בקטע זה שבפרק כ"א אנו עומדים על שני פסוקים הצמודים זה לזה: "עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם" ו"שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ". לפני כן למדנו שהעושר נמצא בצל החכמה - "אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם", והעוסק בתורה נכסיו מצליחים; אחר כך למדנו שגם המעשים הטובים הם קניינו של בעל החכמה - "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד". כעת מודיע לנו שלמה המלך שלחכם יש גם גבורה. ומיד אחר כך הוא מלמד את הסוד כיצד לשמור על הכיבוש הזה שלא יילקח ממנו - שמירת הפה והלשון.
עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָהּ׃ (כב)
רש"י מביא את דרשת חז"ל: "עיר גיבורים" - אלו השמים, ששם "גיבורי כח עושי דברו". "עלה חכם" - זה משה רבנו שעלה אל בין המלאכים. "ויורד עוז מבטחה" - מה הוריד לנו משה? את התורה, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן", והיא המבטח שלנו.
רבנו יונה מקשר את הפסוק לקודמים: אחרי שלמדנו שלחכם יש עושר, ואחר כך שיש לו צדקה וחסד, כאן אנו לומדים שיש לו גם גבורה - "עיר גיבורים עלה חכם", וכמו שנאמר "אני בינה לי גבורה". ואין הכוונה לגבורה פיזית כשמשון, אלא שבכוח חכמתו הוא מתגבר על אויביו. ובדרך כלל כוח ההתגברות נובע מזה שהוא מתגבר קודם על אויביו הפנימיים - המידות הרעות, היצרים והתאוות; ומכוח זה הוא מצליח להתגבר גם על אויביו החיצוניים. וזה גם הגדר של מה שאמרו שאין השכינה שורה אלא על גיבור וחכם ועניו ועשיר: "גיבור" - שיש בו עוצמה להתגבר על יצריו, ועל ידי זה הוא זוכה אף לנבואה.
הגר"א מדייק בלשון "עוז מבטחה" - העוז שבמבטח, כלומר המובחר שבו. פירוש הדברים: המקום שבו בטחו והיו בטוחים שהוא הבטוח ביותר, הביצורים החזקים ביותר - גם אותו החכם מצליח להבקיע ולהכניע. ועוד מביא הגר"א את דרשת חז"ל: "עיר גיבורים" זה השמים, "עלה חכם" זה משה, "ויורד עוז מבטחה" זו התורה, שהיא המובחר שבכל וכולם שוקקים אליה; והיא נקראת "עוז" - "ה' עוז לעמו יתן", והיא נקראת "בטח" - "שומע לי ישכון בטח".
עוד מסביר הגר"א: "עיר גיבורים" זה השמים, "עלה חכם" - כל חכם וצדיק עולה שם בכל לילה ולומד, ויש מהם צדיקים גדולים שהיו עולים אפילו בהקיץ וביום, כמו הנביאים. וכל אחד מהם "מוריד עוז מבטחה" - את המובחר שבמבטח. והדוגמה מן הנביאים: ישעיהו הנביא הביא את "קדוש" - "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", ויחזקאל הביא את "ברוך" - "ברוך כבוד ה' ממקומו". הרי שהורידו לנו מלמעלה את העוז והמובחר, בין על ידי נבואה, בין בחלום ובין בהקיץ, ובין על ידי שהחכם עולה למעלה ומלמדים אותו תורה.
וכבר הבאנו ממשנת החלומות את דברי הגר"א במקום אחר, שהקדוש ברוך הוא נתן באדם טבע שיישן, כדי שיוכל להשיג בתורה חלקים שבאופן טבעי אינו מסוגל להשיגם. כשאדם ישן נשמתו ניתקת מקישוריה הגשמיים ויכולה להשיג השגות גבוהות יותר. לפי הגר"א זו סיבת השינה - לא רק "תתחדש כנשר נעורייכי", אלא כדי שהאדם יוכל להשיג השגות בתורה.
