בחלק זה של הפרק אנו עוברים סדרת פסוקים העוסקת בעיקר בשני דברים: ביחס של האדם אל החוכמה - האם הוא רואה בה מטרה בת־השגה או הר גבוה שאין לו בו נגיעה; וביחס של האדם אל חברו הנמצא בצרה - האם הוא מתאמץ להצילו או מתרפה ומעלים עין. שני הנושאים הללו יוצאים בעצם מנקודה אחת: כיצד האדם מסתכל על המשימה שהוטלה עליו, ומה הוא עושה כאשר היא נראית לו גדולה ממנו.
רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ׃ (ז)
המילה כתובה "ראמות" באלף, אך האלף נחה ולכן קוראים "רָמוֹת". רש"י מסביר שראמות הוא מין אבן יקרה שאינה מצויה, כלשון הכתוב "ראמות וגביש". וזה פירוש הפסוק: בעיני האוויל החוכמות הן כאבן יקרה שאין בכוחו להשיג. אף אחד מאיתנו אינו יושב ומתכנן כיצד הוא קונה את היהלום הגדול בעולם. גם על הרבה פחות מזה איננו חושבים כיצד נקנה, כי מראש אתה אומר לעצמך: זה מעבר ליכולות שלי. כך בדיוק מתייחס האוויל אל החוכמה. הוא אומר: איך אעסוק בתורה? מתי תעלה בידי? תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, ראשונים, אחרונים, ספרא וספרי וברייתות - מי יכול ללמוד את כל זה?
ולכאורה, אינו צודק? אומר רש"י: אבל החכם שונה היום מעט ולמחר מעט, קובץ על יד ירבה. היום עוד דף, מחר עוד שני דפים, ולאט לאט פתאום הוא מוצא את עצמו שסיים את הש"ס. מי אמר לך שאתה צריך להספיק את הכל בבת אחת? את זה האוויל אינו מבין, ולכן הוא מתייחס אל ההר הגבוה - ופורש.
זה מה שכבר הזכרנו: לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מביא את היצר הרע ושוחטו לפני הצדיקים ולפני הרשעים. הללו בוכים והללו בוכים. הצדיקים בוכים ואומרים: איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? והרשעים בוכים ואומרים: איך לא יכולנו לכבוש חוט השערה כזה? והדבר פלא: מה הוא היצר הרע, הר גבוה או חוט השערה? מישהו כאן אינו רואה נכון.
התשובה היא, שהכל תלוי על מה אתה מסתכל. כשבא האוויל ומביט ביצר הרע, הוא באמת הר גבוה, שכן היצר הרע מציג לפניו את כל התמונה: אתה צריך ללמוד את כל זה, זה המון, מי יגיע לשם. אבל אומר הקדוש ברוך הוא: וכי ביקשתי ממך לקפוץ אל הפסגה? מה ביקשתי ממך היום? צעד אחד. צעד אתה יכול? צעד הוא חוט השערה, זה כלום. ומחר עוד צעד, שהוא עוד חוט השערה. זו דרכו של הצדיק - חוט השערה ועוד חוט השערה, וכשמגיעים לשחוט את היצר הרע הוא מגלה את עצמו בראש ההר ומשתומם: איך הגעתי לכאן? והרשע, לעומתו, מגלה באותה שעה שכלל לא ביקשו ממנו להגיע למעלה, אלא רק לעשות את הצעד הראשון, ועל זה הוא בוכה: חוט השערה? את זה כן יכולתי, למה לא התאמצתי?
זו כל תחבולתו של היצר הרע - להראות לאדם את ראש הפסגה, ותמיד להבהיל אותו על העתיד. אדם רוצה להתחיל דף היומי, אומר לו היצר: כן, כולם מתחילים בהתלהבות מסכת ברכות, נראה אותך בעירובין וביבמות, מה תעשה שם? והוא נשבר, ואומר: תשמע, הדף היומי כבד עלי, אני חושב ללמוד משהו אחר - וכך הוא נשאר כל החיים עם ה"חשבתי", ובינתיים אינו לומד כלום. והצדיק אומר: אתה צודק, אבל אני עכשיו לומד יבמות? מה מבקשים ממני עכשיו? ברכות. ברכות אני יכול, מכאן אני מתחיל. איני מסתכל על העתיד, אני מסתכל על עכשיו.
