בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים בפרק כ"א במשלי: הפסוק על אשת מדיינים והישיבה בארץ מדבר, הפסוק על האוצר הנחמד שבנווה חכם, והפסוק על רודף צדקה וחסד. שלושתם קשורים זה בזה: הראשון מלמד כיצד בורח האדם מן הסביבה המקלקלת, השני מלמד מהו האוצר האמיתי שהחכם צובר, והשלישי מלמד מה שכרו של מי שרודף צדקה וחסד.
טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ־מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וָכָעַס׃ (יט)
רש"י מפרש את הפסוק הזה כדרך שפירש למעלה את "טוֹב לָשֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג". שם ביארנו על פי דרשת חז"ל שהשכינה היא האומרת כן, בשעה שיצאה מהיכל ה' משום שעם ישראל היו עושים כוונים לחמנים ועובדים עבודה זרה. גם כאן, לדרשת חז"ל: אומרת השכינה, טוב לי לשבת בארץ מדבר מלהיות עם ישראל בשעה שהם מכעיסים אותה.
רבנו יונה שואל: למעלה, בפסוק ט' - עשרה פסוקים קודם לכן - נאמר "טוֹב לָשֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר", וכאן נאמר "בְּאֶרֶץ מִדְבָּר". מדוע שם לא הרחיק עד המדבר? אפשר לומר על דרך צחות: עברו עשרה פסוקים והיא המשיכה לעשות לו צרות, וכבר ראה שפינת הגג אינה עוזרת - צריך לברוח לארץ מדבר.
ולעצם העניין: טוב לו לאדם לשבת במדבר, כדי שיינצל מן המרדף האינסופי אחר התאוות וההנאות. ולפי הגר"א הדבר נפלא מאוד, שכן הפסוק הזה הוא המשך לפסוקים הקודמים - "אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה, אֹהֵב יַיִן־וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר" - העוסקים ברדיפת התאוות והתענוגות. ומי היא אותה "אשת מדיינים וכעס"? זהו הגוף. הגוף נקרא אשה, והנשמה נקראת בעל, שכן הנשמה צריכה להיות הבעלים והגוף כלי שרת לשמשה. אבל מה יעשה אדם שגופו הפך לבעל הבית והוא רודף אחר ההנאות והתענוגים? הדרך היחידה היא להתרחק ממקום ההנאה והתענוג.
וזו מציאות פשוטה. שאל כל אדם שעישן והתחיל להיגמל, מתי היה לו הכי קשה - הוא יאמר לך: כשהייתי ליד אנשים מעשנים. אדם המגיע למקום עבירה, שם הפיתוי ושם הניסיון. הרודף אחר תענוגות עובר ליד מאפייה ואינו יכול להישאר אדיש, והשתיין עובר ליד מסבאה ואינו יכול להישאר אדיש. מה העצה? גור במקום שאין בו דברים אלו. גור במקום שאין בו פריצות, וממילא לא תימשך אחר תאוות הזנות. מציאות המקום משפיעה על האדם.
וכך כותב גם הרמב"ם: טבעו של אדם להימשך אחר אנשי עירו ואנשי מקומו. ואם אנשי עירו רשעים - יעבור לעיר אחרת; ואם גם שם רשעים - יעבור למדינה אחרת; ואם אנשי אותה מדינה רשעים - יעבור לגור במדבר. אין חוכמות: אדם נמשך אחר אנשי מדינתו, ואם אינו יוצר לעצמו תיבת נוח, המבול ישטוף גם אותו. ותיבת נוח היא שיעורי התורה, תיבת נוח היא הילדים ההולכים לתלמודי תורה ולישיבות גבוהות. אם אין אדם יוצר לעצמו סביבה סטרילית, סיכוייו לשרוד קלושים. על זה נאמר "טוב שבת בארץ מדבר" - מוטב לו לגור במדבר ולא לגור במקום שהאנשים ירחיקו אותו מעבודת ה'.
המלבי"ם יוצר חילוק פשוט מתוך דקדוק לשון הכתוב. שים לב: כאן נאמר "מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וָכָעַס", ואילו למעלה נאמר "מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר". כלומר, כאן מדובר במכעיסה, ולמעלה מדובר באשת מריבות בלבד, בלי כעס. וזה החילוק: אם אין היא בעלת כעס אלא רק מעוררת מדנים עם השכנים ועם בני הבית - "בית חבר", החברים והסביבה - הרי הפתרון הוא להתרחק מבני הבית ומן השכנים, שישב עמה על פינת הגג ולא יהיה לה עם מי להתקוטט. אבל אם היא בעלת כעס, שהיא מכעיסה אותו עצמו, מה יועיל הגג? גם שם תכעיס אותו, ושם על פינת הגג אף מסוכן הדבר - תכעיס אותו ויוכל אף ליפול. לכן בזה טוב יותר "שבת בארץ מדבר", ילך למדבר ויבנה לו אוהל.
אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ׃ (כ)
רבנו יונה מבאר: דרך העשירים והפיקחים לאצור כסף, זהב ואוצרות שמן, והאוצר הזה הוא "אוצר נחמד", אוצר כמוס ונחבא. וגם השמן, אומר רבנו יונה, הוא בגדר אוצר. אנו רגילים לחשוב על אוצרות זהב וכסף, אבל גם השמן אוצר הוא: מחזיקים אותו בבית, הוא סחורה, קונים אותו בזול ומוכרים אותו ביוקר. וזהו שאמרו חז"ל במשל: "עתיר משח - עתיר כמס", עשיר בשמן הוא עשיר באוצרות; "כמס" מלשון "כמוס עמדי חתום באוצרותיי", דבר שמכניסים לאוצר. וחז"ל דרשו זאת על בעל שמועות: בזמנם לא היו הספרים כתובים, ומי יכול היה לפלפל בתורה? מי שהיה בגדר סיני, שהרי כדי לפלפל צריך מקורות ומובאות. משניות ידעו הכול, אבל ברייתות ומימרות לא כל אחד ידע. מי שהיה בעל שמועות - "רב הונא אמר כך", "ברייתא אומרת כך" - הרי יש לו עשירות בתורה, יש לו על מה לפלפל. ומכל מקום אתה למד מכאן ששמן נחשב בעיניהם עשירות ואוצר.
וכן אמרו חז"ל: לעולם ישלש אדם מעותיו, שליש בקרקע, שליש בסחורה ושליש תחת ידו. השליש שבסחורה או שתחת ידו - זהו השמן למשל, דבר הנשמר, שאדם מניחו תחת ידו. וזהו שאומר שלמה המלך: "אוצר נחמד ושמן בנווה חכם" - החכם אוצר לו אוצרות כדי שיהיה לו במה להתפרנס, כדי שיהיה לו לימים קשים יותר.
עוד אפשר לפרש, אומר רבנו יונה, שבא הכתוב ללמד "בצל החכמה בצל הכסף": החכם, כשהוא עושה חיל, מצליח. וכמו שאמרו חז"ל, העוסק בתורה נכסיו מצליחין, שנאמר "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל".
מכל מה שראיתי בימי חיי שאינם ארוכים, נוכחתי לראות שאלה שעסקו בתורה לא הפסידו. יצא לי לעקוב אחר זה במשפחות רבות: אלה שהמשיכו בישיבה, אלה שהיו אברכים - ייתכן שבתקופה מסוימת, כשלא הייתה ברירה, יצאו למלאכתם, אבל הם לא ניסו לעשות כסף קל ולא ניסו לצאת מן המסגרת - בסופו של דבר הם המסודרים. יש להם דירה, הם מסודרים כלכלית; אולי לא בעשירות, אולי מצטמצמים, אבל מסודרים. ודווקא אלה שיצאו מן הישיבה, שבגיל מוקדם חיפשו להם כל מיני עסקים, לא היו במסגרת ולא חיו חיים מסודרים - דווקא הם אינם מסתדרים שנים רבות אחר כך.
מסרתי את זה פעם בשיעור, ומדהים כמה הסכמות קיבלתי מן השומעים. אדם אמר לי: יש לי שישה ילדים, לאף אחד מהם אינני צריך לעזור - חוץ מן הילד שעזב את הישיבה ויצא לעבוד. הילד הזה אינו מסודר, אין לו דירה, ואני נותן לו כסף בכל חודש כדי לחיות; הוא נשוי, הוא עובד, וכל פעם במשהו אחר, ואין לו במה לחיות. וכך שמעתי מעוד כמה אנשים. אני מכיר אדם שעזב את הישיבה וקנה דירה, ובדיוק באותו זמן הייתה אינפלציה, והמשכנתא שהיה צריך לשלם הגיעה לפי אלף ממה שהיה בשעת הקנייה, עד שהפסיד כמעט חצי דירה, וכל השנים שלאחר מכן הוא נמצא במרדף אינסופי.
