פתיחה
פרק כ"א במשלי ממשיך את דרכו של שלמה המלך בהעמדת ניגודים חדים בין דרך החכמה לדרך הסכלות, בין הצדיק לרשע, בין מי שחי לאור התכלית למי שחי לאור הרגע. בשיעור זה נעסוק בשלושה פסוקים - פסוק ה' על ההבדל שבין החרוץ ובין ה'אץ', פסוק ו' על אוצרות הנאספים בלשון שקר, ופסוק ז' על הרשעים הממאנים לעשות משפט - ונלמד אותם לאור רבנו יונה, הגר"א, הרלב"ג והגאון מלבי"ם.
מחשבות חרוץ - זריזות אמיתית מהי
מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ־לְמוֹתָר וְכָל־אָץ אַךְ־לְמַחְסוֹר׃ (ה)
רבנו יונה פותח ביסוד גדול: המהירות איננה מדין החריצות והזריזות. אל יחשוב אדם שאם עשה דבר מה במהירות - סימן שהוא חרוץ וזריז. לא בהכרח. "מחשבות חרוץ" - הכוונה למי שמקדים את המחשבה למעשה, וזהו עיקר הזריזות. אמנם לכאורה המחשבה גורמת עיכוב, שהרי אילו הייתי ניגש מיד לעשייה הייתי מסיים מהר יותר, ועכשיו שהתמתנתי וחשבתי על הנושא התעכבתי. אומר רבנו יונה: דע לך שאין זה חיסרון אלא יתרון. "אך למותר" - אפילו ביטלת מקצת שעותיך כדי לחשוב את אותן מחשבות, לא יצא לך מזה אלא רווח. ולעומת זאת "וכל אץ אך למחסור" - מי שאומר "למה לי לחשוב הרבה, סתם אני מתעכב, צריך להיות זריז" - לא יצא לו מזה אלא הפסד.
וכבר אמר אחד ממחברי ספרי המוסר: כי פרי כל המהירות חרטה. מה הפרי הצומח מן האילן הנקרא מהירות? חרטה. זהו מה שאנו קוראים בלשוננו פזיזות.
שני שלבים: מתינות בהחלטה, זריזות בביצוע
המסילת ישרים בשער הזריזות עומד על התמיהה: מצד אחד אומרים לאדם להיות מתון, ומצד שני אומרים לו להיות זריז. נו, החלט - מתון או זריז? והוא משיב חילוק נפלא, והוא מעין הדברים כאן. לפני שאתה עושה דבר מה - תהיה מתון. צריך או לא צריך? הכרחי או לא הכרחי? תצמח מזה תועלת או יצמח מזה נזק? התמתן והחלט החלטה נכונה. אבל משהחלטת, אל תאמר "טוב, החלטתי, עוד יומיים אתפנה לזה" - לא! כאן תהיה זריז. כפי שהחלטת, על המקום, קום ועשה ופעל. שני שלבים הם: שלב קבלת ההחלטה - מתינות; שלב ההוצאה לפועל - זריזות, בלי להתעכב ובלי להתמהמה.
בועז, ורגעים שהכריעו את שושלת בית דוד
מי הוא זה שנאמר עליו שלא ידחה את הדבר למחר? נעמי אמרה לרות שלא תדאג: "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום" - עוד היום יפתור בועז את הנושא ועוד היום יישא אותך לאישה. וכך אמנם היה. בועז הלך אל הזקנים, הגיע טוב הגואל, שאלוֹ אם ברצונו לגאול, והלה השיב "גאל לך אתה, פן אשחית את נחלתי". עוד באותו יום נשא בועז את רות, באותו לילה נפקדה, ובאותו לילה עצמו נפטר בועז. ראו מה היה קורה אילו התעכב מעט.
