פתיחה
אנו מגיעים בפרק כ"ב לאחד הפסוקים המפורסמים ביותר בספר משלי - פסוק שגם מי שלא למד משלי מכיר אותו: "חנוך לנער על פי דרכו". סביב הפסוק הזה בנויות אינספור הרצאות בנושא חינוך, והראשונים והאחרונים ביארוהו בכמה פנים. נעבור על דברי רש"י, האבן עזרא, רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם, ונראה כיצד כל אחד מהם פותח לנו צוהר אחר לעבודת החינוך.
חנוך לנער על פי דרכו - פשוטו של מקרא
חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה׃ (משלי כב, ו)
לצערנו הדור שלנו הפך את הפסוק לבדיחה: יש שאמרו שלנוכח מצב הסכינאות והאלימות בקרב בני הנוער, נעשה הפסוק "חנוך לנער על פי דוקרו"; ואחר אמר שהיום כל נער שרק גמר לינוק, כבר בבר המצווה מחפש טיסה לחו"ל - "חנוך לנער על פי דרכון". זו מציאות הדור. אבל בואו נחזור לפשט.
רש"י מפרש: לפי מה שתלמד את הנער ותחנכהו בדברים - אם לטוב אם לרע - גם כי יזקין לא יסור ממנה. והאבן עזרא מפרש ש"חנוך" פירושו לימוד, כלשון "וירק את חניכיו", אלו נעריו מלומדי מלחמה. חינוך הוא הרגל ולימוד, ותוצאתו נמשכת לא רק בימי הנערות אלא גם בזקנה: גם כי יזקין לא יסור ממנה.
רבנו יונה: שני רווחים בגיל הצעיר
רבנו יונה שואל: מדוע הדגש הוא דווקא "חנוך לנער"? והוא משיב שבגיל הצעיר יש לנו שני רווחים. הרווח הראשון: הנער מוכן לקבל. כשאדם צעיר, קל לו לקבל וקל לו להשתנות, והוא עדיין לא עיצב לעצמו שיטה, דרך וקו חיים, ולכן קל להנחיל לו מידות, הנהגות ודרכים. הרווח השני: הוא עדיין לא קנה לעצמו טבעים קבועים. לדוגמה, אפשר לחנך ילד קטן שלא לעשן, אבל כשהוא בן שלושים ותנסה לשכנע אותו להפסיק - זה כבר קשה מאוד, הוא כבר מכור.
ועוד: בגיל מבוגר קשה להשתנות באופן טבעי. אדם מבוגר קשה לו לשנות את דרכיו, ואילו כשהוא קטן - לאט לאט מרגילים אותו, וההרגל הופך לטבע. "הרגל על כל דבר שלטון". אדם שמתרגל לדבר מה, ההרגל שולט בו. וזה יכול להיות טוב מאוד ויכול להיות מזיק מאוד. טוב - כאשר אני מתרגל לעשות דבר טוב: אדם שרגיל לקום כל בוקר בנץ ולהתפלל, ההרגל שולט בו לטובה, השלטתי על עצמי הרגל טוב. ומאידך גיסא זה יכול להיות בדיוק להפך.
ובפרט, אומר רבנו יונה, בימי הזקנה קשה מאוד להחליף את הטבע. נסה פעם לשנות אדם זקן - "מה אתה מדבר, אני כבר שבעים שנה עושה ככה, ואתה בא עכשיו להגיד לי אחרת?". נסה פעם להחזיר בתשובה אדם זקן - זה מהדברים הקשים ביותר. ייתכן שככל שאדם מתבגר הוא הולך עוד קצת לבית הכנסת, התאוות עוזבות אותו לאט לאט, אבל כמה זקנים אתה מכיר שהלכו לסמינר של ערכים וחזרו עם תפילין ותפילה ושמירת שבת? זה כבר לא גיל של שינויים. אדם בגיל הזה מרגיש שהוא מקובע במציאות שלו, וצריך טורח גדול ועמל עצום להופכו משורשו.
