בקטע שלפנינו ממשיך שלמה המלך בדרכו: להציב לפני האדם את שתי האפשרויות - ההנאה הרגעית מול הטוב האמיתי, ואת דרכו של הצדיק מול דרכו של הרשע. נעבור על הפסוקים כסדרם, בביאור המלבי"ם, ונוסיף את דברי בעלי המוסר שהאריכו דווקא כאן.
אֱכָל־בְּנִי דְבַשׁ כִּי־טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל־חִכֶּךָ׃
דרך בני אדם לאכול דבש, מפני שהוא טוב - וגם טעים. ומהו "נופת"? מצאנו את הביטוי "נופת צופים", ופירש המצודת ציון שנופת הוא מלשון הטפה, כמו נוטף (הגם שזה בטי"ת וזה בתי"ו). וכן "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" - נופת הוא דבר היורד ונוטף. כלומר: אכול בני דבש כי טוב, והנופת בנטיפתו יהיה מתוק על חיכך.
מסביר המלבי"ם: אכילת הדבש היא מצד שהוא טוב. הדבש טוב לגוף, ויש בו אף אלמנטים אנטיביוטיים; היו נותנים אותו על פצעים ומשתמשים בו כתרופה. ואגב, כתוב שהגמל, כאשר היו נושאים עליו משאות, היתה גבו מתחככת ונפצעת, והיו מדבישים שם את הדבש לרפואה - ועל שם הדבש נקרא המקום "דבשת". גם היום, אם אדם שואל דבש או סוכר, ודאי שימליצו לו על הדבש. אז הדבש - טוב; והנופת - מתוק בשעה שהוא בא לחיכו של האדם.
כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ, אִם־מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת׃
וכי אלו המלצות אכילה? אלא זהו המשל: כמו שאתה רודף לאכול דבש, כך תהיה רודף לדעת חכמה. החכמה היא המאכל הטוב לנפש - היא הדבר הטוב ביותר שבונה את נפש האדם: החכמה, המוסר, התורה.
ומהו ההבדל שבין הנופת לדבש? מבאר המלבי"ם: הנופת מתוק רק בשעה שהוא על החיך, ואילו הדבש טוב באופן תמידי. אפשר לתת לזה דוגמה: קמח, אם אדם ישים אותו בפיו וימצוץ אותו, בשלב מסוים יהפוך להיות מתוק - הוא מתפרק לסוכרים. כך גם הנופת, כנראה צוף שבהגיעו אל הפה מתפרק באנזימי הרוק ואז מקבל את מתיקותו. ויש להוסיף הבנה: "מתוק על חיכך" - לא רק שאינו מתוק קודם לכן, אלא שאינו טוב אחר כך; בחיך הוא מתוק, אבל להמשך, לגוף, אין בו תועלת. לעומתו הדבש טוב באמת, ויש עמו אחרית טובה.
וזה עומק לשון הכתוב: על ידי החכמה "יש אחרית" - היא מתוקה לנפש באופן תמידי. גם כאשר הגוף כלה, הדבש הזה שהוא החכמה קיים עמך לנצח. "ותקוותך לא תכרת" - וגם בעולם הזה תקוותך לא תכרת.
נקרא אם כן שוב: אכול בני דבש כי טוב - הגם שהנופת מתוק על חיכך. הנח לנופת ואכול את הדבש. כלומר: הנח להנאות הרגעיות. תאוות העולם הזה הן נופת. אי אפשר להתווכח על כך - מי שיאמר לך שאין שם טעם כלל, אל תאמין לו. בשר חזיר הוא מעדן, מגרה וטעים, הכל נכון; אלא שהתורה אמרה לא לאכול. זהו גדרו של נופת: מתוק, טעים - אבל רגעי. ומה באמת טוב? "אכול בני דבש כי טוב". אל תתייחס רק להנאה הרגעית התאוותנית של דבר העבירה, אלא "דעה חכמה לנפשך" - חפש את החכמה, ואם מצאת, דע לך שיש אחרית, זה יישאר עמך לתמיד.
ושימו לב לדיוק: הכתוב אינו אומר "אכול דברים קשים לאכילה כדי שיהיה לך עתיד טוב". לתורה ולמצוות הוא קורא "דבש" - כאן בעולם הזה זה דבש. "ויש אחרית" - גם כאן, "ותקוותך לא תכרת" - גם כאן; ויש אחרית גם לעולם הבא. אם כן, לא עדיף הדבש מן הנופת? לא עדיפים התורה והמצוות על ההנאות הרגעיות?