וכך לכל אורך הדרך אנו רואים שכל ענייני ביאת המשיח היו תלויים ממש בשניות. מהיכן הגיע דוד לעולם? מכוחם של לוט ובנותיו. אילו היו הבנות מתמהמהות עוד לילה אחד - לא היה נולד כלל. "מצאתי דוד עבדי" - היכן מצאתיו? בסדום. שהרי עוד לילה אחד והיו יודעות שבאמת יש עוד אנשים בעולם, ושלא נכחד כל היקום כמו שסברו בתחילה. עוד קצת עיכוב - והכול היה מתבטל. וכן יהודה ותמר: אילו לא היה פוגש בה בפתח עיניים, ואילו ברגע שהוצאה להישרף לא היה מוותר ומודה - הייתה נשרפת, וכפסע היה בינה לבין אובדן כל שושלת בית דוד. וכך גם בועז: אילו היה אומר "נסדר את זה מחר, נכין סעודה כראוי, נעשה חתונה" - מה היה עולה בגורלה של כל שושלת בית דוד?
ואל יאמר אדם "הגעתי לגיל מופלג, יש לי ביטוח". הרי גם כשאדם מתברך באריכות ימים - וכי אתה יודע באיזו אריכות ימים מדובר? אולי תזכה לאריכות ימים בתור צמח הנושם במצב עצמוני. ומעשה שהיה: שמעתי הקלטה שבה בירך הרב עובדיה יוסף את אריאל שרון, שהיה מתפאר בבני משפחתו שזכו לאריכות ימים, ואמר עליו "ה' ייתן לו בנה אחת בראשו, יישן ולא יקום" - וכעבור שבועיים נרדם אותו אדם לשמונה שנים. מכל מקום, אנו מבינים שיש דברים שאם אינך עושה אותם ברגע אחד - נגמר. אחרי שנפל הפור, אל תתעכב.
ביאור המלבי"ם: החרוץ מסתכל על התכלית
הגאון מלבי"ם מסביר: מחשבותיו של החרוץ הן תמיד על התכלית, ולכן במעשים שהוא עושה אין לעולם הפסד אלא רק "מותר" - לשון ייתור, לשון רווח. כי כל מה שהוא עושה מכוון להגיע אל התכלית שאליה הוא שואף. "וכל אץ" - מי שאינו צופה אל התכלית אלא מסתכל רק על התועלת המיידית, "אך למחסור": תמיד ייצא לו רק מחסור והפסד, ולעולם לא רווח, שהרי אינו מסתכל מה יהיה בעתיד אלא רק על ההנאה הרגעית.
דוגמה לדבר קראתי על מתווך באשדוד. היה לו חבר, אחד המנהלים בנמל אשדוד, שקנה דרכו כמה דירות, ואף היה מפנה אליו עובדים מן הנמל. ובנמל אשדוד, ברוך השם, אינם רעבים ללחם - אפילו עובד זוטר משתכר עשרים וחמישה אלף שקל, ובאשדוד נפוץ מאוד לקנות דירות ולהשכיר, ממש מכת עיר, והם יכולים להרשות זאת לעצמם. יום אחד בא אליו המנהל ואמר: ראיתי דירה ברחוב פלוני, יש לך פרטים עליה? אינני צריך שתתווך לי, רק מידע. השיב לו המתווך: מאנשים רגילים אני לוקח שני אחוזים, אבל בשבילך - אחוז אחד. אמר לו: אינני צריך שתתווך, רק מידע. אמר לו: כן, אבל בתחום שלנו מידע עולה כסף, וגם אני צריך להתפרנס. הודה לו האיש והלך לדרכו.
