אנחנו ממשיכים בפרק כ"א במשלי, ופוגשים בו שלושה נושאים שנשזרים זה בזה: מה קורה לחברה שבה "מאנו לעשות משפט", כיצד אדם עיוור לחסרונות עצמו ורואה רק את חסרונות חברו, ומהו הנזק של אשת מדינים בתוך הבית. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי רש"י, רבנו יונה, אבן עזרא, המאירי, הגר"א והמלבי"ם, ונראה כיצד כל ביאור מוסיף נדבך.
שֹׁד־רְשָׁעִים יְגוֹרֵם כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׃
הרשעים הללו מטילים את חיתיתם על סביבתם, וממילא הם יכולים למאן לעשות משפט. ואם זה נשמע מפליא, דעו שיש לא מעט מקומות שהמשטרה עצמה אינה נכנסת אליהם. לא מדובר בכפרים ערביים, אלא בכל מיני מקומות של משפחות פשע. יודעים שמי שנכנס לשם יוצא בשן ועין, ולכן מעדיפים להתעסק עם דגי הרקק ולא עם הכבדים. ואם המשטרה לא מתעסקת איתם, נסה אתה לתבוע אדם כזה. נסה להתעסק איתו. הוא מסוגל להוריד לך את הראש.
למי שזוכר, היו שוטרים בצפון שהיו מאוימים על ידי משפחות פשע, עד שהגיעו למצב שבו שוטרים עצמם הלכו להניח מטענים לאותן משפחות, ואחר כך ישבו בכלא. פרשייה שהתפוצצה שם. ומדוע? כי השוטר עצמו כבר מפחד. זהו "מאנו לעשות משפט" במציאות.
רבנו יונה מוסיף הסבר נוסף. הרשעים עושים כפי ראות עיניהם, וחז"ל אומרים שאין אדם רואה חובה לעצמו. לכן הוא ממאן ללכת למשפט, שהרי בעיניו הוא צדיק גמור, ומה פתאום שידונו אותו? התוצאה היא שהמכשלה נשארת תחת ידם: למשפט אינך הולך, ולתקן את עצמך אינך רואה צורך, שהרי אתה בטוח שאתה בסדר, וממילא הם נשארים בקלקולם.
בהסבר שלישי מבאר רבנו יונה שהמילה "יגורם" אינה מלשון מגררים במגרה, שמשמעותה הכרתה, אלא מלשון מגורים, כמו "לא יגורך רע", "לא יגור עמך איש רע". שוד רשעים יגור עמם. אם יש בידם דבר פשע או עוולה, הם אינם מרחיקים אותו מהם. מה שגנבת נמצא אצלך בבית, השוד גר אצלו בביתו, כי מאנו לעשות משפט. אלא שלפי זה מעיר רבנו יונה עצמו שאין חידוש במקרא, פשיטא שכן הוא.
הגר"א מסביר שמכיוון שהפוסקים והשופטים פוסקים דבר שקר, על ידי זה הרשעים והשודדים מתרבים. זה פשוט: אם אינך עושה משפט, אם אינך ממגר את הפשע, אתה גורם לכך שהפשיעה פורחת. אנשים מבינים שכדאי להיות פושע, זה משתלם, זה כסף קל, אף אחד לא רודף אחריהם.
וזו המציאות סביבנו. פעם, כשהייתי ילד, עוד היו באים לקחת טביעות אצבעות. היום אומרים לך חבל על זמנך, למה אתה בא להגיש תלונה? אם אתה צריך מסמך לביטוח, בוא. הביטוח הוא הגוף היחיד שעוד דורש ממך מסמך מהמשטרה. אבל מלבד זה זה בזבוז זמן ועוגמת נפש, ויש עומס על המערכת. עסוקים בחקירות של אנשים בכירים, ובסיפורים הקטנים שלך אין להם זמן להתעסק, וגם אין בזה רייטינג ואין בזה עניין לציבור.