כבר הארכנו בזה בעבר, ונאמר בקצרה: כל ההנאות שהעולם החיצון רודף אחריהן הן חלון צר מאוד, עשר שנים, חמש עשרה שנה של רדיפה אחרי תענוגות. אבל שבעים ושמונים שנה של חיים טובים - רק התורה מבטיחה. התבונן: מהן השנים שבהן אדם בלי תורה כביכול חוגג? מגיל ארבע עשרה חמש עשרה מתחילות התאוות, והוא שוחה בהנאות העולם הזה, מזדהם ומתבהם. אך מגיע שלב שהמים נרגעים; הוא מגיע לגיל שלושים, אין עוד סערות, והוא מחפש יבשה, קרקע מוצקה, מחפש להתחתן. ואז הוא שואל את עצמו: ומה היה עד עכשיו? חגגנו. קפצנו מכאן לשם, מועדונים ויציאות - ומהר מאוד אדם מבין שאלה אינם החיים באמת.
אלא שבגיל מבוגר קשה בהרבה. קשה למצוא שידוך, וכשמוצאים - גם היא בת שלושים, ולכל אחד מהם כבר דעות משלו, סדר יום והנהגה מבוססים, וקשה מאוד להתגמש. הטוב ביותר הוא להשיא אותם צעירים, בגיל עשרים, בלי קיבעון מחשבתי, כשיש מוכנות להתגמש וסיכוי גדול יותר לבנות בית נאמן. לכן אומר הכתוב: אם "דעה חכמה לנפשך" - גם יש אחרית, עולם שכולו טוב, וגם תקוותך לא תכרת, החיים שלך כאן טובים יותר.
טעות וסכלות היא לחשוב שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם: שמור תורה כדי שיהיה לך טוב שם, אבל כאן תסבול. מי שיתבונן יראה שהאנשים שבאמת טוב להם בעולם הזה הם יראי שמים ההולכים בדרך ה', רואים בנים כשתילי זיתים סביב לשולחנם, רווים מהם רוב נחת ורואים נינים ונכדים בחייהם. הרב חיים קנייבסקי זכה להיות סנדק בברית של בן הנין שלו - בן הנין! הרי שאדם זוכה לראות דורות ישרים מבורך.
ומעשה שסיפרו לי: אחד מראשי החילוניות אמר פעם שמה שמפריע לו הוא שהוא בגילו של סבו של אחד מחברי הכנסת החרדים, שניהם באותו גיל, ולו עצמו יש כשישה צאצאים - ולאותו סבא כשש מאות. חשבו לעצמכם: משפחות של שישה, שבעה, שמונה ילדים, וכל אחד מביא שישה שבעה, וכבר יש בני נינים. על הרב אלישיב אומרים שהיו לו למעלה מאלף צאצאים. אתה סבור "טוב יהיה לך שם"? גם כאן יש לך בית מלא שמחה, כל הזמן שמחות סביבך.
ולעומת זאת יש אנשים גלמודים. איפה הבן שלו? בנפאל, ולך תדע מה עובר עליו שם; לפעמים צריך לשלוח משלחת כדי להוציא אותו משם. הוא אינו רואה את בנו, אינו פוגש אותו, מקבל ממנו תמונה מדי פעם עם כל מיני ראסטות, ומייחל שיתחתן כבר ושיראה ממנו קצת נחת. ויש לו בת שאינו יודע מה עמה, ובן שלישי שאינו יודע בדיוק מה איתו. האם לא טוב בהרבה דרך התורה? האם לא טוב יותר לגדל ילדים כמו שהתורה אומרת, בשלום בית ובשלמות? זהו שאומר לך הכתוב: "אכול בני דבש כי טוב". החיים שאני מציע לך הם דבש. איני אומר לך לאכול דברים רעים כדי שיהיה לך עתיד טוב, ולא לסבול כאן כדי שיהיה לך טוב שם - היום זה דבש. "דעה חכמה לנפשך, אם מצאת ויש אחרית, ותקוותך לא תכרת".
אַל־תֶּאֱרֹב רָשָׁע לִנְוֵה צַדִּיק, אַל־תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹ׃
אם ראית שמצבו של הצדיק מדרדר ומתמוטט מבחינה כלכלית, אתה הרשע - אל תארוב לו, מתי יבוא כבר כונס נכסים לביתו ואוכל לקחתו לעצמי. "אל תשדד רבצו" - אם גלה מחמת עוני ודוחק, אל תשדד את מקום רבצו ("תשדד" מלשון לשדוד, כפירוש המצודת ציון) ואל תאמר: אל תדאג, הוא לא יחזור לכאן יותר ולא ישוב עוד.