ולכן, אומר רבנו יונה, התחייבנו בתוכחת הנער. למה? כי אין כוח שכלו שלם. הנער אינו יודע בדיוק מה לעשות, הוא לא מבין הרבה, ולכן הוא זקוק שמישהו ינחה אותו מהי הדרך הישרה. אדם מבוגר שכלו מושלם ויש סיכוי שיגיע למסקנות הנכונות לבד, אבל נער - גיל הטיפשעשרה - עדיין אין לו הבנה, עדיין לא הגיע לשלמות שכלו. ועוד: הטבע שבו אינו טוב מצד עצמו, "יצר לב האדם רע מנעוריו", ו"עייר פרא אדם יולד". תשאיר אדם לגדול בלי חינוך ובלי הכוונה - תקבל חיית מדבר. נמצא שמצד אחד אתה חייב ליישר אותו, כי הטבעים הבסיסיים שלו אינם טובים; ומצד שני הוא נוטה לקבל, ואפשר לשכנע אותו ולהביאו אל הדרך הישרה; וגם הבנה עצמית מהי הדרך הישרה אין לו. כל זה מכריח אותנו להיות אנו המחנכים של הנער.
משל תיקון הסעיף
רבנו יונה מביא לכך משל, וכלשונו: "וכבר הביאו משל על זה מתיקון הסעיף". בתחילה התקשיתי בלשון זו - איזה סעיף? סעיף ב', סעיף ג'? ואיזה תיקון? חיפשתי בגרסאות שונות של רבנו יונה, וכולן גורסות "תיקון הסעיף". והתשובה פשוטה, ולפעמים אדם לא שם לב אליה: "סעיף" פירושו ענף, כמו סעיפים שהם ענפים. ואז הכול מובן. עץ קטן - אם תשים אותו עקום, יגדל עקום. אבל כל עוד הוא קטן, שמים לצידו מקל שיגדל אותו ישר, וכשיגדל ישר, שום דבר לא יזיז אותו אחר כך. ואם בהתחלה תהיה לו סטייה קלה, יגדל עקום, וכבר לא ניתן יהיה לתקנו לאחר מכן. כך בדיוק קשה לתקן אדם שכבר הזדקן.
ולכן סמך שלמה את הפסוק הזה לפסוק הקודם: "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ". מי שהוא עיקש ומחפש דרכים עקומות - יהיו לו קוצים. לכן התחל לחנך מגיל קטן, כי בגיל קטן עדיין אין קוצים; כשאדם מתבגר - שם מתחילים הקוצים.
לחתן סמוך לפרקם
מאותו יסוד עצמו כבר אמרנו פעם שהמציאות מוכיחה שטוב לחתן אנשים כשהם צעירים. יש הרבה שאומרים: מה אני צריך עכשיו עול? אני רוצה עוד ללמוד, אני רוצה עוד דברים. והם בטוחים שכשירצו - זה ימתין להם, שבגיל עשרים ושמונה או שלושים זה מגיע ישר בהזמנה. אבל המציאות היא שאדם מתבגר נעשה בררן, ואי אפשר להתווכח עם מציאות. הצעיר שמציעים לו הצעה הוא הרבה יותר אלסטי, מוכן לשמוע ולהתגמש; המבוגר כבר הכיר כמה וכמה, וכל הזמן משווה, ונעשה בררן יותר ויותר.
וגם אם מצא והתחתן - בגיל מבוגר קשה יותר להתאים את עצמו, ומשתי הסיבות שמנינו. סיבה אחת: כל אחד מהם כבר מגובש. יש לו צורת חיים והנהגות משלו, הוא לא ילד בן שבע עשרה אלא בן שלושים, וכך גם היא. סיבה שנייה: כשאדם מתבגר הוא מקובע והרבה פחות נכון לשינויים. הרי כשמתחתנים צריך ליצור שינוי ולהתאים אחד את עצמו לשני, וכאן בא הקושי: לא רק שיש לי דרך משלי, אני גם מקובע בה. ולכן בדרך כלל הצלחת נישואים בגילאים מבוגרים קלושה יותר.
