פתיחה
בפרק כב ממשיך שלמה המלך ומעמיד בפנינו את הבחירה שבין הדרך הישרה לדרך העקומה. בשני הפסוקים שלפנינו הוא מגלה לנו מה השורש של כל העבודה - הענווה - ומה מחירה של הבחירה בדרכי עקלתון. נלמד את הפסוקים לאור דברי רש"י, האבן עזרא, הרלב"ג, רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם.
"עקב ענוה יראת ה'" - הענווה כשורש היראה
עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהֹוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים׃ (ד)
רש"י מסביר את המילה "עקב" כלשון סיבה ותוצאה, כמו שאנו אומרים על דבר: זה בעקבות זה. קרה א' בעקבות ב', או ב' בעקבות א'. כלומר: בשביל הענווה שיש באדם הוא זוכה ליראת השם. אפשר לקבל את הדבר כאקסיומה - ענוותן זוכה ליראת השם. ואפשר גם להתאים את הדברים בדרך הטבע, כמו שעושה הרלב"ג, שעל ידי תכונת הענווה האדם קונה בטבע את יראת השם.
ומדוע? כי כשאני ענוותן, אני שפל בעיניי, אני כלום. ממילא אני מסתכל על כל מה שסביבי בהתפעלות: כולם גדולים, הכול נפלא, הכול כל כך מיוחד. והרמב"ם כותב שזו בדיוק הדרך לקנות יראת השם - יישא עיניו למרום, יתבונן בגלגלים, בכוכבים, בשמיים האינסופיים, ומתוך כך יקנה יראה. יוצא אפוא שהעניו, שמסתכל סביבו מתוך התגמדות, מבין איזה כוח עוצמתי ברא את כל זה, ויראה נכנסת בליבו. אבל בעל הגאווה תמיד נמצא מעל הכול, הכול קטן לידו, שום דבר אינו נחשב אצלו למשהו חשוב - והוא לעולם אינו מתפעל. כזה אדם יעמוד נפעם מיופי הבריאה, מגדלות הבורא, ויקבל על עצמו יראת הרוממות או יראת העונש? שום דבר. נמצא שהענווה בטבעה מובילה את האדם ליראת השם.
רש"י מביא עוד הסבר: "עקב ענוה יראת ה'" פירושו שהענווה היא העיקר, והיראה טפלה לה. וכיצד נצייר זאת? כמו שחז"ל אומרים: מה שעשתה הענווה עקב לסולייתה, עשתה היראה כתר לעצמה. נתאר לעצמנו את היראה כקומה שלמה, והענווה נמצאת מעליה - כך שליד רגלי הענווה נמצא ראשה של היראה. במילים פשוטות: הדרגה הפחותה ביותר של הענווה גבוהה מן הדרגה הגבוהה ביותר של היראה. "עקב ענוה" - העקב של הענווה הוא המקום שבו מתחילה יראת השם. העיקר הוא הענווה, והיראה טפלה לה, עקב לה, מדרס לרגליה.
האבן עזרא מסביר שפסוק זה והפסוק הבא - "צנים פחים בדרך עקש" - קשורים זה בזה. "עקב", סופה של הענווה, מביא את האדם לידי יראת השם, וזו בחינה של מצווה גוררת מצווה: אתה מקיים את מצוות הענווה, ואתה מגיע ליראת השם. והיא מסובבת לעניו גם עושר, כבוד וממון, וזה שכתוב "יראת ה' עשר וכבוד וחיים" - שיאריכו ימיו. ולעומת זאת דרך העיקש מזומנים לה צינים ופחים, כפי שנבאר בפסוק הבא.
רבנו יונה מסביר שיש כאן מעלה גדולה יותר מן העושר, מן הגבורה ומן החכמה שנזכרו למעלה - שגם הם אינם מצילים את האדם כשיש גזירה. מה מעולה מכולם? הענווה, "כי עקב ענוה יראת ה'". מעלתה מעלה עליונה, ועל ידה זוכה האדם לכל ההצלחות שאדם יכול לאחל לעצמו מענייני העולם הזה: עושר, כבוד וחיים.