אותו מתווך הפסיד באותו רגע את הלקוח הטוב ביותר שלו. זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותו, ולא רק אותו אלא את כל אותם עובדים שהיה שולח אליו. סכל גמור, טיפש מוחלט. על משהו קטן ממנו עדיין מגיע לו שירות - ואתה יושב ורב איתו על אחוז? ולא זו בלבד, אלא כל אותם קונים שהביא לך - וכי לא מגיע לו עליהם? ומה ביקש ממך בסך הכול? מידע, ואפילו דירה לא ביקש. "אני צריך להתפרנס"... זהו "אץ אך למחסור": הוא רואה כסף, ומיד מאירות עיניו כבסרטי ילדים, אבל שכל והיגיון אין כאן. "מחשבות חרוץ אך למותר" - החרוץ חושב על התכלית ולכן יש לו רווח; ה'אץ' רואה את ההנאה הרגעית, ולא ייצא לו מזה אלא נזק ומחסור.
החרוץ והאץ בלימוד התורה
כך אומר גם הגר"א ביחס ללימוד התורה. מי שלומד לשם התכלית, שהיא ידיעת התורה לשם שמיים, תמיד יזכה ל"מותר", כי הוא תמיד חוזר ותמיד מוצא טעם חדש במה שלמד. וכמו שאמרו חז"ל: תורה למה נמשלה לדד? מה דד, כל זמן שהתינוק יונק ממנו מוצא בו טעם. זהו הלומד ב"מחשבות חרוץ" - לומד כראוי, באמת לשם שמיים, מתוך התמדה ומתוך חזרה תמידית.
אבל ה'אץ' רוצה רק להספיק ולהספיק: "את זה כבר ראינו אתמול, לא הבנו לגמרי, לא חשוב, בוא נתקדם". הוא מחפש רק לכסות דפים וקופץ הלאה - וזה "אך למחסור", ולא ייצא לו מזה אלא הפסד. גם הדבר הרע נאבד ממנו, כל הון יקר נאבד מאיתו, שהרי אם לא חזרת ולא הפנמת - הדברים יישכחו ממך. לעומת זאת מי שחושב על מה שלמד ומעיין בדברים ומתבונן בהם - "אך למותר", יזכה על ידי כך ליתרון ולידיעות גדולות בתורה.
ובקיצור, כפי שראינו ברבנו יונה: החרוץ הוא הזריז, שכל דבר הוא שוקל מראש על כל אפשרויותיו ואז עושה אותו בדרך המוצלחת ביותר, ולכן הוא "למותר". ואם תאמר: הרי בעודו מתמהמה וחושב ייגרם לו נזק? על כך אומר הכתוב "אך למחסור" - דווקא כשאתה עושה פעולות מיידיות בלי להתבונן בהן, מזה ייצא לך נזק.
אוצרות שנאספו בלשון שקר
פֹּעַל אֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי־מָוֶת׃ (ו)
מבאר רבנו יונה: האוצרות שהאדם אוצר הרי הם כמוץ אשר תדפנו רוח, ומקרה קל יאבדם. ואם חשבנו שבימינו אין זה פשוט לאבד ממון - עם המפולות הכלכליות והדברים שאנו רואים בשנים האחרונות, אנו רואים כיצד אנשים שהיו עשירים אדירים נותרו עם נכסים מועטים. ולא עוד, אלא שהאוצרות הללו אינם מועילים לאוספיהם אלא עוד משחיתים אותם. שהרי מציאות היא שכשיש לאדם ממון רב הוא אינו נעשה צדיק יותר בעקבות זה, אלא אדרבה: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו". "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר" - כשטוב לו לאדם, הוא מרשה לעצמו לזלזל בתורה, במצוות, בשיעורים ובעסק התורה, מכוח העושר שאליו הגיע. ולכן אומר רבנו יונה שהאוצרות הללו מבקשים את בעליהם ורודפים אחר מפלתם.
"פועל אוצרות בלשון שקר" - ובפרט כשנאספו בדרך של רמאות, בקומבינות ובתחכומים ובכל מיני דרכים לא ישרות - דע לך שזהו "הבל נידף", הבל שסופו להתנדף ממך, ועוד עלול להביא את האדם לידי מיתה. וכמדומני שכך אירע לאותו קבלן אדיר לפני כשלושים וחמש שנה, שהייתה לו נפילה כלכלית ולא יכול היה לשאתה, ושלח יד בנפשו. אנו מבינים שאותו "הבל נידף" עשוי להביא את האדם עד למותו - ומי שלא אסף ממון, אין לו כלל את הבעיות הללו.