וכן בכל עניין. אתה אומר לאדם: יש עניין גדול להיזהר שלא לטלטל בשבת במקום שאין בו עירוב, שאליבא דמרן השולחן ערוך אין זה פשוט כלל שהעירוב מועיל - קבל על עצמך. והוא אומר: אין לי בעיה, אבל אני עוד צעיר, בעוד שנה־שנתיים אתחתן, ויהיה לי ילד, ואיך אלך עם עגלה ברחוב? מה אעשה אז? היצר הרע תופר לך את כל העתיד, ואחר כך אומר: תרד מזה, זה לא בשבילך. והצדיק אומר: כשיגיע ילד, בעזרת השם נראה איך עוברים את הבעיה; בינתיים השבת הזו אני יכול, ממנה אתחיל. כך על כל צעד ושעל - חוט השערה וכובש, עוד חוט השערה וכובש. וזו דרך עבודת השם: צעדים מדודים ותמיד להתקדם, "מי יעלה בהר השם" - להיות תמיד במצב של עלייה. ובסוף הצדיק מתפלא: איזה מזל שלא ראיתי מראש את הפסגה, הייתי מתייאש לגמרי; אני ראיתי כל הזמן רק חוט השערה, ופתאום אני מוצא את עצמי בפסגה.
האבן עזרא אינו חולק על תוכן הפסוק, אך את המילה "רמות" אינו מפרש כרש"י וכגר"א שפירשו אבן טובה, אלא מלשון רמות בלי אלף: בעיני האוויל החוכמה היא רמה ונשגבה.
המלבי"ם מסביר שהאוויל הוא היפוכו של איש הדעת. איש הדעת הגיע לידיעה ברורה ומוחלטת, כמו מתמטיקה - אחד ועוד אחד שניים, הכל ברור לו. וההיפך ממנו הוא האוויל, שהוא מלשון "אולי": אצלו שום דבר אינו בטוח, הוא תמיד מסתפק, אין לו הוכחות, אין לו בירור. ולכן "ראמות לאוויל חכמות" - החוכמות דומות בעיניו לדבר הבא ממרומים, לא מלשון רם ונישא אלא מלשון ירד מן השמים, שאין לשכל בו השגה. אתה מציע לו לשמוע שיעור בעניין, והוא אומר: זה גבוה גבוה בשבילי, אני לא מבין בעניינים האלה.
אבל האמת היא שאין תחום שאדם התחיל אותו ומיד היה בקיא בעניינים. כל תחום שאדם מתחיל - בהתחלה יש חושך, יש חוסר הבנה, המושגים זרים לו. ולאט לאט הוא חוזר, לומד, משנן, ומתחיל להבין. וכן בסוגיה: הגמרא אומרת "חושך על פני תהום - זה תלמודה של בבל". אדם נכנס לסוגיה והכל חושך, סלט גדול, אינו יודע במה מדובר. חוזר עוד פעם ועוד פעם, קורא שוב רש"י, מתחיל לעיין בתוספות - והעניינים מתחילים להתבהר. פתאום הוא יודע על מה הדיון, והמושגים מוכרים לו, "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". אבל האוויל עושה רעש: זה גבוה, זה גבוה. כל תחום כשאתה מתחיל אותו הוא גבוה; תתחיל אותו ותראה שלא בשמים היא.