ואפשר לבדוק זאת בפרט בזיווג שני, ששם אחוזי הגירושין גבוהים הרבה יותר. קודם כל, בזיווג שני אדם מתפשר, מה שבזיווג ראשון חיפש את הטופ. היה פעם אחד שהתגרש, ובא אליו השדכן והציע לו הצעה - ומי ההצעה? גרושתו שלו. אמר: אני רוצה לברר ולשמוע. אחרי בירורים אמר: בסדר, אני הולך על זה. נפגש, והסכים להתחתן. שאלו אותו: מה קרה? הרי את זו אתה גירשת לפני שנתיים! ואמר להם: תשמע חביבי, בשביל זיווג שני זה בסדר. זיווג ראשון מחפשים מי יודע מה, זיווג שני מתפשרים. ומישהו אמר פעם על כך: מה סימנו של שוטה? הגמרא אומרת "איזהו שוטה - כל שמשליכה והיא חוזרת"; לפעמים זה לא סימן טוב.
נמצאנו למדים כמה מכשולים: האדם עצמו כבר יש לו הנהגות משלו, והוא מקובע בהן, ובנוסף - לאחר שאדם התגרש פעם אחת, זה כבר לא סוף העולם בעיניו. כבר רשום לו גרוש, אז יהיה גרוש פעמיים. לפני הגירושין הראשונים יש לאדם רתיעה, ואילו אחר כך הוא אומר: על ההיא ויתרתי כשהיה לי הרבה על מה לוותר, וזו שאני רק שנה איתה - ברור שזה לא זה. והרי מי שכל הזמן חושש ש"זה לא זה", מדוע יחשוב שהשלישית והרביעית כן יהיו זה? תמיד תהיה לו ביקורת ותמיד יהיה משהו שלא טוב לו. מובן שיש מצבים קיצוניים שבהם אחד הצדדים בלתי נסבל, ועל אלו איננו מדברים; אבל במצבים הרגילים, כשאדם מחפש שתתאים לו בדיוק - מדוע הוא סבור שהשנייה תתאים לו יותר? ואדרבה, לחבילה הזאת כבר התרגלת; בחבילה אחרת אינך יודע איזה מרצע יצא מן השק. את המרצעים שכאן אתה כבר מכיר, כבר למדת איך להתרגל אליהם ואיך להתגונן מפניהם, והסיכוי שתמצא במקום אחר משהו טוב יותר קלוש לרוב. הסטטיסטיקה יכולה להוכיח זאת.
ואותו דבר בשידוכים בכלל. רואים לצערנו: מי שמחתן את ילדיו מוקדם, הבחור מהישיבה והבת מהסמינר - בונים ברוך השם בית של יראת שמים. אבל כשדוחים, פתאום היא רוצה ללמוד, והוא מצא לעצמו משהו, ומתחילים קצת לצאת ולפקוח עיניים, ופתאום אתה רואה את החצאית הולכת ומתקצרת, והבחור כבר בלי כובע, ואחרי שנה שנתיים גם בלי חליפה, ואחר כך בג'ינס - והילד הולך לאיבוד, והבת הולכת לאיבוד. מה קרה? לא חיתנת אותם. הגמרא אומרת שצריך לחתן בנו ובתו סמוך לפרקם. אל תיתן להם להיחשף, והדור שלנו הוא דור של יצר הרע.
פגשנו פעם, אני ואשתי, מישהי מהציבור שלנו שלבושה כבר בקלקול מתקדם ממש. הבחורה בת עשרים ושמונה. אמרה לי אשתי: אני הצעתי לה שידוך כשהייתה בת עשרים, והיא רצתה רק סלבודקה - היינו הפרומרים יותר, המתמידים, ה"עובדים", עם פאות בחוץ; לא חברון ולא ישיבה אחרת, היא חיפשה ממש אברך בן תורה. והייתה לבושה רק בחולצות סגורות עם צווארון, "שרה שנירר" כזאת. אתה לא תאמין שזו אותה בחורה. מה קרה? הייתה בשידוכים ולא הלך ולא הלך, ולאט לאט לאט - וזו המציאות שלה היום. כמה כואב הלב. שם ההורים אינם אשמים, הם ניסו והציעו, וזה לא בידיים שלנו; אבל מה שאנו רואים הוא שצריך לעשות את כל המאמצים לחתן בגיל צעיר. כשמחתנים בגיל צעיר עדיין לא נכנסו שיגעונות לראש, ואז "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". אבל אם תיתן לדברים להידרדר, אחר כך הם יוצאים משליטה וזה כבר לא בידיך.
הגר"א: "על פי דרכו" - על פי מזלו וטבעו
הגר"א מסביר ש"על פי דרכו" היינו על פי מזלו, שאי אפשר לו לאדם לשבור את דרכו - את המזל שנולד בו. והוא מביא את הגמרא: מאן דנולד בצדק - יהיה צדקן, ומי שנולד במזל רע - להפך. ואין זה מוחלט, כי בידו להטות את אותו כוח לאן שירצה. הגמרא אומרת: האי מאן דבמאדים - יהיה שופך דמים. וכי בהכרח רוצח? הרי דוד המלך היה אדמוני, והוא הרג מאויבי השם ונלחם מלחמות השם. אלא שהגמרא נותנת דוגמאות המצויות יותר: או מוהלא, או טבחא, או ליסטים - או שיהיה מוהל, או שוחט וטבח, או שודד.
ושואל הגר"א: מדוע דווקא שלוש הדוגמאות הללו? מפני שעל האדם הזה נגזר להיות שופך דמים, ויכול הוא להיות רשע, צדיק או בינוני - ושלוש הדוגמאות מאפיינות את שלושת המצבים. רשע - ליסטים. צדיק - מוהל. בינוני - טבח, מי שמתעסק בבשר ושוחט. נמצא שבידך לבחור לאן לנווט את המזל, אבל אל תחשוב שאתה יכול להשתחרר מעצם היותך "שופך דמים"; אתה שופך דמים - רק תחליט אילו דמים לשפוך.
שאול באחת ודוד בשתיים
ומכאן ביאור נפלא של הגר"א בדברי חז"ל: "שאול באחת ולא עלתה לו, דוד בשתיים ועלתה לו". שאול עבר עבירה אחת ולא נמחל לו, ואילו דוד נכשל בשני חטאים ועלתה לו - מן השמים העבירו לו ולא הפסיד את המלוכה, בעוד שאול איבד את המלוכה על חטא אחד. ושואל הגר"א: וכי יש פרוטקציות? היכן הצדק? (מי ששמע את הדיסק שלנו על ספר שמואל, הבאנו שם הסבר מניח את הדעת שיש הבדל מהותי בין חטאו של שאול לחטאיו של דוד, ואין כאן מקומו.)
אומר הגר"א: על דוד נאמר "אדמוני עם יפה עיניים" - אדמוני היינו שנולד במזל מאדים. ולכן כששמואל ראה את קלסתר פניו היה בטוח שאין זה המשיח, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: משיח השם נכנס ואתה יושב? ומיד קם שמואל. ואם כן כיצד הצליח דוד בסופו של דבר? מפני שהעביר מידותיו בכול - דוד המלך הצליח להתגבר על הטבעים הבסיסיים שלו בכל התחומים. אמנם בשני דברים לא העביר על מידותיו, ובשני החטאים שנתבע עליהם רואים שנכשל, ובכל זאת עלתה לו, כי המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. דוד תיקן הכול ונשארו לו שניים לא מתוקנים - האם לא יבואו לקראתו? הרי ראה היכן התחיל: אדמוני, מזל נורא, והכול תיקן, ונשארו לו רק שני קלקולים.
ואילו שאול התחיל מן הצד ההפוך. שאול התחיל בשלמות גדולה מאוד - "בן שנה שאול במלכו", ואמרו חז"ל כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא. ולשון הגר"א היא: העביר מידתו מן הטוב אל הרע בדבר אחד, ולכן אף באחד לא עלתה לו. שאול נולד שלם, וכשעשה חטא - זו ירידה מן השלמות.
ונדבר באחוזים, כדי שיהיה קל יותר. נניח ששאול הוא תשעים אחוז ודוד שמונים - שאול טוב יותר. אלא ששאול התחיל במאה וירד לתשעים, ולכן על אחת איבד את המלוכה: התחלת במאה, איך ירדת לתשעים? ואילו דוד, שהוא שמונים, התחיל מאפס ועלה לשמונים - תיקן שמונים אחוז, ונשארו לו רק עשרים אחוז, שני חטאים שלא תיקן. ומשום כך דוד אינו מאבד את המלוכה.