עוד אומר רבנו יונה שייתכן לפרש שהעושר עצמו הוא נחלתו של בעל הענווה. שהרי כשמדברים על עושר אין הכוונה בהכרח לכמות הכסף שבבנק, אלא כדברי חז"ל: איזהו עשיר? השמח בחלקו. ומי באמת שמח בחלקו? הענוותן. לעומתו, מי שיש לו שאיפות ותאוות אינסופיות אינו שמח בחלקו לעולם, תמיד הוא רוצה עוד - וזהו בעל הגאווה. נמצא שהענוותן רואה פתאום שמה שיש לו - הוא עשיר. הוא אינו מחפש דברים אחרים, וזה עצמו העושר שלו.
הגר"א מסביר שסופה של הענווה ושכרה הוא יראת השם, עושר, כבוד וחיים. ומבאר: ישנן שתי מידות רעות - נפש רחבה ורוח גבוהה. ההיפך של נפש רחבה הוא "דכא", וההיפך של רוח גבוהה הוא "שפל רוח", שרוחו נמוכה. כמו שכתוב "אשכון את דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". הענוותן, אומר הגר"א, יש בו את שתי המעלות הללו: הוא דכא והוא שפל רוח. ולכן שכרו גם הוא שני דברים: "עושר" כנגד הדכאות שלו - השם מרחיב את גבולו ומעדן את נפשו; "וכבוד" כנגד שפלות רוחו - השם נותן לו כבוד ועל ידי זה רוחו מתרוממת. וכנגד יראת השם שיש בו, השם נותן לו חיים, שהרי מפורש הוא שהזוכה ליראת השם זוכה לחיים: "יראת ה' לחיים".
המלבי"ם מסביר ששורש הענווה מסתעף ממה שהאדם משיג את גדולת הבורא. כשהוא יודע מהי עוצמתו של האינסוף ברוך הוא, הוא מבין שהוא עצמו אין ואפס, ומתגמד מתוך הכרת גדלות הבורא. וגם אם ישיג אדם בעולם הזה מלכות, חכמה, גבורה ומעלות אדירות - מה הוא לעומת האינסוף ברוך הוא? אפילו נמלה היא דבר גדול לעומת זה, והוא כאין וכאפס נחשב. הכרה זו מכניסה בליבו יראת השם, שיהיה ירא לעשות דבר נגד רצונו: אם אני כה קטן והשם כה גדול, איך אעיז להכעיס את ריבונו של עולם?
וכמו שכותב הרמ"א בסימן הראשון בשולחן ערוך: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" - שאין דומה ישיבת האדם לפני מלך בשר ודם לישיבתו בין חבריו ומרעיו, וכל שכן ישיבתו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שרואה במעשיו. כשאדם מכניס בליבו יראת השם, ממילא לא יעשה שום דבר רע. ומאין זה מתחיל? מן הענווה: אני מאומה, השם הוא הכול, וממילא אני ירא ממנו ולא אכשל בשום עוון. ומי שנוחל ענווה, אומר המלבי"ם, יזכה גם לעושר וכבוד, כי השם מגביה שפלים - אתה שפל וענוותן, הקדוש ברוך הוא מרומם אותך מידה כנגד מידה, ונותן לו חיים נצחיים, בין חיי העולם הזה ובין חיי העולם הבא.
"צנים פחים בדרך עקש" - מחירן של דרכי עקלתון
צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם׃ (ה)
במילה "צינים" יש שני ביאורים. רש"י מסביר מלשון "לצנינים בצידיכם", והכוונה גדודים וליסטים. האבן עזרא אומר ששורשו "צנן", וגם הוא מביא "ולצנינים בצידיכם", אלא שלדעתו עניינו סילונים - קוצים, קוץ מכאיב. "עיקש" הוא אדם שאינו הולך בדרך הישרה אלא בדרך עקומה; "עקוש" בלשון הכתובים ובלשון חז"ל פירושו לא ישר, מעוקם ומעוקל, כמו שאמרו חז"ל על השועל ששיניו עקושות, כלומר עקומות.
זהו הנאמר כאן: כאשר אדם הולך בדרך עיקש, בדרך עקלתון שאינה הדרך הסלולה, יפגשו אותו צינים - קוצים או ליסטים - וגם "פחים", לשון פח יקוש, מוקש שיהיה לו בדרך. אבל "שומר נפשו ירחק מהם": מי שפוסע בדרך הסלולה, בדרך הישרה, ואינו מחפש לו דרכים חלופיות ודרכים עוקפות וקיצורי דרך, אלא הולך בדרך המלך - הוא שומר את נפשו.
רבנו יונה מסביר שאדם ההולך לפעמים בדרך שאינה סלולה כדי לקצר את דרכו, מוצא שם קוצים, והסיבה היא שאין מי שעבר בדרך ההיא, ולכן היא אינה סלולה ואינה ישרה. "שומר נפשו ירחק מהם" - האדם השומר את נפשו לא יבוא לו שום נזק ושום רע, כי הוא הולך בדרך הישרה. והוא מוסיף את הנמשל: הדברים באים בהמשך ל"עקב ענוה יראת ה' עשר וכבוד וחיים" - בוא וראה, כשהולכים בדרך הישרה זוכים לכל הטובות: עושר, כבוד וחיים, וזה מלבד הטובות העתידיות של הנפש, עולם הבא ושכר נצחי. וכיצד מגיעים לזה? על ידי הענווה, שבה נשמר האדם מכל חטא.
אבל יש כאלה שמבקשים לקצר הליכים. אומרים לאדם: שם טוב קונים במשך שנים, ייתכן שבהתחלה העסק לא יצליח כל כך, אבל תלך בנאמנות, תנהג ביושר, ולאט לאט סוף הכבוד לבוא, לאט לאט יהיה לך עושר, כבוד וחיים. והוא משיב: אין לי זמן, מה, שלושים שנה אהיה בעסק עד שאתחיל להרוויח? והוא הולך ומביא על עצמו את המכה. הוא מאלה שמתעשרים בקלות. ייתכן שבתחילה נראה לו שהדבר אכן הולך להצליח, ופתאום מתברר לו - איפה השקעת? איך אדם יכול לשלם עשרה אחוזי רווח? אין דבר כזה בשום השקעה במשק. למה לא חשבת שאם מציעים לך דבר כזה, זה סוג של פירמידה? וזו עוד דוגמה פחות קיצונית. הדוגמאות הקיצוניות הן אנשים שעושים קומבינות עסקיות, רמאויות ותחמונים כדי לעשות רווח קל. אומרים לו: אדוני, זו דרך עיקש, אתה מחפש דרכים עקומות, ושם יש צינים ופחים.
וזו בעצם דרכם של החכמולוגים והמתחכמים: כולם הולכים ישר כמו עדר, ואני מבין יותר, אני פורץ דרך עקיפה, ותוך זמן קצר אהיה טייקון. מהר מגיעים - מהר נופלים, אין בזה חכמות. אבל מי שהולך לאט לאט, בענווה, כמו שכולם הולכים, ופועל בדרך ישרה, בהגינות במסחר וביושר - בסוף יגיע לעושר, לכבוד, לחיים, וגם לשכר הנצחי. ואותם המבקשים כבוד ועושר וממהרים להגיע אליהם - מנין זה נובע? מן הגאווה, אומר רבנו יונה: השררה, הגזל והחמס. ויהיו לו בזה נזקים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אפשר לומר שלכן כפל הכתוב "צינים פחים": צינים הם הקוצים שיפגשו אותו כאן, ופחים הם הפחים שימתינו לו שם לעולם הבא. ומי שרוצה להיות שומר נפשו - ירחק מכל זה.
"הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים"
הגר"א מביא את דברי חז"ל על הפסוק הזה: הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, ואומרים חז"ל שצינים ופחים הם בידו של האדם - "שומר נפשו ירחק מהם". פירוש הדבר: אם נגזר על אדם שיהיה חולה, זה בידי שמיים; נגזר עליו שייפול ותישבר רגלו, זה בידי שמיים; נגזרו עליו מחלות אחרות, השם ישמור, זה בידי שמיים. אבל צינים - אדם הצטנן, שואלים אותו איך הצטננת, והוא עונה: ישנתי עם חלון פתוח. ולמה לא סגרת את החלון? זהו "בדרך עיקש" - סתם היית עקשן והחלטת להשאיר חלון פתוח. ופחים הם החום, וכיצד יינצל מן החום? בזמננו מדליקים מזגן, ובזמן הגמרא לא לכולם היה מזגן, ולכן אומרים חז"ל "ביתא דשישא" - בית מצופה שיש, שהיה נחשב קריר, חדר הקירור של אותם ימים. הכוונה במילים פשוטות: בידו של האדם למנוע מעצמו את הנזקים הללו.
יש מי שאומר שזה רק זה - הצטננות והתחממות; ויש מי שסובר שאין זה רק זה, וכך היא שיטת הרמב"ם, שרוב הפגעים הקורים לאדם באשמתו הם. כלומר גם מחלות, שהרבה מהן - לא כולן - תלויות בהתנהגותו. אני מכיר כמה וכמה אנשים ששמרו על בריאותם בצורה הטובה ביותר, וקיבלו מחלות, השם יצילנו, וכבר אינם בין החיים. הייתה לי דודה עליה השלום, שהקפידה מאוד על רפואה טבעונית ועל הכול, ונפטרה לא באריכות ימים. לקראת סוף ימיה התחילה לאכול שוקולד באופן חופשי, ואמרה: מזה מנעתי את עצמי כל הזמן, ואני רואה שתועלת גדולה לא צמחה לי מזה. איני אומר בגלל זה שאדם יאכל כל מה שבא לו - ודאי שאדם צריך להיזהר ולהישמר - אבל יש גם דברים שהם כוח עליון. על כל פנים, לדעת הרמב"ם רוב הדברים בידו של האדם: בידו למנוע מעצמו מחלות, לאכול נכון, לחיות בריא, ועל ידי זה לא יגיע לכל מיני בעיות. לפי זה "צינים פחים" אינם דווקא צינים ופחים, אלא דוגמאות לצורות שבהן אדם חי את חייו לא נכון ומביא על עצמו את הנזק. אלא שחז"ל דרשו צינים ופחים כקור וחום, כפי שהסברנו.
גיהינום של קור וגיהינום של חום
הגר"א לוקח את הדברים לכיוון אחר, ונוטל מדברי חז"ל רק את תרגום המילים: צינים - קור, פחים - חום. ומה הקשר בין "פחים" לחום? המלבי"ם אומר: כמו "פחים אש וגופרית", מלשון הפחת אש - שכדי להבעיר אש צריך לנפוח בה, ולכן "פחים" היינו אש שנופחים בה, גחלים בוערות.
אומר הגר"א: משפט הרשעים בגיהינום שנים עשר חודש - שישה חודשים בשלג ושישה חודשים בחום. ולמה צריך גם גיהינום של קור וגם גיהינום של חום, מדוע לא די באחד מהם? כבר כתוב בספרים הקדושים שגיהינום של חום ושריפה נועד למי שחימם את עצמו לדבר עבירה, וגיהינום של שלג וקור נועד למי שצינן את עצמו לדבר מצווה - שהיה צריך להתלהב ולעשות בחשק, ועשה את הדבר בקרירות ובחוסר רצון; וכשם שעבודתו הייתה קרירה, כך יש לו גיהינום של קור. ומוסיף הגר"א שזה כנגד מצוות עשה ולא תעשה: מי שביטל מצוות עשה - היה קר, קפא ולא הלך לעשות את המצווה - וכנגד זה גיהינום של שלג; ומי שעבר על לא תעשה - זו פעולה, אנרגיה, חום, הוא הלך ועבר עבירה - וכנגד זה גיהינום של חום.