אומר המלבי"ם: השער הוא מקום המלחמה. כך היה תמיד, "ידברו את אויבים בשער" - עומדים מול השער, האויב מבקש לחדור לעיר דרכו ואני אמור למנוע ממנו. גם היום בכדורגל המאבק הוא על השער. והמלחמה שכאן היא מלחמת הפה, שבה מנצחים את האויב בשער. האוויל אינו פותח את פיו, וממילא האויב נכנס וכובש את העיר. אבל מי שמבין ופותח את פיו ומתחיל ללמוד - "ממתי קורין את שמע", "שניים אוחזין בטלית" - יראה פתאום כיצד החוכמה נמצאת בפנים, כיצד הוא מתחבר לדברים והם הופכים להיות חלק ממנו. הפה מרמז תמיד אל החוכמה (והלשון והפנימיות מרמזים אל הבינה, שהיא פנימית יותר), ומכיוון שאצל האוויל החוכמות הן ראמות הבאות מן השמים ורחוקות ממנו, הוא אינו פותח את פיו בחוכמה, במקום שבו נצטווה להילחם ביצר הרע - והוא אפילו אינו מתחיל את עסק תורתו.
מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ, לוֹ בַּעַל־מְזִמּוֹת יִקְרָאוּ׃ (ח)
רש"י מפרש: מי שחורש תחבולות רשע - הוא גורם רע לעצמו, שהבריות קוראים לו "בעל מזימות". אומרים עליך: זה תחמן, זה תחבולן, כל הזמן יש לו קומבינות ותכנונים איך לרמות אנשים, יש לו מוח קרימינלי, תיזהר ממנו. האדם הזה אף פעם אינו חושב ישר; אם יש אפשרות להגיע ישר ואפשרות להגיע עקום, הוא יגיע עקום. וזו גם המציאות בהמשך: גם כאשר הוא אינו מתכנן שום דבר רע, מיד מתחילים לחשוב - איפה הקומבינה כאן? איפה הוא עובד עלי? איפה הקאץ'? והוא אומר: הפעם עשיתי זאת בתמימות, רציתי רק לעזור. ייתכן מאוד שהפעם באמת בא בכוונה אמיתית - אבל לא יעזור לו, כי מכירים אותו. אדם שמחשב להרע, בעל מזימות יקראו לו, ובכל מעשה שיעשה יחפשו איפה המזימה.
ואמרתי לפרש את הפסוק בדרך רמז, עם השלכות לזמננו, בשינוי קל של הניקוד: "מַחְשֵׁב להרע לו". המחשב אומר לאדם קודם כל "מוח, שב" - שהרי כל מה שהאדם צריך לחשוב ולעשות, המחשב עושה לו את החשבונות ואת הכל. ומעבר לכך, דרך המחשב הוא מגיע לכל השחי והמאוס. "מחשב להרע לו" - כמה רעות יכול המחשב להביא עליו. ועל ידי זה "בעל מזימות יקראו" - מ־זימות, מן הזימות הוא נקרא ונמשך אל הדברים הגרועים ביותר. ולכן כמה שאדם יכול להימנע מן המחשב - טוב לו, שאם יש לו מחשב, יכול מאוד להיות שיהיה זה להרע לו.
נחזור לדרך הדרש. מצודת דוד מסביר: אף שבסופו של דבר לא עשה את הרעה, בסופו של דבר יתגלה קלונו ויקראו לו בעל מזימות - איש הזומם רע ותמיד חושב מחשבות רעות. כלומר, גם אם לא יצא הדבר אל הפועל אלא נשאר בתכנון - כבר קנית לך שם. ולכן עדיף לך ללכת בדרך ישרה ולא לבקש תחבולות, כי גם אם לא תעשה את התחבולה, יאמרו עליך שאתה כזה, משום ששמעו אותך מתכנן דברים כאלה.
המלבי"ם מדייק בלשון: הפועל "זמם" מורה תמיד על מחשבות עמוקות, שאדם מתבונן בדבר ומעמיק בו, ובענייני חולין הוא בא לרוב לעניין רע. ואילו "חשב" הוא אמנם מחשבה שאינה ראויה, אך לא בהכרח שהאדם מעמיק ומתבונן בה. כגון "מחשב להרע" שלפנינו, או אדם שחושב מחשבת פיגול בקודש - חשב להקריב חוץ לזמנו או חוץ למקומו, ובכך פיגל את הבשר. "חשב" יכול להיות מחשבה אקראית, אבל "זומם" הוא זה שכל הזמן חורש ומעמיק ומתבונן עוד ועוד איך להוציא את הדבר לפועל.