מסביר המלבי"ם שיש כאן שני סוגי אורבים: יש האורב מחמת חמדת הממון, ויש האורב מחמת קנאה. על חמדת הממון נאמר "אל תארוב רשע לנווה צדיק" - כשאני רוצה לקחת את שלך כדי שיהיה לי. ועל הקנאה נאמר "אל תשדד רבצו" - שאיני רוצה לקבל לעצמי כלום, אלא רק למנוע ממנו מנוחה; עצם זה שמנעתי ממך כבר עשה לי טוב, כי רע לי כשטוב לך, ולכן אני מוכן לשדד את רבצך אפילו אם לא אקבל אותו. על שני אלה אמר הכתוב: אל תעשה.
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה׃
דוד המלך עליו השלום אומר, וכך מביא רבנו יונה: "רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה', שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה". הצדיק נופל שבע פעמים - וקם, וה' שומר עצמותיו. לעומתו הרשעים יכשלו ברעה: רעה אחת בלבד, וכבר אמרנו "יכשל מבלי יוסיף קום". והצדיק יפול ויקום, יפול ויקום. וכך אמר דוד המלך: "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה" - רעה אחת כבר ממוטטת את הרשע.
חז"ל אומרים "נפל תורא - חדד לסכינא": ברגע שהשור נפל, בעליו אומר קרא לשוחט, אין צורך להתאמץ ולהפילו ולקשרו, הנה נפל, מהר. כך כשאדם נופל, הסכנה נעשית מוחשית ומיידית, וכאילו אומרים משמיים: נפל, זו הזדמנות, חדד לסכינא. ולכן אומרת הגמרא שראוי לאדם להרבות בתפילה קודם שיפול, שכן משנפל אומרים לו: הבא מליצי יושר וייפטר - וזה אינו פשוט, צריך הוכחות ומליצי יושר וסיבות מוצדקות כדי להינצל. אבל באופן הרגיל, כשאדם עדיין בריא וטוב לו, יתפלל, והצלתו מן הנפילה קלה בהרבה.
המלבי"ם מדייק כאן בלשון: "שבע יפול צדיק וקם" - אף שיפול שבע פעמים, בסייעתא דשמיא יקום. "ורשעים" - בלשון רבים - "יכשלו ברעה": באותה רעה עצמה שהם מתכננים לצדיק. הרשעים מתכננים להפיל את הצדיק, ובאותה עצה שתכננו כנגדו הם עצמם נופלים, כהמן שבנה את העץ לתלות עליו את מרדכי. מה שתכננת לעשות לצדיק - הוא בעצמו יחול על ראשך.
בעלי המוסר מרבים לדבר על הפסוק הזה. יש מכתב מפורסם של הרב יצחק הוטנר לתלמיד שכתב לו שמצבו אינו פשוט, שהוא כל הזמן מתמודד, נופל וקם, נופל וקם, וכבר חושב להתייאש. ענה לו: אם היית אומר לי שאין לך התמודדויות - הייתי מודאג. אבל אם אתה אומר לי שיש לך התמודדויות, אדרבה, זה מראה שאתה חי, שאתה נושם, שאתה פועל ובועט. דג הנסחף בזרם הוא דג מת, ברווז הנסחף בזרם הוא ברווז מת; ברווז חי יש בו כוח לשחות גם נגד הזרם, ודג חי יכול לשחות נגד הזרם. עצם זה שאתה מתמודד הוא סימן טוב, סימן של חיות, סימן שאתה עדיין עובד ביראת ה'.
והוסיף: "שבע יפול צדיק וקם". יש הסוברים בטעות שכוונת הפסוק היא שהצדיק, גם אם נפל שבע פעמים, יצליח לקום. אבל אין זה פשט הכתוב. הפשט הוא: כיצד נבנה הצדיק? "שבע יפול וקם". אין זה בדיעבד ואין זה תיאור של מי שנפל ויודע לקום, אלא משמעות הדברים שכדי להיות צדיק חייבות להיות נפילות, ומזה בעצמו נבנה הצדיק.
וטעות היא, הוא אומר, מה שעושים בספרים: מספרים על גדולים בדרך צמיחתם וגדלותם בתורה, וכותבים "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" - שהדלעת ניכרת עוד מן השלבים הראשונים, כלומר שמקטנות ראו עליו ניצוצי גדלות. ומה אומר אדם לעצמו? תראה איזה סיפורים יש עליו מילדות, ועליי אין כאלה סיפורים - סימן שאין לי סיכוי כלל להגיע אליו, אין לי אפילו סיכוי להתאמץ. על משה רבנו כתוב שכל הבית נתמלא אורה; על אחד כתוב שהנהר עולה לקראתו; ואדם אומר: כשאני נולדתי עלתה לקראתי סתימה בביוב, זה הכל. מה אתם רוצים ממני, איפה אני ואיפה הם? וזה גורם ייאוש.