לפי זה: "צינים פחים בדרך עיקש" - דרכו של העיקש שיהיה בגיהינום שנים עשר חודש, שישה חודשי צינים ושישה חודשי פחים, לפי שעיקש ועיקם את דרכיו בעולם הזה ולא הלך בדרך הישר. אבל "שומר נפשו", ההולך בדרך השם ומקיים מצוות עשה ולא תעשה, יזכה להתרחק מהם - ולא יגיע לא לגיהינום של קור ולא לגיהינום של חום.
המלבי"ם: דרך האמצע בהנהגת הנפש
המלבי"ם מסביר שהדרך הישרה, כמו שכותב הרמב"ם, היא בכל מידה ומידה הדרך התיכונה. ההולכים בקצוות הם בדרך כלל האנשים הבעייתיים יותר. בכל מידה ומידה על האדם לבחור בדרך האמצעית - חוץ ממידת הענווה, שעליה נאמר "מאוד מאוד הוי שפל רוח". כך בכעס: לא יהיה כעסן, ומאידך גם לא "גברא דלא חלה", שאינו מרגיש כלום, שכל מה שעושים לו עובר לידו באדישות מוחלטת, שום דבר אינו מזיז אותו - גם זה לא טוב. צריך שמצד אחד לא יהיה כעסן, ומצד שני לא אדיש לחלוטין.
נזכרתי בדבר שקראתי על אחד מגדולי ישראל, שאשתו ציערה אותו ודיברה כנגדו - היו פעם דברים כאלה. תלמיד שהלך עמו שמע את הדברים, והרב שותק ושותק ושותק, ובשלב מסוים ענה לה. שאל אותו התלמיד לאחר מכן: רבנו, תורה היא וללמוד אני צריך - ראיתי שהרב שתק והבליג זמן רב, ואחר כך ענה; מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? אמר לו הרב: למעשה לא הייתי עונה לה כלל, אבל ראיתי שאם אמשיך לא לענות היא תמשיך ותתלהט, וזה עלול להזיק לה, ולכן עניתי לה כדי להרגיעה. וזו אכן המציאות: כשאין עונים לאדם, הדבר מרתיח אותו יותר. לכן הייתי צריך לענות לה משהו, כדי להנמיך מעט את הלהבות ושלא תינזק מרוב כעס ועצבים.
וכן בכל הנהגה והנהגה. כמו בכעס, כך בקמצנות ובנדיבות: אדם יכול להיות נדיב ומפזר ומגזים בפיזורו, נותן יותר מדי, ויש לו "חורים באצבעות", כמו שהעולם אומר. ומאידך, אדם יאמר שזה גרוע מאוד - ומה הוא עושה? מקמץ ואינו נותן שקל, ולהוציא ממנו פרוטה קשה יותר מלהוציא מים מסלע. וכי זה טוב? גם כאן הדרך הממוצעת היא הדרך הטובה: נותן כאשר צריך לתת, וכאשר אין צריך - אינו נותן.
הבעיה היא שהאדם תמיד סבור שהממוצע הוא בדיוק הוא. יש ביטוי ביידיש: מי שמעליי הוא "פרומר", ומי שמתחתיי הוא "פרוסטר". פרומר - צדיק מוגזם, יותר מדי, עזוב; ופרוסטר - ריקן, זול, כבר לא דתי, עזוב. ומה צריך? כמוני בדיוק, אני קו האמצע. הדוגמה שנתתי פעם: אדם עומד באמצע תפילת שמונה עשרה, הגיע ל"מברך השנים", ורואה שהשכן מימינו סיים. מה זה, אדם לא מתפלל, לא רציני, כבר סיימת? איך אתה מוציא את המילים מהפה? מה אתה מכוון? כל שאר התפילה הוא ממשיך לחשוב על השכן ואיך הוא מתפלל. ברוך השם, גם הוא סיים אחרי ארבע דקות, בא לעשות "עושה שלום", ורואה את האברך שמאחוריו מתנדנד בכל הכוח. הוא מחכה, ועוד שתי דקות מסתכל לאחוריו וההוא עדיין מתנדנד; והוא כבר לא יודע - זה "מגן אברהם" או "מודים"? איפה הוא עכשיו? ומתחיל להיכנס ללחץ: תשמע, האדם מגזים, כמה צריך להתפלל? מה, כוונות הרש"ש? אז מה צריך? כמוני. זה הממוצע: פחות מזה גרוע, יותר מזה מוגזם. זו הבעיה - יש לנו קשיים לקבוע מהו הממוצע.