וזו כוונת הפסוק: אף שאפשר שהוא רק "מחשב", אפילו באופן אקראי וחד־פעמי, כיוון שראו עליך שחשבת רעה - יאמרו עליך שליבך חורש אוון תמיד. תאמר שזו הייתה מחשבה חד־פעמית; כך בני אדם מתרגמים את זה. ושימו לב שגם אנחנו כך מתייחסים לאחרים: אם ראינו מישהו מחפש קומבינה, גמרנו, הוא נתפס אצלנו כקומבינטור, כאדם שהוא תמיד כזה, גם אם היה זה חד־פעמי. והמסקנה: אל תחשב לעשות רע אפילו פעם אחת, שעל ידי כך תקנה לעצמך שם מוחלט של בעל מזימות.
זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת, וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ׃ (ט)
רש"י מפרש: עצת איוולת היא חטאת לבעליה. "חטאת" כאן במובן של חיסרון, כלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים" - חסרים, שהחטאת את המטרה. מחשבות איוולת וזמימת רע יהיו לך לפוקה ולמכשול, ויגרמו לך חיסרון והפסד.
"ותועבת לאדם לץ" - הליצנות מתעבת את האדם גם לפני הקדוש ברוך הוא וגם לפני הבריות. מצד יראת שמים כבר ראינו "אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם", ו"נכונו ללצים שפטים". הטעם: כל עוד אדם עושה צחוק מכל דבר שבקדושה הוא בלתי חדיר, כמגן המשוח בשמן כלשון בעלי המוסר - כל חץ שאתה יורה בו מחליק. ומה אפשר לעשות בכזה מצב? להביא עליו ייסורים ומכות, ואז הוא מבין שהעולם אינו מצחיק. ולכן קורח נידון במכה כל כך קשה, וזה מה שהפסיק את כל הוויכוח: כל הראיות והמחתות והניסים לא שכנעו איש, עד שבאה מכה קשה ומגפה, ורק אז התחילו אנשים להבין שאין כאן מקום להתלוצץ.
מספרים על רבי עקיבא איגר שהשתדך עם משפחה, וכשנסעו למקום האירוסין אמר לו המחותן: אני רואה שפני הרב כאילו עצובות, האם הרב מתחרט על השידוך? אמר לו רבי עקיבא איגר: חס ושלום, למה אתה אומר דבר כזה? אמר לו: לא, כבוד הרב, סתם התלוצצתי. אמר לו: התלוצצת? עם ליצנים איני רוצה להתחתן - וביטל את השידוך.
וסיפור דומה היה אצלו: פעם נכנסו אליו וראו את פניו מעט עצובות. שאלו אותו לפשר הדבר, ואמר להם ששואב המים נפל למשכב וכבר כמה ימים שאין לו פרנסה, והוא מתפלל עליו ומצבו נוגע לליבו מאוד. אמרה לו המחותנת: צריך הרב להיות מעט יותר בשמחה, שלא יחשבו אנשים שהשידוך גרוע ושהרב אינו חפץ בו; שואב המים... חסרנו כבר מי יודע מה. גם את השידוך הזה ביטל רבי עקיבא איגר ולא הסכים להשתדך איתם, ואמר: אנשים שאין להם רגישות, אדם סובל ואומרים לי תחייך כאילו הכל בסדר - מילא לחשוב כך, אבל גם להגיד את זה?
אנחנו מבינים מכאן שאדם שמתלוצץ ואדם שאין לו רגישות - בעיה להתחבר איתו. וכפי שאומר רש"י, הליצנות מתעבת את האדם גם על הבריות. ומעבר לכך: הלץ אינו עושה חשבון, הוא מתלוצץ נגד כולם. היום זה נחמד מאוד, כי הוא צחק על ההוא וכמה צחקנו; אבל היום זה ההוא, ומחר זה אתה - ואז זה כבר ממש לא מצחיק, ואתה נפגע ממנו. למה? כי אתמול זה היה על השני והיום זה עליך. ולמעשה אנשים מתרחקים מלצים, משום שלשונו של הלץ משתלחת, והיום הוא משתלח כנגד ההוא ומחר כנגדי. נמצא שהליצנות מרחיקה את האדם גם מן הקדוש ברוך הוא וגם מן הבריות.
הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה, צַר כֹּחֶכָה׃ (י)
רש"י מביא את דרשת חז"ל: "התרפית" - מן התורה, כלשון "ויסעו מרפידים", שרפו ידיהם מן התורה. ואם התרפית מן התורה, אז ביום צרה "צר כוחכה" - מלאכי השרת לא יהיו מאמצים את כוחך ביום צרה. כשתגיע למצוקה תמצא שאין למי לפנות, ואותם מלאכים שהיו אמורים לסייע בידך לא יעזרו לך, ותראה פתאום שאין בך כוח להתמודד כנגד הצרה.
ולפי פשוטו מפרש רש"י: התרפית ביום צרה של אהובך ועמדת מנגד. ראית אותו בצרתו ואמרת: אינו נוגע אלי, אצלי ברוך השם הכל בסדר. נרפים אתם נרפים מלעזור ולסייע לחברך בצרתו. ומה יקרה? "צר כוחכה" - כשיגיע יום שבו לך תהיה צרה, פתאום תראה שאף אחד אינו עוזר לך ואין מי שיסייע בידך. וזו מידה כנגד מידה, כפי שנראה גם בפסוק הבא. ומביא רש"י את הפסוק: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - אם תתרפי ביום צרה, הרווח וההצלה ליהודים יבואו ממקום אחר, ומה יהיה איתך? "ואת ובית אביך תאבדו".
רבנו יונה מקשר את הפסוק למה שראינו קודם: אם למדנו ש"זימת איוולת חטאת", שאדם נענש על המחשבות הרעות, בא הכתוב ומלמד שאדם נענש גם על המחשבות הטובות שלא חשב בשעת הצורך. אדם היה יכול לחשוב מחשבות איך לעזור לחברו, לתכנן תוכניות ולהעלות רעיונות איך לסייע בידו - ולא עשה זאת. "התרפית ביום צרה": נרפה הוא מלעזור לחברו ומלחשוב מחשבות בתיקונו ובסיועו, כבר אינו חושב על חברו ועל מצבו. ולמדנו שהעניין הזה הוא עוון מצד עצמו - גם אם תאמר שלא חשבת מחשבות רעות, אי־חשיבת הטוב היא עצמה עוון.
ומוסיף רבנו יונה, שאפשר שהפסוק מוסב על מה שראינו למעלה "ואיש דעת מאמץ כוח": איש הדעת מאמץ את כוחם של הנחשלים בעת צרה, מסייע בידם ומרומם אותם. ואתה לא שמת ליבך לכך, לא חשבת מחשבות איך להושיע ולהעמיד לחברך רווח והצלה - ועונשך "צר כוחכה", מידה כנגד מידה. לקדוש ברוך הוא יש לאל ידו להציל ולאמץ את כוחך, כשם שאתה היית יכול לעזור לאותו אדם; וכיוון שלא עזרת, גם לך לא יסייעו, ופתאום תמצא שכוחך צר מלהוציא את עצמך מן הבוץ.
הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת, וּמָטִים לַהֶרֶג אִם־תַּחְשׂוֹךְ׃ (יא)
מהו אותו דבר שאסור לך להתרפות בו ביום צרה, ומה נדרש ממך לעשות? "הצל לקוחים למוות" - ראית אדם הלקוח למוות, מתפקידך היה לנסות להצילו. "ומטים להרג אם תחשוך" - אנשים מוטים להרג, ואתה חוסך מהם את כוחך ואינו מסייע. על זה נאמר "צר כוחכה": אתה שומע שאנשים לקוחים למוות ומוטים להרג, ובמקום לעשות פעולה אתה חוסך את עצמך, יושב מן הצד ואינך עושה מאומה.