מה שהיה צריך להרבות בספרים הוא דווקא תיאורים של ההתמודדויות של אותם צדיקים בקטנותם: אילו קשיים היו להם, אילו ניסיונות, כמה היה להם קשה - ובסופו של דבר נלחמו והתגברו. כיוון שאדם חייב לדעת ש"שבע יפול צדיק וקם", שאי אפשר בלי התמודדות ובלי מאבק. ואז יבין שהמאבקים העוברים עליו טבעיים הם וכך צריך להיות, ומתוך זה בסך הכל גדלים.
החפץ חיים בקטנותו היה יתום, ובאותם ימים ההשכלה אכלה בכל פה באירופה. אלה שדגלו ב"קדמה" ובפתיחות אל המדעים הם שהלעיגו על התורה ועל המצוות, אמרו שהן חשוכות ומיושנות, ושהאדם צריך להיפתח אל הטרקלינים האירופיים ואל האוניברסיטאות שמקבלות אותנו בזרועות פתוחות: הפסיקו להיות גלותיים. והם משכו דווקא בחורי ישיבות, שנטו אל החריפות ואל הפלפול ואל ההעמקה. שתבינו: היום, כדי למשוך אדם אל העולם החילוני, די להביא לו אייפון; מדברים אליו בליטרת הבשר ובתאוות. אני מדבר על דור שלפני מאה שנה, שכשרצו למשוך אותו דיברו איתו על השכלה, על לימוד, על פתיחות למדעים - זה היה הגורם המושך, ולצערנו רבים נמשכו.
וסיפר החפץ חיים: היה אדם שקראו לו אדם הכהן, ימח שמו ושם זכרו, שרצה לאבדני משני העולמות. כך היה החפץ חיים מקדים בכל פעם שהזכיר את שמו. החפץ חיים מעולם לא דיבר לשון הרע, ועם כל זה כשהזכיר את אותו מסית ומדיח הוסיף לו את ה"מי שברך" הזה. וברוך ה' שאיננו מכירים אותו היום, אלא שהתעקשו לקרוא רחובות על שמו, וכנראה רק כדי שבסיפורו של החפץ חיים נבין על מי מדובר.
אותו אדם הזמין את החפץ חיים, שהיה עוד נער שאהב מאוד ספרים ולימוד, לעיין בספרייתו. ושתבינו, למשכילים של פעם היתה ספרייה תורנית ענקית - הם העריכו אוריינות ולמדנות, אך לא כמסמך מחייב. ואומר החפץ חיים: מאוד נמשכתי לזה, וזה מאוד קרץ לי, אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי. ואני יודע שאם הייתי הולך, רוב הסיכויים שלא הייתי חוזר; במתק לשונם ובדרך שבה פעלו המשכילים הייתי נמשך אחריו ולא הייתי חוזר, ובחסדי ה' שעצרתי ברגע האחרון.
מי היה יודע שלחפץ חיים היתה התמודדות כזאת, וכמעט איבדנו אותו! ורשע אחד מאבד טובה הרבה: אותו אדם הכהן היה יכול לאבד לכלל ישראל את החפץ חיים. מי יכול לתאר מה זה לאבד את החפץ חיים? איזו מהפכה הוא עשה בעולם! היש היום ספר הלכה מרכזי יותר מן המשנה ברורה? ומי בכלל היה שומע על הלכות לשון הרע אלמלא החפץ חיים? אפשר לדבר שעות על פועלו בהצלת יהדות הדור האחרון ולא נסיים - וחוטא אחד היה יכול לאבד את כל זה. וזהו שאומרים לך: גם לצדיקים היו התמודדויות, גם להם היו ניסיונות.
הרב אלישיב סיפר שבצעירותו אהב מאוד חזנות, ונהנה לשמוע חזנות. וכשהיה נער הגיע לירושלים אחד מענקי החזנות של אותם ימים, ועשה מופע בבית הכנסת הגדול או במקום אחר. והרב אלישיב מספר שהוא כבר עמד ללכת, ואולי אף יצא כדי לשמוע אותו, וברגע האחרון עצר את עצמו ואמר: חבל לי על השעה הזאת של הלימוד. והתגבר וחזר. מכאן תבינו מהיכן נבנה הרב אלישיב. אנשים חושבים שלא היו להם התמודדויות ולא קשיים, וכששומעים איזה דברים עברו ואיזה קשיים היו להם, עומדים נדהמים שעם כל זה גדלו וצמחו.