וכבר סיפרנו יותר מפעם על האר"י הקדוש, שאחרי שינת צהריים של כחצי שעה אמר לתלמידו רבי אברהם הלוי, שהשיג בזמן מועט זה מה שכדי ללמדו יידרשו למעלה משמונים שנה. זה העניין של השינה. וכן סיפרנו והבאתי בספר על הבבא סאלי, שבוקר אחד קם ושאל: מי זה רבי יעקב ישראל מבני ברק? אמרו לו שיש צדיק ותלמיד חכם בבני ברק שקוראים לו הסטייפלר, רבי יעקב ישראל. שאלו אותו למה הוא שואל, ואמר: כשנשמתי מסיימת ללמוד בישיבה של מעלה בלילה ויורדת, אני שומע שמכריזים "פנו דרך לצדיק רבי יעקב ישראל מבני ברק". על כל פנים רואים מכאן כדברי הגר"א, שישנה מציאות כזו שכל חכם וצדיק עולה בכל לילה ולומד שם.
וזהו "עיר גיבורים עלה חכם" - החכם עולה אל מקום גיבורי הכוח עושי דברו, אל מקום המלאכים, לישיבה של מעלה; "ויורד עוז מבטחה" - הוא מוריד משם תורה, ואפילו את הדרגות הגבוהות של "קדוש" ושל "ברוך" הורידו מלמעלה על ידי הנבואה.
המלבי"ם מסביר שהפסוק הזה קשור לפסוק שאחריו - "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". והוא פותח במשל: חכם שכבש עיר של גיבורים, ולא רק את העיר כבש אלא גם את המבצר שבו בטחו. שכן בערים היו מבצרים, והיו נשגבים בהם, עולים ומתחבאים שם, ומשם מתגוננים ויורים אבני בליסטראות. פעמים רבות, כשרצו להשמידם, היו מביאים עצים ושורפים את המבצר ובכך היו מבשלים אותם בתוכו; אבל עד שמגיעים לזה הדבר קשה מאוד, שהרי מי שנמצא למעלה יש לו יתרון אסטרטגי והוא יורה מלמעלה.
בוא וראה: חכם אחד יחידי עלה עיר של גיבורים וכבש את המבצר שבטחו בו. וכמו שכתוב בקהלת (ז, יט): "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר" - החכמה היא העוז והכוח של החכם, יותר מעשרה שליטים שבעיר, והוא מצליח להתגבר גם עליהם. ואף שהעיר הייתה מלאה אנשים, ולא סתם אנשים אלא גיבורים, ואף שהייתה נתונה בהר - ומניין אנו יודעים? שכתוב "עלה חכם", שהיה צריך לטפס ולעלות, ולחכם הייתה נחיתות אסטרטגית שבא ממקום נמוך - ואף שהיה להם מגדל עוז שבו בטחו, בכל זאת "ויורד עוז מבטחה".
מהו הנמשל? אומר המלבי"ם: ממלחמות הנפש. וכבר אמר שלמה המלך בקהלת (ט, יד): "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים; ומצא בה איש מסכן חכם ומילט הוא את העיר בחכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה" - יותר טוב שכל מאשר שישים קילו שרירים בין הכתפיים - "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים".
שם, אומר המלבי"ם, מדובר על מלחמת היצר כנגד כוחות הנפש. הנפש יושבת בפנים, היא "עיר קטנה" ו"אנשים בה מעט" - כוחות הנפש מועטים. והבא להילחם מחוץ כדי לכבוש אותה הוא "מלך גדול" - זה היצר הרע, ובונה עליה מצודים גדולים, מצודים וחרמים; כי כוחות הבשר רבים - כוחות הטבע, החושים, התאוות והגשמיות - והם בעלי עוצמה יותר מכוח הנפש הפנימית שאמורה להדוף את כל אלה. ורק "איש מסכן חכם מילט את העיר בחכמתו": כוחות הנפש המועטים הצליחו להתגבר על אותם "מצודים גדולים" - מצודים היינו פחים ופח יקוש - שטמן לה המלך הזקן והכסיל שסובב אותה מבחוץ.
אומר המלבי"ם: שים לב שכאן ההמשלה הפוכה. שם היצר הרע - הזקן והכסיל - הוא מבחוץ והנפש בפנים; וכאן, "עיר גיבורים עלה חכם", כוחות היצר והכסיל הם מבפנים, והחכם - הכוחות הטובים - הם מבחוץ ועולים לכבוש. והמלחמה הזאת היא מלחמה מתמדת. לכל אדם יש בחינה של עיר מבצר: האמת היא עיר קטנה, שהרי כוחות הנפש והשכל מועטים והם גרים כאן בעולם הזה כארחי־פרחי, כמו כפר; ולעומתם השקר הוא עיר קשה, עיר גיבורים, שכוחות החומר הם התושבים כאן, והגשמיות היא העיקר בעולם הזה. לחיות כאן ולחיות ברוחניות - זה קשה מאוד. עיר קטנה מול עיר גדולה ומבוצרת.
איך באמת אפשר להצליח? מי שמתנהג לפי חוקי החכמה - והם חוקי התורה - הוא יצליח לכבוש את העיר, לכוף את התאוות והרצונות והגשמיות אל משמעתו, אל דרך האמת ועבודת ה'. באיזו דרך? אומר המלבי"ם: בחרב החכמה - "עיר גיבורים עלה חכם" - ובמגן התבונה, הדעת ויראת ה'; ואז שטף התאווה לא יוכל לו. אך צריך להיזהר מאוד: המלחמה הזאת של העיר הקטנה כנגד העיר הגדולה והמבוצרת היא תמידית. גם אם הצלחת פעם אחת לכבוש, הנכבשים חוזרים. נתת מכה - והם שבים. זה כמו זבוב: אין מצב לומר "נפטרתי ממנו". מזה לא מתפטרים. ומה עליך לדעת? כבשת את העיר - היזהר שלא ישובו הנכבשים לכבוש את העיר בחזרה.
שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ׃ (כג)
כיצד שומרים על הכיבוש? זה ההמשך: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". הפה והלשון הם המבצר של החכמה, הנפש המדברת, ודרך שם נכנסים האויבים לצור על הנפש. ושני דברים יש כאן. האחד - לשמור באמת על הפה. אדם יכול לכבוש כיבושים עצומים ולהתגבר התגברויות עצומות כנגד היצר, והיצר הרע מחפש אותו במקום אחר: בדיבור.
כבר כותב זאת החפץ חיים: יכול להיות אדם צדיק, והיצר הרע תפס אותו בלשונו. כיצד? כשאדם מדבר, הוא מדבר על אדם כערכו. אדם צדיק וגדול, אם יש לו ביקורת - כנגד מי היא? כנגד אדם גדול אחר, שמנהיג עדה אחרת או קהילה אחרת. ואם דיברת נגד אדם גדול - זה נוראות, והעונש על כך פי כמה וכמה. ולכן קראו לדואג "דואג" - אמרו לו: נתפסת כדג. דואג היה אדם גדול, ראש הסנהדרין, וכנגד מי דיבר? כנגד דוד המלך. פעם אחת דיבר כנגד דוד - נתפסת כדג, והדג במה נתפס? בלשונו. ובעקבות זה נהרגו שמונים כהנים לבושי אפוד בד, ובעקבות זה נהרג שאול ונהרגו בניו - והכל בגלל לשון הרע של דואג. ללמדך שקשה ליצר הרע לחדור לאדם גדול, ומהו הפתח? הלשון. תפס אותו בלשון - די בכך. שהרי החכם הגדול לא ילך מחר לחלל שבת ולא יעבוד עבודה זרה, אבל לדבר כנגד גדול אחר, איזו ביקורת או איזו אמירה - זה כן ייתכן. כך אומר החפץ חיים. ואנחנו ודאי לא נעלה על הדעת דבר כזה על האנשים הגדולים שאנו מכירים, אבל בוא וראה מן ההיסטוריה מה קרה.