הגר"א: שוחד ונפשות
הגאון מווילנה מסביר ש"פועל אוצרות בלשון שקר" מדבר באדם האומר דברי שקר מחמת שהוא לוקח שוחד. מכוח השוחד הוא מרוויח רווח שלא כדין ושלא כהלכה, ועליו נאמר: הכסף שיקבל "הבל נידף", לא יישאר בידו מאומה, והוא מבני "מבקשי מוות".
ומה עניין "מבקשי מוות"? הגמרא מספרת על החכם שכשהיה יוצא לבית הדין היה אומר על עצמו: "ברעות נפשיה לקטלא משתליח" - ברצוני אני הולך למיתה. שהרי אם הדיין מטה דין, ונוטל כסף ממי שאינו חייב ונותן למי שאינו זכאי, אומרת הגמרא "וקבע את קובעיהם נפש" - "קובע" מלשון גזל, כלשון הכתוב "כי אתם קובעים אותי הגוי כולו". כשהדיין גוזל, הקדוש ברוך הוא תובע מידו את נפשו, ולא רק ממון. לכן היה החכם אומר על עצמו כביכול בציניות: אני יוצא עכשיו לבית הדין ומוסר את נפשי, כי אני עלול להסתכן שם בסכנה גדולה מאוד ולבוא לידי מיתה. וזהו "פועל אוצרות בלשון שקר": על ידי שהוא נוטל שוחד ומדבר לשון שקר הוא מגדיל את אוצרותיו - ונאמר לו שזה הבל נידף שלא יישאר ממנו כלום, ועוד "מבקשי מוות", שהקדוש ברוך הוא יטול בעבור זה את נפשו.
הרלב"ג: יסודות רעועים ומסקנות משובשות
הרלב"ג, כידוע, מסב את הדברים לעניין החכמה. אדם המתחיל בלימודו וההתחלה שלו היא כלשונו "התחלה כוזבת", כלומר יסודות רעועים - ודאי שהמסקנות תהיינה משובשות. שהרי אם היסודות אינם נכונים, כל הבניינים שתבנה עליהם הם בנייני הבל ורעות רוח, משום שהכול נבע מהנחת יסוד מוטעית. אבל אם תבין את היסוד לאשורו, ממילא כל הבניינים שתבנה אחר כך יהיו בריאים וחזקים.
דוגמה מזמננו: אדם החליט שהחרדים צריכים לצאת לשוק העבודה, החליט שצריך לגייס את כולם, החליט שאין ברירה ושעם ישראל זקוק לכוח הזה ושהם חייבים לשאת בנטל. וכל זה נבע מאיזה יסוד? מן היסוד שעסק התורה הוא אין ואפס ואין לו שום משמעות, וממילא הדרך היחידה להציל את עצמנו היא הצבא, והוא לבדו המגן והמציל.
אבל היסוד שלך רעוע. אילו היה היסוד נכון, והיית יודע "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי", והיית יודע את דברי הגמרא שתלמידי חכמים ההוגים בתורה הם "נטורי קרתא" - שומרי העיר בעצם לימודם, ואילו אלה שאתה חושב שהם הנלחמים עשויים בעבירותיהם להיות בגדר "חרובי קרתא"; ואילו היית יודע שכל המלחמות מסתיימות תחילה בשמיים ורק אחר כך מתחילות כאן, ושבשמיים אין נלחמים לא ברקטות ולא בפצצת אטום אלא במיימינים ומשמאילים, בזכויות מול חובות - והיית מבין אילו זכויות יש למי שיושב ועוסק בתורה, שבכוחו להציל את הכלל - אז היית מעמיד משמרות, כדברי אור החיים הקדוש, ומציב משמרות בבית המדרש.
