בביוב והם הרחוקים. האם אדם כזה יחזור בתשובה אי פעם? אבל מי שיש לו כבוד לחכמים - עוד יחזור; אם לא הוא, אז בניו. אפשר לראות אנשים רחוקים, ופתאום מתגלה שהם מעוניינים שהבנים והנכדים יקבלו חינוך תורני, שילמדו ויתחברו ליהדות.
נמצא אם כן ש"צדיק מט לפני רשע" גורם לריחוק האנשים מן הצדיק ולביזויו, ולעומתו "חקר כבודם כבוד" - כשאתה חוקר בכבוד הצדיק ובכבוד הגדולים, זה כבוד להם וכבוד לך, שכן על ידי זה אתה נשאר מחובר לצדיק ולמעשיו.
דבר נוסף אומר רבנו יונה: מי שמתחבר להם, אפילו שאינו עושה כמעשיהם, מקבל פורענות כיוצא בהם. כשאתה מתחבר למבזים את הצדיק - אתה מקבל פורענות כמו המבזים; וכשאתה מתחבר לעובדי ה' - אתה מקבל שכר כעובדי ה'. ועוד הוא אומר: בזה מכניעים את כבוד אנשי האמת ומבטלים את העבודה, ואין הצלחה לכבוד הצדיקים אלא לאחר השפלת כבודם של הרשעים, כמו שכתוב "בית רשעים יישמד ואוהל ישרים יפריח" - אין הצלחה לצדיק אלא כשיישמד בית הרשע.
כל זמן שדרכו של הרשע נחשבת לשיטה ולאסכולה, אנשים אומרים: נכון, יש דרך של צדיקים, אבל יש גם דרך אחרת. אתה בא ומוכיח לאדם דבר ברור, והוא עונה לך: "תשמע, יש הרבה שלא יסכימו איתך, יש כאלה שיטענו אחרת". כל זמן שיש אסכולה שנייה לרשע, אפילו שהיא שקרית לחלוטין - היא יוצרת עמימות. וכבר אמרנו פעם שהשיטה של היצר הרע היא עמימות. אתה מביא הוכחה, והוא משיב: "הדברים אינם לגמרי ברורים, יש צדדים לכאן ולכאן, יש כמה צדדים למטבע, צריך לראות את הדברים בכל הפרספקטיבה" - כל מיני מילים גדולות, והעיקר לא לקבל הוכחה ולא לקבל את הדברים כאקסיומה וכדברים ברורים ומוחלטים. על ידי העמימות מצליח היצר הרע לפתות ולעבוד על האדם.
כך היא הדרך גם בבתי המשפט. מה עושה עורך דין כדי לייצג את לקוחו, כשהעובדות די ברורות? הוא יוצר עמימות: החוק אינו לגמרי ברור ואינו חד משמעי, המעשה שעשה הנאשם אינו לגמרי ברור שהייתה בו כוונת רצח, ייתכן שירה בכוונה ואולי בסוף נפלט לו כדור - הכול בעמימות. זה היצר הרע. ברגע שיש עמימות - זה היפך האמת. שתיים ועוד שתיים הם לעולם ארבע, ו-3.99 מכאן ועד סוף הדורות הוא שקר. ואף שתאמר: תראה כמה זה קרוב - נכון, אבל זה עמום, זה לא חד ולא חתוך. ארבע חתוך. אמת היא חתוכה. ואילו השקר יכול להיות קרוב מאוד ודומה מאוד, אבל הוא עמום ואינו אותו דבר.
לכן גם כאן: כאשר מתחברים לצדיקים צריך שהגבול יהיה ברור - דרך הצדיק היא אמת. ובמה יבוא הדבר לידי ביטוי? כש"בית רשעים יישמד" - אז "אוהל ישרים יפריח". כל זמן שבית הרשעים קיים, קשה לקבל את דרך הצדיק באופן מוחלט, שהרי "יש שיטה כזו ויש גם שיטה אחרת". רק כשבית רשעים יישמד - אז אוהל ישרים יפריח.
וכבר דיברנו בעבר על "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". כתוב שלעתיד לבוא, בביאת המשיח, תהיה ערבה לפני ה' המנחה שיקריבו יהודה וירושלים "כימי עולם". ושואלים חז"ל: כימי אברהם? כימי משה? כימי אהרן? לא - "כימי עולם" כימי נח, "ושנים קדמוניות" כימי הבל. ומה היה מיוחד אז, וכי הם גדולים מאברהם וממשה? בעניין אחד כן: בדורם לא הייתה עבודה זרה. ברגע שיש עבודה זרה יש עמימות - "נכון, יש לך דרך מסוימת, אבל יש עוד אלוהות, וגם הם אומרים שרואים השפעות, וגם הם מושכים השפעות בכל מיני הקטרות". אומר הקדוש ברוך הוא: אין ערבה לי מנחה שמתערבות בה כל מיני שיטות ודרכים נוספות שכביכול באות בחשבון. אימתי תהיה ערבה בעיניו? כאשר בית רשעים יישמד ואוהל ישרים יפריח, כלומר כאשר השקר יתבטל לחלוטין - ורק אז האמת תעמוד על תילה.
הגר"א מסביר ש"נרפש" אינו מלשון דריכה ברגליים אלא מלשון "מלא רפש" - אף שהדבר קצת תמוה, שאם מדובר ברפש היה צריך לומר "נרפש" בבניין אחר. על כל פנים הוא מבאר על פי אותו עיקרון: המעיין אינו צלול. "ומקור מושחת" - המקור הוא החוכמה, וזה כנגד "מים קרים על נפש עיפה" שדיברנו בו לעיל, שהמים הקרים הם החוכמה, והחוכמה היא תורת הסוד.
כלומר: אם אתה רואה שהמעיין מלא רפש וטיט ואין בו צלילות, ואינך משיג את החוכמה ברמה הגבוהה שלה, והדברים עמומים, והמקור - שהם הרמז והסוד - מושחת, ממה הדבר נובע? "צדיק מט לפני רשע". הרשע עושה "מט" לצדיק, כלשון עולם השחמט. והצדיק והרשע כאן הם יצר הטוב ויצר הרע: הצדיק הוא יצר הטוב, והוא מתמוטט ונופל לפני הרשע שהוא יצר הרע. וכאשר היצר הרע גובר על היצר הטוב - האדם לומד וההלכה אינה מתבררת לו, מנסה להעמיק בתורה והדברים אינם מתיישבים על ליבו.
שהרי תורה אינה אלגברה, שבה די בראש טוב ובברק כדי להצליח. תורה אינה הולכת בלא מידות טובות ובלא יראת שמיים. וכלשון הגמרא - הרי זה כמי שעשה מחסן בלי שער; אדם חייב שיהיה לו שער, והשער הוא יראת שמיים. כדי להשיג תורה חייבים יראת שמיים וחייבים להיות בעל מידות טובות, ואם לא - הצדיק מט לפני רשע, יצר הטוב מתמוטט לפני יצר הרע, ובמקום שיהיה לך מעיין מים חיים של תורה זכה וצלולה, התורה כולה נעשית לא ברורה, הדברים אינם מתיישבים על הלב וקשה לעכלם.
דיברנו פעם על מה שאומר האר"י הקדוש. הוא עומד על כך שפעמים רבות הגמרא מביאה קושיא חמורה, ולאחר מכן מתרצת "תברא, מי ששנה זו לא שנה זו" - יישוב שטחי מאוד: סתירה, את זו שנה חכם אחד ואת זו שנה אחר, "גברא אגברא קא רמית", מה אתה מקשה מאיש על איש. זה תירוץ שהגמרא מגיעה אליו בדרך כלל כשאין ברירה, שהרי הדרך הנכונה יותר היא ליישב את הסתירה: מה שכתוב שם "חייב" הוא במצב אחד, ומה שהברייתא אומרת "פטור" הוא במצב אחר - וכך מתיישבת הסתירה. וכשאין לגמרא יישוב, היא אומרת "מי ששנה זו לא שנה זו", ובעצם זו מחלוקת - ותמיד אנו מעדיפים בגמרא כמה שפחות מחלוקות.