ומהו "לא עושה מאומה" ומה כן? פעמים רבות אדם אומר לעצמו: רגע, מה אני יכול לעשות, וכי אני דוקטור? אבל אתה יכול להתפלל. שמעת שאדם נמצא בצרה - תקרא תהילים לרפואתו, תאסוף אנשים שיקראו תהילים לרפואתו, תתרום כסף לצדקה לרפואתו. אם תחסוך מזה - זה "התרפית ביום צרה". יש הרבה דברים שאתה כן יכול לעשות, ועליהם ישאלו אותך: למה לא השתדלת, למה לא התאמצת? אולי אינך יכול לתת לו רפואה, ואולי אין לך כסף לתמוך בו, אבל להתפלל עליו אתה יכול. וכי זה לא יעזור לו? ודאי שיעזור. ולמה לא תתפלל עליו? וזה שאומר הכתוב: אם התרפית ביום צרה, לאחר מכן, כשלך תהיה בעיה, תראה ש"צר כוחכה".
כִּי תֹאמַר הֵן לֹא־יָדַעְנוּ זֶה, הֲלֹא־תֹכֵן לִבּוֹת הוּא־יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע, וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ׃ (יב)
אומר המלבי"ם: אנו עוסקים באדם שהתרפה ביום צרה, שראה את מצב חברו והעלים עין וחסך את עצמו מלעזור לו. ובמה הוא מצדיק את עצמו? "כי תאמר הן לא ידענו זה" - לא ידעתי שנגזרה עליו גזרת מוות, רק עכשיו שמעתי, לא הגידו לי כי אם היום; או: לא ידעתי שאני יכול להצילו. ואחרי שהוא כבר מת אתה מודה שהיית יכול לגשת לאותו קרוב משפחה שמכיר את המושל... כלומר אתה מנסה להתחמק בטענות של "לא ידעתי".
על זה אומר הכתוב: "הלא תוכן לבות הוא יבין" - הקדוש ברוך הוא שוקל ומודד את הלבבות ומבין את מחשבות הלב; "ונוצר נפשך הוא ידע" - מעשי האדם מצוירים וחקוקים על לוח נפשו, ומי ששומר את נפשך רואה את המעשים החקוקים בה ויודע מה הייתה כוונתך באמת. "והשיב לאדם כפועלו" - כפי מעשיך. יכולת להציל אותו ממוות, יכולת להצילו מהרג וחסכת את עצמך; הקדוש ברוך הוא יודע אם באמת ידעת או לא ידעת, אם חשבת שאתה יכול להציל או לא חשבת - ועל פי זה ישלם לאדם כפועלו.
ונדייק: מדוע כאן נאמר "יבין" וכאן "ידע"? אומר המלבי"ם: ידיעה היא על דבר הנראה בחוש, והבנה היא תמיד מן המוקדם אל המאוחר, להבין דבר מתוך דבר. לכן על תוכן הלבבות, שאינו נראה בחוש, נאמר "הוא יבין" - הוא מבין דבר מתוך דבר; ועל המעשים החקוקים בנפש, שהם כדבר הנראה בחוש, נאמר "הוא ידע" - הוא יודע מה עבר במוחך תחילה וכיצד הוצאת את הדבר אל הפועל.
למדנו בפסוקים אלו שתי מחלות של הנפש ותיקונן. הראשונה - מבטו של האוויל, שהחוכמה בעיניו אבן יקרה שאין לה מחיר או דבר שירד מן השמים, וממילא בשער לא יפתח פיו ואף אינו מתחיל; ולעומתו החכם, שקובץ על יד ירבה, שאינו מסתכל על הפסגה אלא על הצעד שמבקשים ממנו עכשיו - חוט השערה ועוד חוט השערה, עד שמוצא עצמו בראש ההר. השנייה - מחשבות הרע והאיוולת, שגם אם לא יצאו לפועל קונות לאדם שם של בעל מזימות ומביאות לו חיסרון, וכן הליצנות המתעבת את האדם לפני השם ולפני הבריות. ומכאן אל החיוב שבצד האחר: לא להתרפות ביום צרה, לא לחסוך את עצמך מלהציל לקוחים למוות, ואם אין בידך רפואה או ממון - להתפלל, לקרוא תהילים, לתת צדקה. ואל תתלה את עצמך בטענת "לא ידעתי", שהרי תוכן לבבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפועלו - מידה כנגד מידה.