ולמעשה, מה שכתב הגר"א כבר קדם לו האריז"ל, והזכרנו זאת בשעתו: אצל דוד הייתה סלחנות ואצל שאול לא, כי דוד היה בתחילת יציאת נפשו מן הקליפות - כלומר הוא היה במצב של התחלת השתחררות מכוחות הקליפה והטומאה, ואז המלחמה קשה מאוד, ולכן חטאיו נמדדים ביחס למערכה שבה העמידוהו. ואילו שאול, אומר האר"י הקדוש, נפשו הייתה מזוככת מאוד, ולכן כתם קטן כבר יוצר בו פגם וחיסרון.
יישום: אין שני ילדים שווים
ולפי זה מבאר הגר"א את פסוקנו: חנוך לנער על פי דרכו - על פי דרך מזלו וטבעו, כך תחנך אותו לעשות מצוות, ואז גם כי יזקין לא יסור ממנה. אבל אם תחנך אותו שלא על פי מזלו, עכשיו ישמע לך מיראתו, ואחר כך כשיסיר עולך מעל צווארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבור את מזלו.
זהו היסוד לאינסוף הרצאות בנושא חינוך. הכלל הוא "על פי דרכו": אין מחנכים שני ילדים באותה דרך, לעולם לא. יש ילד כנוע יותר, שאפשר לדרוש ממנו ולתבוע ממנו והוא יעשה; ויש ילד עם מרדנות ועקשנות, ואם תנסה לתבוע ממנו משום שמאחיו תבעת ואחיו עשה - טעית טעות גמורה בחינוך. וזו טעות של הורים רבים, הבאים בטענה לילד: תראה את אחיך, ואתה אף פעם לא... מה זה קשור? האם נולדתי עם אותם טבעים? האם יש לי אותם ניסיונות ואותם כלים?
לרב עובדיה יוסף היה אח, אדם נעים מאוד - וכך גם קראו לו, נעים. הוא נפטר כשנה לפני הרב עובדיה. ומה היה? חנווני, אדם פשוט. וכי תבוא אליו בטענה למה אינך כמו אחיך? האם קיבלתי את הכישרונות ההם שהם אחד בדור? כך שלתבוע ממישהו שיהיה כמו השני - זו דרישה שאי אפשר לעמוד בה, כי אינני הוא.
לכן כל אחד צריך לדעת: עם ילד זה יש ללכת בטובות, בהרבה עידוד, מילים טובות ופרסים; והילד השני בנוי לריצות למרחקים ארוכים, ואיתו צריך לתבוע יותר, לדחוף יותר, להציב אתגרים ומבחנים קשים יותר. כל אחד לפי עניינו ולפי דרכו. ואם תשווה את החינוך וההנהגה אצל כל הילדים - גם תהרוס את הילד, וגם, אומר הגר"א, זה לא יחזיק מעמד. למה? כי כשהוא קטן אילצת אותו, אין לו ברירה ואינו יכול לברוח, ויעשה מה שאתה רוצה; אבל כשיגדל, ואחרי שאילצת אותו לדברים המנוגדים לטבעו - הוא יפרוק את הכול ויזרוק הכול מעליו. ולכן צריך המחנך הרבה חוכמה, להכיר את נפש הילד, טבעו והנהגתו, ולפי זה לדעת מה אפשר לתבוע ממנו ומה אי אפשר. הרבה פעמים מחנך בכיתה מלמד בצורה שבלונית: מכולם הוא דורש אותו דבר ולכולם מדבר באותה צורה - וזה לא נכון. המחנך צריך להיות אדם חכם, שיידע לזהות בכל ילד מהם טבעיו, ועל פי זה לחנכו.
המלבי"ם: שני ציוויים בפסוק
המלבי"ם אומר שיש בפסוק שני ציוויים. הראשון - "חנוך לנער": הרגל את הנער כבר מגיל קטן אל השלמות, הן בדעות, הן במעשים והן במידות. מה שהוא מורגל בו כנער יוצר חקיקה בנפשו, והדבר שמור בו עד זקנה ושיבה, כרושם הנכתב על נייר חלק; מה שאין כן כשהוא מזדקן, שאז זה ככותב על נייר מחוק, ואין החקיקה מוחלטת.