דבר נוסף שהמלבי"ם מסביר כמה פעמים: יש הבדל בין "פה" ובין "לשון". הפה הוא הדיבור החיצוני והוא החכמה, והלשון היא הדיבור הפנימי - התבונה, ההתבוננות, מה שיותר פנימה. כלומר האדם צריך להיזהר גם בחכמה וגם בבינה שלא לסטות אל השקפות מעוותות ואל דרך מקולקלת, אלא ילך בדרך ה'; שלא תהיה תבונתו סוטה ונלוזה מדרך ה'. ובזה "שומר מצרות נפשו" - את נפשו הרוחנית, שלא יצורו עליה האויבים תמיד עד שיכבשו בחזרה את מה שכבשת. שומר פיו ולשונו מבטיח שאותו "עוז מבטחה" שכבר כבש, לא ייקחו ממנו בחזרה.
ואפשר להעמיק: איך יכול להיות שאדם קיים הרבה מצוות וברגע אחד מאבד הכל? בלשון הרע. כתוב בספרים הקדושים שהמדבר לשון הרע מעביר את כל זכויותיו לאדם שדיבר עליו. וזה מה שדוד המלך מקונן: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר" - בברים ובמסבאות מדברים עליי. ושואלים: אז מה אתה רוצה, שידברו עליך גדולי הדור? אומר דוד: כן, היה עדיף לי; כי אם אנשים גדולים היו מדברים עליי, הייתי מקבל מזה משהו. אבל זה שמדבר עליי מן הבר ומן המסבאה - אילו זכויות הוא העביר לי? גם דיבר עליי, וגם לא קיבלתי ממנו כלום. וכך אכן כתוב בספרים, ודיברנו על זה באריכות בדרשות על פרשת תזריע ומצורע: שאמר המלאך המגיד לבית יוסף, דע לך שכן דנים בשמים - שהמדבר גנאי על חברו ומדבר לשון הרע, לוקח לעצמו את חובותיו של חברו ונותן לו את זכויותיו. עסקה מאוד מאוד לא משתלמת.
הרי שאף אם "עיר גיבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה" - הצליח, התגבר וכבש - אם אינו שומר פיו ולשונו, סופו "צרות נפשו", שכל זה יילקח ממנו. ואפשר להוסיף עוד דרך שבה אדם מאבד את כל מצוותיו ברגע אחד: התוהה על הראשונות. "חבל שבזבזתי את החיים, חבל שלמדתי, חבל שקיימתי מצוות, לא היה שווה כל מה שעשיתי" - ובזה מחק את כל מה שעשה. נורא למתבונן. הרי שאדם יכול להביא את עצמו לצרות נוראיות, שכל צדקותיו לא תיזכרנה כדברי הנביא, על ידי שהתחרט על המעשים הטובים שעשה. ולכן שני הדברים חייבים ללכת יחד: אחרי ש"עיר גיבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה", היזהר שזה יישמר - "שומר פיו ולשונו", ואז "שומר מצרות נפשו".
רבנו יונה גם הוא סומך את הפסוק לקודמו. בפסוק הקודם ראינו שלחכם יש כוח וגבורה, "עיר גיבורים עלה חכם"; ובא הפסוק ומודיע שיש לו גבורה נוספת, עצומה מזו - שהחכם מושל בתאוותו. זה אינו כיבוש עיר בלבד, אלא יותר מזה, שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר". שאדם יסתום את פיו כשצריך, שידע להתגבר כשצריך - זו מעלה גדולה יותר מלכידת עיר.
וכמעשה המובא בספר חסידים באותו חסיד שראה את החיילים חוזרים עטורי תהילה משדה הקרב. שאל אותם: מה זה? אמרו לו: ניצחנו את הקרב. אמר להם: ניצחתם את הקרב הקטן, אבל עוד לפניכם קרב גדול. אמרו לו: קרב גדול? על מה כבודו מדבר, הרי נגמרה המלחמה. אמר להם: לא, הקרב הגדול הוא עם מישהו הרבה יותר חזק - עם היצר הרע, וזה הקרב הגדול והאמיתי. קל יחסית לנצח בקרב, מלנצח במלחמה כנגד היצר הרע. וזהו שאומר הפסוק: דע לך שהחכם מסוגל גם להיות "שומר פיו ולשונו", כי החכמה נותנת כוח לנפש למשול בתאווה, כמו שכתוב "לשמרך מאשה זרה, מאשת רע" - מכוח החכמה באה השמירה.