וכאן מגיע חידושו של הגר"א: השודדים הללו, שהתרבו בגלל שלא נעשה משפט, יעשו בסופו של דבר ביקור בית גם אצלך, אדוני השופט. אתה לא דאגת למגר את השוד והפשע, ולכן קח בחשבון שאתה עצמו תינזק ממה שעשית. אתה גרמת לזה. זה "שוד רשעים יגורם", את מי? את השופטים, כי מאנו לעשות משפט. אם היית עושה משפט, לא היית מגיע למצב שיתרבו השודדים ויערכו ביקורים גם אצלך.
מעין זה למדנו בספר איוב, שזו הייתה התלונה כלפי איוב: כאשר היית רם ונישא, שר וחשוב, למה לא דאגת לבטל את כוחות הרע, את בעלי העוולה, את הגזלנים והחמסנים? אל תתפלא שאחר כך באו ושדדו ממך ולקחו ממך. אם היית דואג מראש שלא יהיו חמסנים במדינה, לא היית ניזוק מזה בעצמך. "הלא יראתך כסלתך", אתה גרמת לעצמך כשלא מיגרת את הפשע, ובסוף הפשע פגע בך.
הרב יגן זכר צדיק לברכה היה מספר סיפור שהתפרסם מאוד לפני כעשרים שנה. אישה אחת שבנה רצח, השם ירחם. הוא ניסה לשדוד אישה, העניין הסתבך, והוא רצח אותה. האם באה לבית המשפט כדי לסנגר על בנה ולבכות לפני השופט שירחם עליו, וכשהגיעה לשם הייתה המומה. התברר לה מי הייתה הנרצחת: בלנית שעבדה שלושים שנה באחד המקוואות.
והיא מספרת: לפני עשרים וחמש שנה הייתי צריכה ללכת למקווה. סגרו בעשר, ואני הגעתי בעשר ושתיים דקות. הבלנית לא הייתה מוכנה לפתוח לי. התחננתי בפניה, אמרתי לה שבעלי אינו שומר מצוות, ואם לא תפתחי לי תדעי שאת לוקחת על צווארך איסורי כרת רחמנא ליצלן. והיא לא שמעה לי. אטמה את ליבה ואמרה לי, גברת, תגיעי בזמן, איני יכולה לקבל אותך. ובאותו לילה אכן היה כפי שאמרה, ומאותו היריון יצא הילד שרצח את אותה בלנית, השם יצילנו.
זהו "שוד רשעים יגורם": כאשר מאנו לעשות משפט, כאשר לא נהגת כמשפט, אתה תינזק מזה, אתה תשלם את המחיר. כל אשר האדם עושה, לעצמו הוא עושה. מבהיל הרעיון. כשאדם גורם נזק, ייקח בחשבון את הכלל של חופר גומץ בו ייפול. חפרת? בפעם הבאה שתעבור שם אתה תיפול פנימה. היזהר שלא תזיק לעצמך, ולכן אל תמאן לעשות משפט.
נסכם את הלשונות שראינו: "יגורם" לשון הכרתה, כמו לגרר במגרה; "יגורם" לשון מגורים, כמו "לא יגורך רע"; ועתה מבאר המלבי"ם לשון שלישי, "יגורם" מלשון פחד, כמו "מגורת רשע היא תבואנו", "גורו לכם מפני חרב", "אשר יגורתי בא לי", "מגור מסביב".
הרשע מפחד תמיד. ראשית באופן טבעי: אזרח הגון הולך ברחוב בלי פחד, אבל עבריין רואה מרחוק משטרה ומיד פיק ברכיים, מחפש חנות להיכנס אליה. הוא בפחד תמידי. ושנית, אם הוא מאותן חבורות פשע, הוא הולך עם שכפ"ץ. אני אומר לכם דברים שראיתי בעיניים. הגעתי פעם למוסך, ואני רואה אחד מסתובב עם חזה מתוח מדי. שאל אותו הפנצ'רמאכר: מה, התחלת ללכת עם אפוד מגן? ענה לו: אל תשאל שאלות, כמה עולה לתקן את הפנצ'ר. והוא בא עם ב.מ.וו שטוחה כזאת. אתה מבין מאיפה הכסף, ואתה מבין גם שבכסף שלו אינך מקנא. אני הולך בלי מגן, ברוך השם, "מגן הוא לכל החוסים בו", וזה מגן בטוח יותר מלעשות כסף קל ולהסתובב ברכב משוריין ועם אפוד, כי אינך יודע באיזו פינת רחוב מישהו ממתין לך. הרשע מפחד הן מרשויות החוק והן מאלה שרוצים להפריע לו לגזול, כי הוא נכנס לשטח המחיה שלהם.