הציווי השני - שיהיה החינוך "על פי דרכו", וזה בהתאמה לדברי הגר"א. כל אדם מסוגל מטבעו לעניין אחר: יש אדם שמוחו חד, ויש שאין שכלו מחודד והוא צריך יותר הסבר ויותר סבלנות. ויש שבמעשים מוכן לאומנות מיוחדת ולמידה מיוחדת, ויקבל אותה בקלות. אתה רואה זאת בכל תחום מקצועי: לילד אחד הסברת פעם אחת ומיד קלט את העניין ונעשה בקיא ורגיל, ולאחר זה מתעקם ונשבר ומנסה מכיוון אחר ויוצא עקום.
כמו כתיבת סת"ם: הרבה אנשים מתחילים ללמוד כתיבת סת"ם, יש שיוצא מהם סופר סת"ם, ויש שיוצא מהם סתם סופר. אתה רואה אותו כותב עקום, אות אחת למעלה ושבע למטה, בלי צורה - פתאום מ' קטנה, מ' גדולה, מ' בינונית, ח' ארוך, ח' קצר, ח' בינוני. יש אנשים שידם אמונה, יש להם אומנות וכתב קליגרפי, ויש שזה פשוט לא התחום שלהם ולא בטבעם - ואז ידם תמצא משהו אחר.
סיפר לי אדם שלאביו היה עסק, ובעסק היו צריכים כל הזמן לעבוד עבודה פיזית: להעלות, להביא סחורה, להכניס ולהוציא. אמר לי: שנאתי את זה שנאת מוות, ולא הייתה לי ברירה. ואביו היה אומר לו כל הזמן: מה יצא ממך? אתה לא אוהב לעבוד, מה יצא ממך? ואמר לאביו: אבא, אני אעבוד בשכל. והיום הוא כבר אדם מבוגר, ואומר לי: כפי שאמרתי לאבא, כך היא המציאות. אינני עובד עבודה פיזית כלל; כשיש משהו פיזי אני מיד חושב כיצד אשכור מישהו שיעשה זאת. עבודה פיזית אינה בשבילי, אבל לעבוד בשכל, במחשבה ובניהול עניינים - היום הוא אדם משכיל מאוד, ועובד בשכל. אתה צריך לדעת לאן לנווט את הילד, ולהכיר כל ילד ואת טבעיו ובאיזו דרך לפעול אצלו.
סיכומו של המלבי"ם: כל אחד יש לו מן הטבע הכנה לעניין אחר, וצריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרשמים שבו, אל מה שהוא מוכן אליו - ואז לא יסור ממנו גם כי יזקין. אבל אל תחנכהו למשהו המנוגד לטבעו, כי מה שמנוגד לטבעו - כשיתבגר יפרוק ויסיר הכול מעליו.
עשיר ברשים ימשול
עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה׃ (משלי כב, ז)
רש"י, שלא כדרכו, לוקח כאן את הפסוק מיד לדרש: עם הארץ צריך לתלמיד חכם לעולם. "עשיר" - עשיר בתורה; "ברשים" - בעמי הארץ, שהוא רש בתורה; ימשול. שהרי הוא נצרך לו בכל שאלה ובכל עניין: כבוד הרב, מה עושים כאן, כבוד הרב, איך מתנהגים כאן. צריך לרב שיהיה מוהל, ושיהיה שוחט, ושיהיה סופר, ושיקדש לו קידושין, ושיורה לו הוראה בכל מיני מראות ובשאר העניינים. בכל דבר ודבר הוא נצרך לו - עשיר ברשים ימשול.
לסיכום:
"חנוך לנער על פי דרכו" מלמדנו שני יסודות בחינוך: להקדים ולחנך בגיל הצעיר, שבו הנער מוכן לקבל ועדיין לא נקבעו בו טבעים והרגלים, שכן ההרגל שולט בכל דבר, וכעץ הרך שמיישרים אותו במקל כן האדם, וכרושם הנכתב על נייר חלק; ולחנך כל ילד לפי טבעו, מזלו וכוחותיו - כדברי הגר"א שאין אדם יכול לשבור את מזלו אלא רק לנווטו לטובה, כפי שדוד המלך העביר מידותיו והפך את מזל המאדים לעבודת השם. חינוך שבלוני, המנוגד לטבע הילד, יחזיק מעמד רק כל עוד הוא כפוף לנו, ולבסוף ייפרק מעליו; ואילו חינוך "על פי דרכו" - גם כי יזקין לא יסור ממנה.