וכל אברך שהיה יוצא היית עוצר אותו: לאן אתה יוצא עכשיו? לשתות קפה? לא עכשיו, למד עוד שעתיים ואז תצא. לאן אתה הולך? אשתך התקשרה? לא אדוני, בשעה אחת תצא. היו מציבים שומרים על בית המדרש שאיש לא ייצא: תתמיד! אינך יודע איזו סכנה אתה מביא על עם ישראל כשאתה מפסיק מלימודך. כך היו נוהגים.
אלא שמכיוון שהיסוד רעוע, ואין הם מבינים את ההבנה הבסיסית של מעלת לימוד התורה, ממילא מגיע אדם למסקנות שעל פי היגיונו הן הגיוניות: צריך שוויון בנטל, למה שכולם יעשו צבא ואתה לא, למה שכולם ילמדו ליבה ואתה לא. וכמה נלעג הדבר, שאותו אדם דורש ממך את כל מה שלו עצמו אין: תואר אין לו, שתים עשרה שנות לימוד לא סיים, צבא לא עשה - אבל הוא ידאג שהחרדים ילמדו ושהחרדים יתגייסו.
אומר הרלב"ג: "פועל אוצרות" - מי שהשיג אוצרות רבים, הגיע למסקנות, הקים ועדות והכול, אבל הכול "בלשון שקר", הכול מכוח יסוד רעוע שבו האדם אינו מבין את מעלת עסק התורה - דע לך שזהו הבל נידף, הבל שאין בו ממש. וכפי שאמר רבי חיים קנייבסקי: הם אינם קובעים כלום. נקודה. אל תתרגש. הוא יוכל להציק לך, הוא יוכל לגזול ממך תקציבים המגיעים לך בדין ולא בחסד, הוא יוכל לייצר לך צרות - אבל בשמיים הם אינם קובעים כלום. וזה מה שאדם צריך להבין: אם אתה מגיע למסקנות מוטעות, סימן שהיסודות שלך רעועים. פעלת אוצרות - אבל בלשון שקר, והאוצרות הללו "מבקשי מוות", שלא ישיג בהם אורחות חיים אלא יגיעו עמו עד אובדן הנפש והכיליון.
הימור על החיים מתוך יסוד כוזב
דוגמה קלאסית לדבר: לפני כמאה שנה ואולי יותר היה אדם שהמציא לעצמו כעין כנפיים מיוחדות, פרוסות, שבהן אפשר לדעתו לעוף. כדי להדגים את ההמצאה חשב תחילה לאמן קוף, לזרוק אותו ממגדל גבוה, ושידאה כנשר. הוא היה בטוח שזוהי המצאת המאה, שהוא עומד להיות מיליונר ושכולם ירכשו ממנו את הפטנט. ברגע האחרון התחרט, החליט שאולי הדבר לא יעבוד כראוי עם קוף, וקבע שיעשה זאת בעצמו. בני משפחתו ניסו להניאו - מדובר בקפיצה ממגדל אייפל, לא מקומה ראשונה - אך הוא האמין בהמצאתו, קפץ, ונהרג. וכל זה לנגד אלפי מעודדים שבאו לראות את המצאת המאה.
"פועל אוצרות בלשון שקר" - אדם חשב שמצא אוצר, שיש בידו המצאה, אך הכול על יסוד כוזב. וכי בדקת? וכי אתה יודע? על חייך אתה מהמר? ובשביל מה? בשביל משהו שאולי בסופו תאמר "אופס, טעיתי" - ובאותה טעות אין אפשרות תיקון, נגמר, איננו עוד. "הבל נידף מבקשי מוות", כפשוטו. ואגב, לא מקרה אחד ולא שניים היו שבהם רופא או ממציא כימאי פיתח תרופה, ומשלא נמצא מתנדב לבדוק אותה החליט לבודקה על עצמו - וזו הייתה הבדיקה האחרונה, שהוכיחה שהתרופה אינה מתאימה. השם יצילנו. אתה פועל אוצרות בלשון שקר, וחושב "אוכל להיות מיליונר, המצאתי חיסון" - ובסוף אין זה חיסון אלא חיסול. וכך למעשה, אומר הרלב"ג, כשאתה בא להסיק מסקנות, חשוב מאוד שהיסודות יהיו חזקים; ואם לא, יהיו גם המסקנות רעועות כיסודות, ויוכלו להיות בבחינת הבל נידף ואף לבקש את מותו של בעליהן.