ומוסיף המלבי"ם: השוד והשבר המעותד להם הוא זה שמפחיד אותם, כי הלב מנבא לו. כשעומד לקרות לאדם דבר רע, פעמים רבות יש לו תחושות פנימיות, ואין לזלזל בהן, כי התחושות נובעות מן הנשמה. הנשמה מקומה בעליונים, והיא שולחת ניצוצי אורה אל הגוף. "ונפשי יודעת מאוד". הנשמה יודעת הכול, היא אינה מוגבלת, היא מעל מגבלות החומר, וזה שאמרו "איהו לא חזה מזליה חזה". מהו מזליה? זו הנשמה בשורשה העליון, והיא נקראת מזל כי היא נוזלת ומשפיעה, יורדת ומשתלשלת עד למטה ומשפיעה עליו, וכלשון הכתוב "עד ירותק חבל הכסף", החבל שמחבר את ניצוצי האורה שלמטה אל חלק הנשמה שלמעלה.
מכאן שיש לאדם תחושות פנימיות שמשהו לא טוב עומד לקרות, וכן להיפך: פתאום יש לו תחושת שמחה ואינו יודע מדוע, ואחר כך מתברר לו שבאותה שעה בתו ילדה. אגב, זה מצוי יותר אצל נשים, שהן רוחניות יותר, ויש להן יותר תחושות, רגשות וחלומות שבהם הן יודעות את העתיד לקרות. וזהו "שוד רשעים יגורם": השוד שעשה מביא עליו פחד וחששות בליבו, שהיות ומיאן לעשות משפט ורק שודד, הוא עוד ישלם על כך. והוא הולך כל הזמן בפחדים האלה, כי הוא יודע שעשה דבר שאינו הגון.
הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר וְזַךְ יָשָׁר פׇּעֳלוֹ׃
קודם כל, יש שבשבילם זה חידוש שהמילה "הפכפך" כתובה כבר בתנ"ך. נשמעת כמילה מחודשת, אדם שהוא טיפוס הפכפך, והנה היא כאן במשלי. רש"י מסביר: איש וזר, אדם שהוא זר, כמו "זורו רשעים מרחם", מלשון לזרות, אדם שסר מן המצווה וזר ממנה. דרכו הפכפכה, דרך לא ישרה, דרך חתחתים.
רבנו יונה מבאר ש"דרך איש" הם הטבעים והמידות המוטבעים באדם. כאשר טבעו ומידותיו של אדם הם "הפכפך וזר", הכוונה שהמידות הרעות נחשבות בעיניו לנוכריות. וזהו דבר אמיתי מאוד: כשאדם רואה מידה שלילית בחברו, המידה מגונה בעיניו, ואף על פי שהוא עצמו לוקה בה בכפליים. תראו אדם קמצן שמגנה אחרים על קמצנותם, והוא עצמו למשל ולשנינה. תראו שחצן שאומר לך, אי אלו גאוותן האדם הזה, והוא אינו מרגיש שכל דיבורו הוא אני ואני ואני, גדולותיו ונפלאותיו ונוראותיו. אדם כעסן, וכשהוא רואה מישהו כועס הוא אומר, אי אפשר לסבול את האדם ההוא, כל דבר מרגיז אותו. ואתה מה?