זה מה שאומר שלמה: בצל החכמה בצל הכסף. האברכים ובני התורה חיים מעל הטבע. "השלך על ה' יהבך" - אל תחשוב שאתה בכוחך תסתדר ותיקח את זה על עצמך, כי המציאות מוכיחה שלרוב - ואיני רוצה לקבוע כללים - רואים סייעתא דשמיא מיוחדת לאברכים ולבני תורה. כי החכם כאשר יתעסק לעשות חיל יצליח, והעוסק בתורה נכסיו מצליחין, "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל".
ובאמת דבר פלא הוא. כשאתה אומר לאנשים מן הציבור הכללי שבציבור שלנו מחתנים את הילדים, ולכתשעים אחוזים מהם יש דירות, שואלים אותך: מאיפה? ובאמת שאלה טובה. סיפר לי אדם שדודו נפטר לפני שבועיים, והוא חיתן ארבעה עשר ילדים והיה מורה. אמר לי: אם אתה שואל מאיפה - אינני יודע. לכל ילדיו יש דירה, ואינו יודע מאיפה. מה שברור לו הוא שיש כאן חסד ה'. הוא אומר: יש לי כסף לחתן אותם? אני יכול לחתן אותם? מאיפה? אין. ואתה רואה את זה בציבור שלנו, וזה פשוט מדהים. ודאי שכל מה שהממשלה עושה מעיק יותר ומקשה יותר, והמצבים נעשו קשים יותר, אבל אם תנסה להבין כיצד ממשכורת של אברך, אפילו שאשתו עובדת, מגיעים לזה - אין אפשרות להבין.
ולעומת זאת: אדם אסף וצבר, מפני שהיה חכם ועסק בתורה, אבל הניח את הכול לבן כסיל - והבן הכסיל מבלע הכול. שכן הכסיל נמשך אחר התאוות, אחר ההנאות ואחר תענוגי העולם הזה, והוא מכלה את ממון אביו. ונקרא כסיל, שהרי מי שמשחית ממונו - הכול קוראים לו כסיל, ואין מי שקורא לאדם כזה בר דעת. נמצא שאתה עצרת ואספת, ובא בן כסיל ומאבד את הכול.
מי שירצה יראה זאת בהיסטוריה באינסוף דוגמאות: אנשים שהיו עשירים והתאמצו מאוד בשביל הכסף, ואחריהם בא הבן ההולל ומאבד את הכסף כולו בתקופה קצרה ובעניין רע. ואם תרצו דוגמה שאינה דווקא בכסף - הביטו באסד האב ובאסד הבן. האב שלט שלטון ללא מצרים שנים ארוכות, והבן אינו מבין הרבה, אינו חכם גדול, ותוך תקופה לא ארוכה פרצה שם הפיכה, ועד היום נהרגו מאה ומאתיים אלף מבני עמו ועוד היד נטויה. את העולם זה אינו מעניין: ימותו מאתיים אלף - לא נורא, ובלבד שמדינת ישראל לא תפגע בילד פלסטיני אחד. מכל מקום, אתה רואה שמגיע בן כסיל ומאבד הכול, ומכל מה שאסף האב וקיבץ לא נותר מאומה.
ועוד יש לדקדק בלשון: "וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ". היה לו לומר "ובן כסיל יבלענו" או "וכסיל יבלענו", ומהו "כסיל אדם"? בא לרמז שאדם זה תאוותן, נמשך אחר הגשמיות ואחר התענוגים, ולכן הוא מכלה את ממון אביו. "אדם" - נמשך אחר יסוד האדמה והעפר שבו, רודף אחר התענוגים, והוא יבלענו.
ומסקנת הדברים, אומר רבנו יונה: יש על האדם לשים עמל נפשו ומחשבתו לייסר את בנו ולהורישו חוכמה, כי אם יורישנו העושר והוא אוויל - לא הורישו מאומה, שהרי יבלע את אוצרותיו באיוולתו. וכמה זה נכון. רצונך לתת ירושה טובה לבנך? הורש לו חוכמה, למד אותו תורה. זה ייתן לו המשכיות, וידע גם מה לעשות עם מה שאתה מוריש לו מעבר לחוכמה. אבל אם את החוכמה לא הורשת לו, ונתת לו שישתובב ויעשה ככל העולה על רוחו - אז גם מה שחשבת שהורשת לו, הכסף והזהב, בנך הוא כסיל אדם שאת הכול יבלע ואת הכול יאבד. וזהו שנאמר במקום אחר: "הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדייני אישה" - "הוות" היינו שבר לאביו, שהאב אסף וצבר וכינס, ובא הבן ושבר הכול; "ודלף טורד מדייני אישה" - מריבות האישה.