והוא מוסיף לשים לב: פעמים רבות, מיד אחרי "תברא", הגמרא כן מוצאת יישובים נוחים יותר ותירוצים מתקבלים על הדעת - "ואם תרצה, עוד לתרץ" ומביאה כמה וכמה יישובים אמיתיים. ונשאלת השאלה: למה לא הביאה אותם מתחילה? ועוד, מהו בכלל "תברא"? תאמר "מי ששנה זו לא שנה זו" ודי.
ואומר דבר נפלא מאוד. כתוב בספרים הקדושים ובזוהר, שכאשר יש קושי וחוסר הבנה בדברי תורה, הדבר נובע מכך שיש קליפה החופפת על אותו דבר תורה, והקליפה הטמאה אינה מאפשרת גישה אליו - אי אפשר לפצחו, והדבר נשאר עמום ולא ברור. ומה עושים החכמים בלימודם? משברים את הקליפות, ועל ידי שבירת הקליפה מוציאים את הפרי לחוץ, ואז ההלכה מתבררת והעניין מתבהר והדברים שמחים כנתינתם מסיני.
ולפעמים יש קליפה קשה - אגוז קשה לפיצוח, דבר קשה מאוד להבנה שאין הגמרא מוצאת לו יישוב. מה עושה הגמרא? קודם כל אומרת "תברא". וכי זה תירוץ טוב? לא. אבל "תברא" פירושו: בוא נשבור לפחות את הקליפה, ואחר כך נראה איך מפרקים אותה לגמרי. שהרי סתירה בדברי תורה היא קליפה, סטרא אחרא, ולכן קודם כל שוברים: "מי ששנה זו לא שנה זו". מה נעשה בכך? הוחלשה הקושיא - זו אינה עוד סתירה בדברי תורה אלא שני חכמים, ויש לנו יישוב. ומשנתרופפה הקליפה ואינה עוד קשה, פתאום מגיע שפע, ואפשר כבר למצוא יישובים מניחים את הדעת הרבה יותר - ומיד הגמרא פותחת: "ואם תרצה, אפשר ליישב כך, ואם תרצה כך". השפע נפתח, מפני שהחלשנו את כוח הקליפה; אבל בעוד כוח הקליפה עז, לא היה אפשר למצוא תירוץ והסבר לעניין.
וזה מה שנאמר כאן: אם אתה רואה שהמעיין, שהוא מקור החוכמה והתורה הקדושה, נרפש ונשחת - אין לנו הבנה, הדברים אינם ברורים, והמקור, שהוא הסודות, מושחת מכל וכל, לומדים ואין נהנים. ואימתי אדם נהנה בלימוד? כשהדברים מתיישבים לו על הלב: "אה, רגע, זה כך וזה כך" - ברגע שהוא מבין ומתיישב לו על הלב יש לו הנאה. וכשהדברים אינם מתיישבים על הלב, סימן שיש בעיה בלב. ומה הבעיה? הצדיק שלך מט לפני הרשע שלך, יצר הטוב מתמוטט לפני יצר הרע.
המלבי"ם מסביר שה"מקור" הוא במעמקי האדמה. כל מעיין נובע ממקור, וזה ההבדל בין מעיין לנהר: נהר הוא מים הזורמים ממקום למקום, ואילו מעיין הוא מים הנובעים מתוך האדמה, כמקווה האר"י ז"ל. מקור המים נמצא מאוד למטה, והמעיין הוא כבר מקום הנביעה - אבל מקום הנביעה אינו המקור; המקור למטה באדמה, והוא פורץ ויוצא דרך האדמה באותו מקום של המעיין.
לפי זה: כשהצדיק מט לפני הרשע, אפילו שהמעיין מתקלקל - והמעיין פירושו השפע, העושר והפרנסה - ואתה רואה את הצדיק מתמוטט מפני שהרשע גובר עליו ומשפילו, דע לך שהמקור לא הושחת. שהרי מה קרה כאן? בא מישהו ורפס את המעיין ברגליו, והמעיין נעכר והתקלקל. אבל האם המקור התקלקל? מקור המים מנביע תמיד מים זכים, והמקור לא השתנה.
ולכן הוא אומר: גם אם השפע והעושר והפרנסה התקלקלו, נשאל - מה מקורם של השפע, הפרנסה והעושר? מאת ה'. ובמה אם כן פגעת? פגעת בתוצאה, אבל המקור נשאר, והקדוש ברוך הוא עדיין משפיע. והצדיק הרי דבוק בקדוש ברוך הוא, כלומר מחובר למקור. אז גם אם לכלכת את המעיין היוצא מן המקור - סגרת לו את החנות, פיטרת אותו - לא פגעת במקור המים, שכן הצדיק עדיין מחובר למקור בהיותו דבוק באמונתו ובביטחונו בקדוש ברוך הוא. ומי מביא את השפע למעיין? המקור - והמקור לא הושחת ונשאר כמקדם.
אבל "צדיק מט לפני רשע" - אם הוא ממש התמוטט לפניו, פירוש הדבר שאיבד את האמונה. כשראה שקיצצו בפרנסתו וזרקו אותו, התחיל לטעון: ריבונו של עולם, אני עובד אותך, למה אינך נותן לי - נחלש ביטחונו ונחלשה אמונתו. זה כבר מצב שבו גם המקור הושחת ולא רק המעיין נרפש. אם רק המעיין הושחת, פירושו שהמקור עדיין טהור וזך, אמונת הצדיק קיימת וביטחונו בה' מוחלט - ואין צורך לדאוג. אבל אם גם המקור הושחת, זה כבר "צדיק מט לפני רשע": כביכול הסיר ביטחונו מה' והתמוטט לפני הרשע, וזה מראה על דרגה נמוכה מאוד שהצדיק ירד אליה, ועל ידי כך מוטלים ספקות בהשגחת הקדוש ברוך הוא.
ולכן אנו אומרים "למה תחריש כבלע רשע צדיק ממנו" - אנו מבקשים שה' לא יחריש, שכן על ידי זה נחלש הביטחון בה' כשאנשים רואים את הצדיק נופל, והצדיק עצמו עלול להיחלש בביטחונו - ואז יהיה זה ממש בגדר "מקור מושחת" ולא רק "מעיין נרפש".
שני הפסוקים הללו הם שני צדי מטבע אחת. "מעיין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע" - יש כאן גנות לצדיק שאינו מוכיח מפני טובות הנאה; יש כאן נחמה שנפילת הצדיק זמנית כמים שנדלחו וחוזרים לזכותם, ו"שבע ייפול צדיק וקם", בעוד הרשע נופל באחת; יש כאן אזהרה שכל זמן שהיצר הטוב מט לפני היצר הרע, מעיין התורה נעכר והדברים אינם מתיישבים על הלב; ויש כאן חיזוק - שאפילו נפגע המעיין של הפרנסה והכבוד, המקור מאת ה' לא הושחת, וכל עוד אמונתו של הצדיק קיימת, הוא מחובר למקור. וכנגד כל זה - "וחקר כבודם כבוד": יש דברים שריבויָם רע, כאכילת דבש, ויש דברים שריבויָם כבוד, והם חקר כבודם של הצדיקים, שהרי "איש כפי מהללו", וכל המרבה לפרסם מעלת הצדיקים מחבר את עצמו ואת בניו אחריו אל התורה ואל עושיה, עד שיישמד בית רשעים ויפריח אוהל ישרים.