מה גורם לזה? אומר רבנו יונה שהתאווה גוברת על האדם, והוא אינו רואה את גנות עצמו. הוא רואה את הגנות באחרים ואינו לוקח מוסר לעצמו. וזה דבר מגונה מאוד, כי אדם שאינו יודע את חסרונותיו לעולם לא יוכל לתקן. אם אתה יודע שאינך מושלם, שיש לך עוד מה לעבוד על עצמך, שאתה צריך ללמוד יותר מוסר, יש סיכוי שתתקדם. אבל אם אתה רואה באחרים חסרונות ואת עצמך אתה מרגיש סמל ודוגמה שכולם צריכים ללמוד ממנו, אדם כזה מסכן, כי אולי אחרים יתקנו את עצמם, והוא לעולם לא.
וזהו "וזך ישר פעלו" לפי הדרך הזאת: בעיני עצמו הוא תמיד עושה את הנכון ואת הישר, ומה שאחרים עושים אינו טוב. ומכאן למד רבנו יונה את הצד החיובי: אדם צריך להשתדל תמיד לתקן ולזכך את מידותיו, ואז יגיע למידות מעולות ומתוקנות. ואף שהמידות הרעות זכות בעיני בעליהן, ידע שאם לא ילמד מוסר ולא יתקן את מעשיו, לא יוכל לזכך לעולם את מידותיו והנהגותיו.
הגר"א קושר את הפסוק לקודמו. מחמת שהשופט אינו עושה משפט, כל איש נהפך במידותיו ועושה מה שישר בעיניו, ו"זר", עד שנתרבו הזרים הרודפים אחר התאוות והחמדה. ומי נשאר ישר? "וזך", ולא נאמר וישר פעלו סתם, אלא רק מי שהוא זך בליבו ובר לבב. כלומר, ברגע שאין משפט אתה גורם לכל אדם להתקלקל, מלבד יחידים שנולדו עם מידות מתוקנות מאוד. ויש אנשים כאלה, ואפשר למצוא אותם גם בין רחוקים ממצוות וגם בין הגויים: אדם שיש לו באופן טבעי מידות תרומיות ורצון לעזור לאחרים, שלא יפגע לעולם באדם אחר, ומתנהג עם הזולת בעדינות ובדרך ארץ. רק הוא יישאר נוהג בדרך יושר, אבל אתה אדוני השופט, במה שמיאנת לעשות משפט, גרמת שההפכפכות, הזרות, הגזלה והחמס ייעשו דרך יציבה אצל כל אדם.
עוד מבאר הגר"א: "וזך" הוא מי שאינו כאותו "פועל אוצרות בלשון שקר" שראינו למעלה, אלא עושה משפט, והוא האדם שישר פעלו.
המלבי"ם מפרש את "דרך איש" בדיוק להיפך ממה שהסברנו עד כה: דרך איש היא הדרך הנכונה והישרה של האדם, כמו שנאמר "האלוקים עשה את האדם ישר". הרשעים, מכיוון שהגבירו בעצמם את המידות המקולקלות וההנהגות הפגומות, דרך איש הפכפכה וזרה בעיניהם. הם אוהבים את החמס ואת הגזל, ודרכו המיוסדת של האדם מעת בריאתו, שהקדוש ברוך הוא ברא אותו עם יושר פנימי, זרה להם. אנשי לשון שקר הם, אין להם פועל ישר, וכל מנהגם וכל דרכם רמאות וחמס, היפך טבעו הבסיסי של האדם. ולכן הם מפחדים מן השוד, כפי שביאר ב"יגורם", כי החברה אינה סובלת אנשים כאלה. החברה אינה סובלת גזלנים ורצחנים ואנשים שמצרים את צעדיה, ובסופו של דבר היא תקיא אותם, או בכוחות המשפט או שאנשים אחרים יפגעו בהם.
אבל האדם הזך, ישר פעלו. הוא נקי מתאוות, יש לו שכל ישר בשכל העיוני ובשכל הרוחני, ישר בחוכמה וישר מצד הבינה, והמלבי"ם מאריך שם בהבדל ביניהם. ויסודו: כי הבינה מסכמת בטבע אל היושר. לא תמצאו חברה בעולם שתטען שצריך לגנוב או לרצוח, שהחברה צריכה להיות מבוססת על אונס ועל גילוי עריות. אתה תמצא רשעים באופן מקומי, ואפשר לספר על עם זה או אחר שהגניבה אצלם נורמה, כאותו מעשה המסופר על מי שהלך עם פנס ממדינה למדינה לחפש את הצדק, ובהגיעו לאחת מן המדינות התחיל לחפש את הפנס. אבל לא תמצא חוק שקובע שכל אדם צריך לגזול בכל יום. גם הם מבינים שמי שגנב צריך לעמוד לדין, אלא שטבעם מקולקל. משמע שהבינה והיושר מתנגדים בטבעם לכל ענייני גזלה וחמס. לכן בעיני הרשעים האדם הישר וההגון נראה משונה לחלוטין, זר בעיניהם מרוב שהורגלו במעשי פשע, ואצל הזך היושר הוא מעצמו: הוא מבין שאדם צריך להתנהג ביושר ובהגינות.
טוֹב לָשֶׁבֶת עַל־פִּנַּת־גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר׃
נפתח ברש"י. "אשת מדינים" היא אשת מדנים, אישה שכל הזמן עושה ריב ומדון, ופשוטו של מקרא שטוב יותר לשבת על פינת הגג מלשבת עם אישה המריבה עמו תמיד. "ובית חבר", שיש לו חבר הנכנס תמיד אל ביתו לדבר עם אשתו.
ומביא רש"י מדרש אגדה, שניבא שלמה שסוף השכינה להסתלק מעל ישראל, שהם כאשת מדינים. כלומר מי שאומר "טוב לשבת על פינת גג" היא כביכול השכינה הקדושה, שמעדיפה לשבת על פינת גג מלהיות עם ישראל שהם כאישה רעה, אשת מדנים המריבה עם בעלה, כך ישראל מריבים עם קודשא בריך הוא. ו"בית חבר" הוא הבית שבו מחברים צלם בתוך ההיכל עם קודשא בריך הוא, הצלם שהעמיד מנשה בהיכל, ועל זה נאמר "קצר המצע מהשתרע", קצר המצע מלהשתרר עליו שני רעים. אין מקום גם לקודשא בריך הוא וגם לצלם, וכשנמצא הצלם השכינה כביכול נוטשת ועוזבת, לפינת גג.
על הפסוק הזה מבוססת קינה מפורסמת ומרגשת שאנו קוראים בתשעה באב: "שכינה צועקת בהריע, שובו בנים חדלו הרע, כי קצר המצע מהשתרע". הקינה מתארת את הסתלקות השכינה בשלבים, כדרגות. "יהירים בהכניסם צלם במעוני, יצאה שכינה מהיכל לפני, ונאמה אלכה ואשובה למכוני, עד אשר יאשמו ובקשו פני". אלכה ואשובה למכוני, אל המקום העליון, כי כאן בבית המקדש הכניסו צלם במעוני.
"ומהיכל עלתה על הכרוב, ועל הכרוב ישבה, וראתה משתחווים לכל מזל וצבא", לצבא השמיים, לכוכבים ולמזלות, "ונאמה אלכה אל מקומי ואשובה, עד אשר יאמרו לכו ונשובה", עד שישובו ישראל בתשובה. ומן הכרוב שרה אל הכרוב השני, "וראתה פניהם לשער הקדמוני", וכל הביטויים הללו מופיעים בנביא כלפי עובדי עבודה זרה, "ונאמה במדבר מי יתנני, עד בצר להם ישחרונני", שהשכינה רוצה לעזוב אל המדבר עד שיבואו עליהם צרות חלילה ויתפללו להשם.
"פנתה מן הכרוב אל מפתן דוכני, וראתה אחוריהם אל היכל השם, ונאמה אלכה ואעזבה להמוני, עד אשר ישוטטו לבקש את דבר השם. הלכה ממפתן לחצר העזרה, וראתה שולחים אל אפם הזמורה", והכוונה שהיו עושים מעשי גנות כנגד קודשא בריך הוא, והפייטן נקט לשון נקייה, "ונאמה את פניי מהם אסתירה, עד אשר יאמרו למה תישן עורה".
והבית שנוגע לפסוק שלנו: "עלתה מהעזרה אל הגג באחרונים, וראתה אותם עושים כוונים", מיני מאכל שהיו מגישים למלכות השמיים ולצלמיהם, "עזבה מקום קודש ונאמה בשינונים, טוב שבת על פינת גג מאשת מדנים". זהו שאמר רש"י בשם מדרש אגדה, שסוף השכינה להסתלק, וטוב לה לשבת על פינת גג מלהיות עם ישראל בבית המקדש כשעושים שם מדנים ומכניסים צלם בהיכל.
שואל האבן עזרא, מדוע נתפס לפינה? היה די לומר טוב לשבת על הגג. ומבאר: כי בנפול הבית תישאר הפינה, שהיא חוזק הבניין, וטוב לשבת עליה לבד ולסבול את הרוח מלסבול אשת מדינים. הפינה היא המקום האחרון שנשאר בבית גם כשכולו הרוס. וכבר דיברנו שהפינה תמיד באה לבטא את הדבר המשובח והחשוב: "הכרתי גויים נשמו פינותם", "פינות צבאות רוממי שדי" שהם שרי הצבאות, "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה", "מפינות העם" הם המיוחדים שבעם. אז פינת הגג היא המקום המיוחד שבגג, וגם מסתבר כן, שהוא המקום שבו שני הקירות מצטלבים, וכשבית קורס הקירות נופלים והזווית נשארת. ואפילו אם הכול יקרוס, לשבת שם על הפינה טוב יותר מלסבול אשת מדינים בבית. ו"ובית חבר", מאשר שישב בבית וחברתה של אישה כזאת עמו, טוב שישב על הגג.
רבנו יונה מבאר את "בית חבר": אפילו אם יהיו לו בבית חברים טובים ורעים נאמנים, האישה הרעה תשכיח ותשבית כל נועם חברתם. יש לו חברה טובה, אבל האישה הרעה משכיחה את נועמה, ואין לו להתנחם בהם מריב לשונה ומתוגת חברתה. העצבות שהיא מביאה עליו משכיחה ממנו את השמחה של החברים הנמצאים עמו.
הגר"א מסביר מדוע נתפס לפינת הגג: משום שפינת הגג היא מקום מסוכן. באמצע הגג אתה בטוח, ובפינה אתה עלול ליפול. ואף על פי כן טוב לשבת שם, במקום שאפשר ליפול ממנו, מאשת מדנים שיש לו עמה ריב תמידי, ומ"בית חבר", שלפי הגר"א הכוונה שיש לו שכנים הרבה. ומה הבעיה? כי מה שידבר ידעו הכול. זה כמו בבני ברק, שיהודי מברך בביתו שהכול וההוא מהבניין השני עונה לו אמן, כי בין בניין לבניין יש עוד בניין. כל אחד חי בתוך השני, ואם מישהו עשה משהו כולם יודעים. וכבר אמרו, כשאתה מדבר מקשיבים, וכשאתה צועק גם השכנים מקשיבים. לכן כדאי להיזהר בדיבורים בבית. אתה חושב שאתה צועק על הילד או חלילה על האישה וזה בינך לבינה, והרי גם השכנים שומעים. וזה שאמר: אשת מדנים צר לו עמה ורבה עמו תמיד, ובית חבר גרוע יותר, שיש הרבה חברים ושכנים ומה שידבר ידעו הכול.
הגר"א תמיד לוקח את הדברים גם לתורה. מי שלומד לקנטר, צר לו וריב לו בלימוד התורה. "ובית חבר" הוא מקום שרגילים בו בני אדם תמיד, שהוא מחפש חברים כדי להראות את ידיעותיו ולקנטר אותם במה שהוא יודע. אדם צריך לדעת שלימודו יהיה לשם שמיים, לעשות נחת רוח לקודשא בריך הוא, ולא כדי לקנטר ולחפש אנשים להקשות עליהם ולהביא להם פירכות. טוב לשבת על פינת גג מלנהוג בדרך הזאת.
למאירי ביאור חדשני. "ובית חבר" מלשון "חובר חבר", כשפים. טוב לשבת על פינת גג מאישה המריבה עמו שהיא גם בעלת כשפים. ומכאן גם מיושב מה שאמרה תורה "מכשפה לא תחיה" ולא מכשף, שהרי יש מכשפים רבים, אלא דיבר הכתוב בהווה, שהיו מכשפות רבות ומכשפים מעטים. וכך גם כאן, שלא די לו שהיא אשת מדינים וריב לו עמה, אלא עוד עושה לו כשפים.
ועוד מביא המאירי פירוש שהמילה חבר היא מלשון חבר ממש, כמו "חבר כהנים", וכלשונו: הכוונה לאישה נזעקת שמתקבצים השכנים בביתה תמיד להשקיט את המייתה וצעקתה. כל בית שיש בו צרחות וצעקות צריך תמיד את השכנים שייכנסו להרגיע. היום שכנים אינם נכנסים, כי איננו חיים אחד בתוך השני, אבל פעם מי בכלל סגר את הדלת? משפחות חיו בחמולות והיו כל הזמן אחד עם השני. אז "בית חבר" הוא ביקורי השכנים החוזרים ונשנים, שבאים להרגיע את אשתו הצועקת והמשתוללת.
המלבי"ם מבאר שבדרך כלל טוב לשבת בבית חבר, במקום שיש בו חבורה של אנשים ורעים, שזה טוב בהרבה מלשבת גלמוד. אבל מי שיש לו אשת מדנים, לו אין טוב לשבת בבית חבר, כי היא תריב גם עם חבריו ותסתכסך עמהם עד שיהיו לו לאויבים, תעורר מדנים ביניהם או תבזה אותו לפניהם. לכן במצב כזה טוב לשבת על פינת גג בלי חברים, מלהתבזות לפני החברים ולהגיע לריב עם רעיך.
טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ־מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וָכָעַס׃
בפסוק י"ט נראה לשון דומה, אלא שאצלנו שלח אותו לגג, ושם שלח אותו כבר למדבר. ומסביר המלבי"ם שיש לשים לב שבפסוק י"ט מדובר "מאשת מדינים וכעס", שהיא מריבה עמו ועושה עמו מדנים, והוא אדם בעל פתיל קצר שמיד כועס. אדם כזה אין טוב לו לשבת על פינת גג, כי גם מן הגג הוא יתרתח, ולבריאותו אין זה טוב. עדיף שיילך למדבר, שלא יראה כלום, ואז לא ירגיז אותו. ודעו שהפסוק הזה כצורתו כפול להלן בפרק כ"ה פסוק כ"ד, וכבר עמדו המפרשים על השאלה כיצד חוזר שלמה על אותו פסוק פעמיים כצורתו, והמלבי"ם שם יבאר לנו את העניין.
למדנו שלושה פסוקים ושלושה מסרים. "שוד רשעים יגורם" מלמד שהשוד מכרית את הרשעים, גר עמם בביתם, וגם ממלא אותם פחד תמידי, וכל זה משום שמאנו לעשות משפט. ומכאן אזהרה גם למי שבידו לעשות משפט ואינו עושה, שהפשיעה שהתיר תגיע בסוף אל דלתו, כדין חופר גומץ בו ייפול. "הפכפך דרך איש וזר" מלמד עד כמה אדם רואה את החסרונות בזולת וזרים לו מידותיו הרעות שלו עצמו, ומי שאינו מכיר בחסרונותיו לא יתקן לעולם, ומאידך שדרכו הישרה של האדם, שנברא ישר, זרה בעיני הרשע, ואצל הזך היושר הוא טבעי כי הבינה מסכמת בטבע אל היושר. ו"טוב לשבת על פינת גג" מלמד את גודל הנזק של אשת מדנים, שמשביתה כל נועם חברה ומבזה את בעלה לפני רעיו, ובדרך המדרש רומז להסתלקות השכינה מישראל בשלבים, עד שיחדלו הרע וישובו ויבקשו פני השם.