המשל מן הטבע: מזג האוויר המאוזן
נסכם את ביאור המלבי"ם: הדרך הממוזגת בהנהגת הנפשות היא הדרך הנכונה, ולזה תפס משל מן הטבע. איזה אוויר נוח ביותר לבני אדם - קור או חום? אביב. וכתוב שבדורו של נוח, לפני המבול, כל התקופה הייתה אביב, מפסח ועד עצרת; לא היה חורף ולא קיץ, ורק לאחר מכן נאמר "קור וחום וקיץ וחורף". קודם לכן הכול היה אביב - כעשרים וארבע מעלות באופן תמידי, לא חם ולא קר. מזג האוויר הממוצע הוא הטוב והבריא ביותר לאדם.
ואגב, הדבר גם מובן. שמעתי פעם הרצאה מרתקת מהרב דוקטור אברהם לוי על המבול, ובה הוא מבאר מן המקראות וממדרשי חז"ל שהמבול נגרם על ידי שני כוכבים שהקדוש ברוך הוא לקח ממזל כימה. וזה גם מה שהמדענים אומרים היום, שמצב המבול נוצר מפגיעת שני מטאורים בכדור הארץ, וזה גרם להיבקעות קליפת כדור הארץ. ומה יש מתחת לקליפה? מים - מעיינות תהום רבה, ולכן יצאו מעיינות מתחת לאדמה. הוא מסביר בצורה נפלאה שלפי אנשי המדע נוצר מכך חושך במשך שנה שלמה, מחמת הפיח, החום האדיר והאדים שיצאו מלמטה; תחילה יצאו מים רותחים מן האדמה, כדברי חז"ל, ומלמעלה ירדו מים קרים, וזה יצר פיח במשך שנה - וזה מה שאומרים חז"ל שלא שימשו המאורות כל אותה שנה, שלא היו ניכרים השמש והירח.
ומעבר לזה, אותה פגיעה בכדור הארץ יצרה עיוות בתנועת מסלולו. כדור הארץ אינו עומד ישר אלא מעט באלכסון, והסיבוב האלכסוני הוא המאפשר את עונות השנה: יש מצב שבו הוא רחוק יותר מן השמש ויש מצב שהוא קרוב יותר. ולפני המבול, אומרים המדענים, הסיבוב היה ישר ולא אלכסוני, ונמצא שהכול היה כמו בקו המשווה - מזג אוויר ממוצע, כדברי חז"ל שהיה אביב באופן תמידי. בקצרה: לקח למדע קרוב לחמשת אלפים שנה להגיע למסקנות שחז"ל גילו לנו לפני אלפיים שנה בתלמוד.
ונחזור לענייננו. מזג האוויר המומלץ לחיי האדם, השווה לבריאות הגוויה, הוא המזג הממוזג. וכך תמיד כשמדברים על רפואה מדברים על איזון: מי הוא האדם הבריא? זה שהכול אצלו מאוזן. אין אצלו יותר מדי ברזל ואין חוסר בברזל, אין יותר מדי כדוריות אדומות או פחות מדי, ולא לבנות יותר מדי או פחות מדי, וכן בכל דבר. אדם בריא פירושו שכל מה שבגופו מאוזן.