אנשים שהכירו את הרב עובדיה יוסף הכירו אותו בגיל שבעים, כשכבר היה לו הכל. בנו, הרב משה יוסף, למד איתי בישיבה, והיה מגיע עם וולוו 740, שנחשבה אז לעילית - היה תורם שכל שנה היה קונה רכב, ומכיוון ש"מפני חדש תוציאו", כל פעם נתנו את הקודם למישהו אחר, וכך הגיע אחד מהם לבנו. אדם רואה ואומר: הרב עובדיה מסודר, ברוך ה', יש לו הכל. אבל אתה יודע שבצעירותו, כחתן, הוא לא היה יכול להזמין את חמיו וחמותו לסעוד אצלו בשבת, מפני שהיו לו רק זוג מזלגות וזוג כפיות וזוג צלחות, לו ולאשתו, ולא יותר מזה? האם יש מי שמבין דבר כזה? מכירים אדם שיש לו שתי כפיות ושני מזלגות ואין לו יותר?
ושתבינו, הוא היה יושב ולומד בבית, וביתו היה קר מאוד; הוא מספר שרגליו היו קופאות מרוב קור והיה לו צער גדול בשעת הלימוד, ועם כל זה ישב ולמד שעות. זו ירושלים, לא בני ברק - ובקור הזה ישב והתמיד ללא הפוגה. מי שקורא את שנותיו הקדמוניות רואה שנבנים מתוך ה"שבע יפול צדיק", מתוך הקשיים ומתוך ההתמודדויות - ומזה "וקם".
אבל הרשע - מכה קטנה, וכבר נפל: עזוב, נשברתי, לא יכול, לא מסוגל, זה לא בשבילי. ואם תשאל מה קרה, יאמר לך: הוא אמר לי כך, והרב בישיבה אמר לי כך, וגם המשגיח אמר לי כך, ועזבתי הכל. ואם אמר לך - אז מה? האם בשביל זה התורה אינה אמת? משה אינו אמת? "אי אפשי לא במשה ולא בתורתו" - קם וגידף. עברת משבר, נו אז מה? "כל גל וגל נענע לו בראשו" - מוריד את הראש, עד יעבור זעם וממשיכים הלאה.
אלא שהיום נהיינו דור סבוני, שערות סבתא: טיפת מים - ונמס. גמרנו, לא יכול, לא מסוגל. והרבה מזה באשמת ההורים: אף פעם לא מאתגרים את הילד, לא נותנים לו להתמודד, כל דבר "לא צריך, קשה לו, אני אעשה זאת במקומו". ומה עשיתם? המשבר הקטן ביותר, והילד נשבר לרסיסים. כיצד? הרי לא חישלת אותו לעולם, לא נתת לו להתמודד, לא הרגלת אותו שיש מצבים שבהם הוא צריך לעמוד ולדעת להתמודד; תמיד גוננת עליו, תמיד דיברת במקומו, תמיד פעלת בשבילו - וכך גדל.
אדם צריך ללמוד: "שבע יפול צדיק וקם". לא קרה כלום; גם אם נפלת - התנער וקום. אבל "רשעים יכשלו ברעה": נוקאאוט אחד גמר אותו, שוכב על הקרשים, סופרים לו עד עשר, עד מאה, עד מאתיים - ואין קול ואין דברים, אין עם מי לדבר, נשבר, ואין לו חשק ואינו יכול. השם יסייענו שלא ניפול, ואם ניפול - שנדע גם לקום.
למדנו בפסוקים אלו שני יסודות. האחד: "אכול בני דבש כי טוב" - החכמה והתורה הן הדבש, הטוב באמת, שיש עמו אחרית ותקווה שאינה נכרתת, בעולם הזה ובעולם הבא, ואילו תאוות העולם הן נופת שמתיקותו רגעית בלבד. השני: "כי שבע יפול צדיק וקם" - אל תארוב לרעת הצדיק, לא מחמת ממון ולא מחמת קנאה, כי הצדיק נופל וקם ואינו כלה, והרשע נכשל באותה רעה שתכנן; וכך עצמו נבנה הצדיק - מתוך הנפילות, ההתמודדויות והקימה שאחריהן. מגדולי ישראל, מן החפץ חיים ועד רבותינו שבדורות האחרונים, אנו למדים שאין גדלות בלי מאבק, ושדווקא מתוך הקשיים צומחים.