ביאור המלבי"ם
המלבי"ם מפרש: "פועל אוצרות" - האוסף אוצרות "בלשון שקר", היינו על ידי עדות שקר, זיוף שטרות וזיוף מתכות, מה שנקרא היום קומבינות. ואף על פי שהוא אמנם פועל אוצרות, הרי הם "הבל" - אין בהם ממש, ו"נידף" - כדבר שתדפנו רוח ומתנדף. ולא עוד אלא שהאוצרות הללו "מבקשי מוות", שכן כשייתפס יעלוהו על הגרדום - האוצרות עצמם מביאים אותו ממש אל מותו.
שוד רשעים - הגזל שכורת את בעליו
שֹׁד־רְשָׁעִים יְגוֹרֵם כִּי מֵאֲנוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׃ (ז)
אומר רבנו יונה: מלבד העונש שהרשעים עתידים לקבל בעת שיעלו לשמיים ויידונו על גזלם וחמסם, יש להם גם "יגורם" - לשון גרירה וחיתוך, כמו דבר המגורר במגרה, שהשוד עצמו יכרית אותם. והיכן? כאן, בעולם הזה, נוסף על מה שיהיה להם בעולם האמת. ומדוע? "כי מאנו לעשות משפט" - שהרי אין הרשע הולך אל השופט ברצונו, וכשידרשו ממנו להתייצב ינסה לברוח ולהתחמק, וכשהוא מפנה עורף לשופט מכביד עונשו וגדל.
ותמוה: כיצד אפשר שימאנו לעשות משפט? הרי לכל בית משפט יש משטרה, יש כוח, יש מי שידאג להביאו. מהו "מאנו"? וכי אתה יכול לסרב? משום כך מוסיף רבנו יונה הסבר נוסף: ייתכן שהפסוק מדבר בכת העריצים ובעלי הגאווה, שאם יש להם עם אדם עסק או דין ממונות אינם שומעים כלל לגשת אל השופט, ואינם עושים אלא כראות עיניהם. אלו הם העריצים המטילים חיתיתם בארץ החיים, שאינם נותנים דין וחשבון לאיש - והשופט עצמו מפחד להתעסק עמם.
לסיכום:
שלושת הפסוקים שלמדנו מעמידים אותנו על אותה נקודה מרכזית: מבט אל התכלית לעומת מבט אל הרגע. "מחשבות חרוץ אך למותר" - מי שמקדים מחשבה למעשה, מתון בקבלת ההחלטה וזריז בהוצאתה לפועל, יוצא תמיד ברווח; וה'אץ', הרודף אחר התועלת המיידית, נחלתו חרטה ומחסור, שכן פרי כל המהירות חרטה. "פועל אוצרות בלשון שקר" - כל אוצר שנאסף בעקמומיות, בשוחד או על יסודות כוזבים, הוא הבל נידף שאינו רק מתפוגג אלא אף רודף את בעליו עד נפשו. "שוד רשעים יגורם" - הגזל עצמו כורת את הגוזלים, ובפרט אותם עריצים הממאנים להתייצב למשפט. ומכאן לכל אחד מאיתנו: לבנות את היסודות נכון, להתבונן לפני המעשה, לזכור את מעלת עסק התורה שהיא שומרת העיר באמת - ואז כל הבניין שייבנה עליהם יהיה בניין של קיימא.