ומהי המידה המבטאת איזון בספירות הקדושות? מידת האמצע. "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא" - אלו הקצוות; ומה האמצע? "תפארת איהו גופא". הגוף הוא תפארת, ותפארת היא המידה האמצעית - "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". וכתבנו על זה שרבי אמר את הדברים, כי מידתו של רבי תפארת, שרבי הוא גלגול של יעקב, ויעקב הוא תפארת; ומי שירצה יעיין בזה באריכות במשנת הגלגולים. על כל פנים, התפארת היא האמצע.
וכן בברכות שמונה עשרה, שכל ברכה מנוקדת לפי אחת מן הספירות: "ברוך אתה ה'" ב"מגן אברהם" - פתח, שהוא חכמה; "מחיה המתים" - צירה, שהיא בינה; וכן הלאה. ובברכת "רופא חולי עמו ישראל" הניקוד חולם, ומידת החולם היא תפארת - כי באמת רפואה שלמה היא תפארת. ומהי תפארת? שמצבו של האדם בשוויון מוחלט: אין דבר יותר מדי ואין פחות מדי, אין יותר מדי לחות בגוף ואין פחות מדי עד כדי יובש, אין שומן רב מדי ואין רזון יתר. מידת התפארת היא מידת הבריאות.
אומר אם כן המלבי"ם: אדם הנוטה לקצה של היתרון - שחיממו יותר מדי והגיע לטמפרטורה גבוהה - זה שורף את הדמים, "תגבר האדומה והיובש והאש" (בלשון חז"ל דיברו על הליחה האדומה), וזה הנקרא "פחים", גחלים בוערות, לשון נפיחת אש. ומאידך גם הקצה השני אינו טוב: הנוטה לקצה החיסרון, הקור יצמית את דמו, וזה נקרא "צינים", מרוב צינה. שני הדברים מזיקים לגוף. מה צריך להיות הגוף? לא טמפרטורה גבוהה מדי ולא נמוכה מדי - שלושים ושבע מעלות, וזהו, אתה בשוויון.
וזה המשל: ראה בהנהגת הגוף מה טוב לו - שוויון, לא קצה זה ולא קצה זה, לא חם מדי ולא קר מדי. וכך גם בהנהגת הנפשות: חום רב מדי או קור רב מדי, שניהם אינם טובים. אדם שיש לו טמפרמנט בלתי נשלט - זהו חום רב מדי, וגרוע מאוד. ואדם שהוא כבד כטנק ואי אפשר להזיזו - גם זה לא טוב. אז מה טוב? שוויון: אדם שהוא גם זריז וגם יודע לעצור את עצמו ועושה דברים במחשבה. בכל דבר ודבר - לא חם מדי ולא קר מדי, אלא מידת האמצע. וזה שאמר במשל: כשם שצינים ופחים, צינה רבה מדי וחום רב מדי, מזיקים לגוף, מזה קח אל הנפשות, ש"שומר נפשו ירחק מהם" - לא ייתן לנפשו חום רב מדי ולא קור רב מדי, אלא ינהל את נפשו בדרך האמצע בכל ענייניו.
לסיכום:
שני הפסוקים הללו מציבים לפנינו את היסוד ואת האזהרה. היסוד: "עקב ענוה יראת ה'" - הענווה היא שורש הכול, כי מתוך הכרת גדולת הבורא והתגמדות עצמית נכנסת בלב יראת שמיים, וממילא האדם נשמר מכל חטא; ומידה כנגד מידה, השם מגביה שפלים ונותן לעניו עושר, כבוד וחיים. וגם עושרו האמיתי בא מענוותנותו, שהוא שמח בחלקו. והאזהרה: "צינים פחים בדרך עקש" - המחפש קיצורי דרך, העושה עושר בדרכי עקלתון מחמת גאווה ותאוות כבוד, מוצא קוצים ופחים בדרכו בעולם הזה, ולעתיד לבוא גיהינום של קור וחום. ובדרכו של המלבי"ם: כשם שהגוף בריא רק בטמפרטורה מאוזנת, כך הנפש - לא חום יתר ולא קרירות יתר, אלא דרך האמצע והשוויון בכל המידות. "שומר נפשו ירחק מהם".