ומהי הכפילות "פיו ולשונו"? אומר הגר"א: ישנם שני ראשי עבירות - התאווה והדיבור. התאווה נקראת ראש עבירה, מפני שהיא הראש והמרכז שאליו מתנקזות עבירות רבות: על ידי התאווה הוא נמשך אחר העריות, אחר הממון, אחר האכילה והשתייה המרובה או האסורה, אחר השינה - הכל סובב סביב התאווה. ומאידך יש עניין הדיבור, שהוא פחות שייך לתאווה.
אמנם החפץ חיים שאל: איזו הנאה יש בדיבור לשון הרע, מה היתרון לבעל הלשון? ואמר החזון איש, שמעצם השאלה רואים שהחפץ חיים לא דיבר לשון הרע מעולם; כי מי שפעם דיבר לשון הרע יודע כמה זה עסיסי, כמה זה מתגלגל בלשון, איזו הנאה יש לספר את מה ששמע - יש לו "נייעס", חדשות, והוא חייב לספר לכולם, והוא הראשון שמספר זאת. אז יש בזה גם צד של תאווה, אבל פחות; אין זה כנהייה אחר הכסף או אחר העריות או אחר מאכלות אסורות. חטאי הלשון פחות קשורים לתאווה, והם חטאים עצומים בפני עצמם: לשון הרע, רכילות, שקר, הלבנת פנים ופגיעה בזולת, חנופה. חטאי הלשון הם שורש לענפים רבים.
נמצא שישנם שני ראשי עבירות - התאווה, שהיא שורש לכל אלה, וחטא הלשון, שהוא שורש לכל אלה. וכנגדם, אומר הגר"א, ישנם שני דינים: גיהנום וכף הקלע. לגיהנום נכנסים בעלי התאווה, ולכף הקלע נכנסים בעלי הדיבור האסור. ודע לך ששני המקומות הללו הם מקום צר מאוד ודחוק מאוד לשוהים בתוכם: בגיהנום נאמר "ובאר צרה נכריה", ובכף הקלע נאמר "ירכתי בור" - ובור הוא מקום צר וצפוף. וזה שאומר הפסוק: "שומר פיו" - ממאכלות אסורות ומן התאוות; "ולשונו" - שלא ידבר לשון הרע; "שומר מצרות נפשו" - משני המקומות הצרים, שלא תגיע נפשו אל המחוזות הללו.
למדנו שהגבורה האמיתית היא נחלת החכם: בחרב החכמה ובמגן התבונה והיראה הוא עולה אל "עיר הגיבורים" - כוחות החומר והיצר המבוצרים - וכובש אף את "עוז מבטחה", המקום שבו הם היו בטוחים ביותר. וכדרשת חז"ל והגר"א, כך עלה משה רבנו והוריד לנו את התורה, וכך כל חכם וצדיק העולה בלילה ולומד למעלה ומוריד משם את המובחר. אך מיד מזהיר שלמה המלך: המלחמה תמידית, והנכבשים מבקשים לשוב ולכבוש. השער שדרכו נכנסים האויבים הוא הפה והלשון - ולכן "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו": שמירה על הדיבור ועל ההשקפות הפנימיות; הכרה שמי שמדבר לשון הרע מעביר את זכויותיו לזולת ומאבד את כל מה שכבש, וכן התוהה על הראשונות מוחק את כל מעשיו; והבנה שכנגד שני ראשי העבירות - התאווה והלשון - נכונים שני מקומות צרים, גיהנום וכף הקלע. "ומושל ברוחו מלוכד עיר" - הניצחון על היצר גדול מכיבוש עיר גיבורים, והוא גם השמירה על הכיבוש שלא יאבד.