הגר"א מבאר על פי חז"ל: "אוצר" זו תורה, "נחמד" אלו נביאים - מלשון שחומדים אותם, "ושמן" אלו כתובים. וכל שלושתם "בנווה חכם", שהחכם יש לו שליטה בכולם. "וכסיל אדם יבלענו" - כשלומד עם תלמיד שאינו הגון, הלה מבלע הכול, הורס הכול ומקלקל הכול. אם אתה מלמד תורה את הכסיל שאינו הגון, הרי זה כזורק אבן למרקוליס, שכן אצלו זה נהפך לסם המוות, והוא לוקח את זה כדי לנגח.
החכם - כל הדברים הללו הם בשבילו בחינת אוצר: מהם הוא לומד, בהם הוא מפלפל, בהם הוא מעמיק. אבל הכסיל לוקח מהם ראיות לשיטתו כדי להתיר לעצמו את תאוות לבו. כבר פגשתי מישהו שאמר לי: מה מדברים על צניעות? קראתי בתנ"ך איזה "בלאגן" היה שם, אז הכול בסדר. הבינו מה הוא קרא בתנ"ך? כל אחד קורא בתנ"ך את מה שהוא רוצה וכל אחד רואה בו את מה שהוא מבין, ומי שמחפש ללכת אחר תאוות לבו - גם את זה ימצא בתנ"ך. "תשמע מה כתוב שם על פלוני ואלמוני, נו, אז מה?" - ה' ישמור וה' ירחם. זהו כסיל אדם, יבלענו: מתוך מה שלימדת אותו הוא הולך ומבלע, הולך והורס ומקלקל את יסודות התורה.
עוד מבאר הגר"א: "אוצר" זו יראת ה', כמו שאמרו חז"ל "יראת ה' היא אוצרו" - מי שיש לו יראת ה' באוצרו יש לו הכול. ודרך המלכים לאצור באוצרותיהם דברים שאין כמותם, דברים נדירים וייחודיים. ולכן אמרו חז"ל: הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. יראת ה' באמת ראויה שיניחוה באוצר, שהרי מי עוד ייתן לך יראת שמיים? האם יש מוצר כזה לקנות ברחוב? אין דבר כזה. אדם שאוצר דבר כזה - יש לו אוצר עצום, שאיש אינו יכול להביאו לו ואין קונים אותו בחוץ. יראת שמיים גם אינה בידי שמיים אלא בידך; השגת אותה - היא שלך, יש לך אוצר, שמור עליו היטב מכול.
"נחמד" זו התורה, שנאמר "הנחמדים מזהב ומפז". ו"שמן" - אלו המצוות, כמו שנאמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". ולמה נקראות המצוות שמן? כי התורה היא אור - מקור אור עצמי, ואילו השמן אינו מקור אור עצמי אלא בחינת נר, ו"נר מצווה": הנר אינו מאיר אלא אם כן נתת בו שמן. לכן המצוות מסמלות את השמן, שעל ידו מאיר הנר, והמצווה היא בחינת נר. וכל השלושה הללו - יראה, תורה ומצוות - "בנווה חכם", החכם הוא המפתח אותם והאוצר אותם באוצרו.
"וכסיל אדם יבלענו" - אומר הגר"א: זו הנפש הבהמית. ולאן נמשכת הנפש הבהמית? לארציות, לתאוות ולהנאות. והיא הורסת את הכול: את התורה, את היראה ואת המצוות, מקלקלת הכול. מי? הכסילות שבאדם, הנפש הבהמית המושכת אותו לתאוות העולם הזה.
אדם יכול להיות ראש ממשלה, ופיתוי כספי קטן יכניס אותו לשש שנים לכלא. ומאיגרא רמא - מאדם המשתעשע עם שועי עולם, מאדם מפורסם, מאדם שתוכניתו הבאה הייתה לכבוש בסערה את כס ראשות הממשלה - פתאום הוא הופך לאזרח בכלא מעשיהו. ואם תרצו לדעת מה פירוש הדבר, שמעו מה שסיפר הרב בן עיזרי, שישב שם. הוא אמר: כל חבריי מן העבר באו לבקר אותי; הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה בעצמו בא לבקר, הרב אלבז, אנשים מן הישיבה, אנשים מש"ס - כולם באו. ואמר: מתחמץ היה הלב לראות שבאותו מקום היה גם הנשיא קצב, והאדם הזה רואה בעיניים כלות שחבריו הם "על בטרייה". כל עוד אתה נכבד, כל עוד אתה חשוב, כל עוד אתה חבר כנסת - רבו מלחכי הפנכה ורבו המלקקים; אבל ברגע שאתה בכלא, אתה כמצורע, נדבקים ממך, ואיש אינו רוצה שיאמרו עליו שאפילו הלך לבקר אותו. וכל זה כדי שנבין: החכם יודע כיצד להתגבר - יש לו יראה, יש לו תורה, יש לו מצוות. אבל כסיל אדם, הנמשך אחר נפשו הבהמית, יבלענו והורס הכול - בין אחר הכסף, בין אחר התאוות, בין אחר כל מה שתרצה, זה הורס ומקלקל הכול.
רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד׃ (כא)
המלבי"ם מבאר שיש הבדל בין צדקה לחסד. "צדקה", לשיטת המלבי"ם, היא תמיד בין אדם למקום - מלשון צדקות, ללכת ולהיות צדיק בדרכי ה'. וכך "ויחשבה לו צדקה" שנאמר באברהם אבינו, שעניינו הליכתו של אברהם עם קודשא בריך הוא. זה שונה מעט ממה שאנו רגילים לחשוב, שצדקה היינו נתינה לעני; אלא צדקה היא צדקות, בינו לבין ה'. ולעומתה "חסד" הוא בין אדם לחברו.
ואומר המלבי"ם: על ידי החסד יהיה לו אוצר נחמד - וזה נמשך לפסוק הקודם, שהחכם יש לו אוצר נחמד ושמן. על ידי שאתה עושה חסד תזכה לגשמיות, ועל ידי הצדקה, שהיא בין אדם למקום, יהיה לך אוצר נחמד ושמן רוחני, כפי שהסביר המלבי"ם בפסוק הקודם. וכשיגיע לעולם הגמול "ימצא חיים" - חיים נצחיים. ועוד "צדקה" - הטוב שכנגד צדקתו הגדולה לאין קץ, היינו טוב שאין למעלה ממנו, שיזכה שהקדוש ברוך הוא ישפיע עליו מעל ומעבר. והדבר השלישי - "כבוד".
ומהו כבוד? לשיטת המלבי"ם כל הדברים הללו מדברים בעולם הבא, ו"כבוד" הוא אושר הנפש הנצחית, הטוב העתידי, הכבוד האמיתי - "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". ומה מופיע בספרים הקדושים כגיהינום? בושה. כתוב בספרים הקדושים שהגיהינום הוא בושה עצומה ונוראה, ששורפת ויורדת עד שאול תחתית. ואם כן, מהו גן עדן? כבוד עצום שאין לשער.
וכבר הסברנו בעבר מדוע אומרים שכבוד בעולם הזה בא במקום העולם הבא: משום שזהו הדבר היחיד שאנו יכולים לחוש בו משהו מן הרוחניות. הבאת לי גלידה - נהניתי, אבל בלשון, בחיך, במוקדי הטעם; וכן כל הנאה ותאווה, הנאה גשמית היא. אבל כבוד - התוכל להסביר לי היכן נהנית? איזה חלק בגוף זה גירד לך, מה זה נתן לך? בכבוד לא "אני" נהניתי, אלא ה"אני" הפנימי נהנה, הנשמה נהנתה. עכשיו מובן מדוע כבוד הוא תמורת עולם הבא: כי המטבע של שם הוא כבוד, וכבוד כאן הוא במקום כבוד שם, שהוא שכר נצחי. וזהו "ימצא חיים צדקה וכבוד" - ששכר הטוב העתיד, אומר המלבי"ם, הוא הכבוד האמיתי, שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.
שלושת הפסוקים בונים מהלך אחד. "טוב שבת בארץ מדבר" מלמד שכאשר הגוף נעשה בעל הבית והסביבה מושכת לתאוות, אין עצה אלא להתרחק - ואם המכעיס אינו נפרד ממנו אף בפינת הגג, ילך למדבר, ומכאן דברי הרמב"ם שאדם נמשך אחר אנשי מקומו וחייב לבנות לעצמו תיבת נוח. "אוצר נחמד ושמן בנווה חכם" מלמד שהחכם אוצר לעצמו אוצרות, בגשמיות וברוחניות - תורה, נביאים וכתובים, יראה, תורה ומצוות - ואילו כסיל אדם, הנמשך אחר נפשו הבהמית, מבלע ומאבד הכול; ולכן הירושה האמיתית שיש להוריש לבן היא חוכמה. "רודף צדקה וחסד" מלמד שהחסד שבין אדם לחברו והצדקות שבין אדם למקום מזכים את האדם בחיים נצחיים, בטוב שאין למעלה ממנו ובכבוד האמיתי - אושר הנפש הנצחית של צדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם.