פתיחה
אנו ממשיכים בפרק כ"א במשלי, בפסוקים העוסקים באדם ובתאוותיו: מהי שמחה אמיתית ומהי שמחה של הבל, מהו סדר הלימוד הנכון בתורה, ומהי הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מציל את הצדיקים והישרים. נפתח במקום שבו עמדנו - בפסוק יז, ובביאוריהם של רבנו יונה, הגר"א והמלבי"ם, ומשם נעבור לפסוק יח.
אִ֣ישׁ מַ֭חְסוֹר אֹהֵ֣ב שִׂמְחָ֑ה אֹהֵ֥ב יַֽיִן־וָ֝שֶׁ֗מֶן לֹ֣א יַעֲשִֽׁיר׃
"לפי השמחה בו ירבה עצבו בעזיבתו"
הטעם השני שמביא רבנו יונה: כפי מידת השמחה שאדם שמח בדבר, כך יגדל עצבו כשיצטרך להיפרד ממנו. אדם שהתרגל לרמת חיים מסוימת, קשה לו מאוד לרדת ממנה. הורגל בסגנון חיים אחד - יתקשה מאוד לחיות אחר כך בסגנון חיים אחר. רואים לפעמים מצבים קשים, שאנשים מגיעים מרוב כך עד כדי איבוד עצמם לדעת. מה קרה? "הייתי למעלה, הייתי נחשב, היו מבקשים ממני" - ופתאום מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הוא אינו מסוגל לתאר לעצמו שהוא הופך להיות אדם אנונימי, אדם נזקק. ובמצבים הפחות קיצוניים - האדם חי בהשפלות, משום שאינו מבין שעליו לעבור פאזה, שצריך "להפוך את התקליט": המציאות הקודמת שלך השתנתה, מתחילה מציאות חדשה.
הרבה מן הסובלים מזה הם ה"אמנים" למיניהם. לתקופה מסוימת הוא היה כוכב על: כל התוכניות בשעות השיא ביקשו לראיין אותו, המארגן שלו גבה עשרות אלפי שקלים על כל הופעה, והוא הפך למיליונר קטן בתוך חצי שנה. אבל התהילה, כידוע, זמנית. אפשר לראות בפח האשפה של ההיסטוריה כמה וכמה כאלה שלרגע קט כבשו את המסך, ולמחרת - אפס גמור. אין טלפונים. הוא מתקשר לעצמו לבדוק אם המכשיר תקין. מתחיל לחפש מועדון מקומי שיקבל אותו בסכום כלשהו, ואחר כך גם זה נגמר. ואז הוא אינו מוצא עבודה. מדוע? כי "מה שאני הייתי - מינימום מנכ"ל". אבל האמת היא שאין לו כישורים: הוציא ג'ינגל, תפס כותרות, מהתיכון ברח, לא למד דבר ולא עשה דבר. "אז מה, אני אסדר מדפים בסופר?" - כן, אלה הכישורים שלך. ומפני שלעבוד אין זה לכבודו, ולתת לו לפי מה שהוא מעריך את עצמו איש אינו מוכן, מגיעים האנשים האלה לפת לחם ממש.
וזו איננה דרכה של יהדות. על פי היהדות אדם צריך להכיר את מצבו: פעם היית, היום אינך. אם כן, עשה עם עצמך משהו היום, לפי היכולות שלך היום. אדם צריך לדעת לחיות עם הפנים קדימה: מה שהייתי - נגמר, זה מאחוריי, איני חי בזה יותר. מה שקובר את האנשים האלה הוא שהם משוקעים כל הזמן בעבר שלהם: "אתה יודע מי אני הייתי?". נגמר. חְיֵה את הרגע, חְיֵה את המציאות שלך היום. במציאות שלך היום אין לך מה לאכול - מציעים לך עבודה, לך ותעבוד. יגידו לך "היו זמנים", תאמר "נכון, היסטוריה". הרכבת עוברת והגלגלים מתגלגלים, וצריך לחיות את המציאות כמות שהיא. זהו שאמר: לפי השמחה ירבה עצבו בעזיבתו - כפי שאתה אוהב עכשיו שמחה ורודף אחר כל ההנאות והתענוגות מפני שאתה על הגל, כנגד זה ירבה העצב כשיתהפך הגלגל. ולכן: אל תיהנה יותר מדי, אל תרדוף אחר תאוות יותר מדי, אל תטפס יותר מדי - שהנפילה אחר כך לא תהיה כואבת.
שמחה בדבר כלה - סימן לסכלות
דבר נוסף אומר רבנו יונה: השמחה שלך בדבר כלה מורה על סכלותו. ילד שמח בגולות, אדם מבוגר שמח בכסף, ואדם משכיל שמח בתורה ובדברי חכמה. אם מה שמשמח אותך הן גולות - זה מעיד על עולמך הפנימי: כמה הוא ריק, כמה הוא נבוב. אחד עשר חוליגנים הרודפים אחר חתיכת עור מנופחת - מה ההבדל בין זה לבין גולות? זו גולה גדולה יותר, שיש סביבה יותר כסף. וזה מה שמעניין אותך, אלה החדשות שתופסות אותך.
וכן אצל אנשים: קנה מכונית, והוא מהלך כמו טווס. מה קרה, חביבי? החלפת פח ממורט בפח מבריק. והוא יסביר לך על מערכת בקרה ומערכת שיוט ומה הבטיחו לו ומה הוסיף. על מה אתה מדבר? על עגלה. אתה מדבר עליה כאילו מצאת פשט בתוספות, כאילו גילית חידוש עצום בתורה. אומר רבנו יונה: הדבר מורה על סכלותו, כי הוא שמח בדבר כלה. "ולשמחה מה זו עושה" - מה יש לשמוח בשטויות והבלים? התייחס אל הדבר בגודלו האמיתי: נכון, רכב חדש, נוח, צריך להגיע ממקום למקום והוא ממלא את הפונקציה - וזה הכל. אבל להתייחס אליו כאל תינוק, להשקיע בו, להוציא עשרות אלפי שקלים על ספוילרים וקישוטים, וכל שני וחמישי שטיפות ו"וקסים" - מה יש להתלהב מדבר גשמי? על כן מי שאוהב שמחה בדברים גשמיים הוא איש מחסור: האדם הזה מראה עד כמה הוא חסר. וכבר אמר איוב: "אִם אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי" - האם יעלה על דעתי לשמוח על שיש לי הרבה כסף? האם זה באמת מה שאי פעם הביא לי שמחה?
"אוהב יין ושמן לא יעשיר"
מסביר רבנו יונה: יין ושמן מסמלים את תענוגות המאכלים. כשרוצים לומר שדבר טעים אומרים "שמן" - בשר שמן; והחלב תמיד נחשב למשובח - "כל חלב לה'", וחלב הוא שומן. והיין ודאי מבטא תענוג והימשכות אחר הנאות המאכל והמשתה. אדם כזה מרגיל את עצמו במנוחה תמידית: עובר מסעודה לסעודה, ממשתה לבר ומבר למקום אחר, כל הזמן בהנאות וכל הזמן בתאוות. אדם כזה אינו טורח ואינו עמל ואינו עושה דבר עם חייו, העצלות מתלבשת עליו, וממילא אינו מתקדם. וזה נכון גם מן הצד הגשמי, שלא לדבר על הצד הרוחני שהוא הרסני ביותר. וזהו "אוהב יין ושמן לא יעשיר" - במקום להשקיע את עצמך בעבודה, אתה מחפש הנאות ותענוגות.
ביאור הגר"א: איש מחסור - חסר בתורה
הגר"א מבאר תחילה כפשוטו: החסר מכל הוא זה שאוהב שמחה, לשמוח תמיד, ואוהב יין ושמן, ולא יעשיר - שהרי כל עיסוקו הוא רדיפה אחר יין ושמן. ומכאן לוקח הגר"א את הדברים, כדרכו, לענייני תורה. "איש מחסור" - איש חסר בתורה. אין בו תורה, והוא תמיד מחפש היכן יש "נייעס", היכן יש חדשות, היכן יש עניין לענות בו, היכן מדברים, היכן יש פוליטיקה - זה מה שתופס אותו. ו"אוהב יין ושמן" - הרודף אחר תאוות העולם הזה, יין לשתייה ושמן לסיכה, "לא יעשיר" בתורה. שהרי הדברים הללו מנוגדים לתורה: אמרו חז"ל שאין אדם קונה תורה עד שיקיא חלב שינק משדי אמו, ואמרו "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן". בתורה עמלים. נמצא שרדיפת התענוגות היא ההפך הגמור מעסק התורה, וממילא הרודף אחר יין ושמן לא יעשיר בתורה.
שמחה כנגד יראה
ומוסיף הגר"א לבאר: כתוב "אין מחסור ליראיו" - אדם ירא אינו חסר. אם כן, "איש מחסור" הוא אדם שאין בו יראה, שהרי אילו היה מיראיו לא היה חסר. ירא וחסר אינם הולכים יחד. וההפך מן היראה הוא השמחה, וכמו שאנו מוצאים "עבדו את ה' ביראה" מול "עבדו את ה' בשמחה". ובאמת השמחה מנוגדת ליראה: מהי יראה? מורא, שאדם עושה את מעשיו בדריכות, ירא שמא יטעה, שמא יעשה דבר שלא כהוגן. ומהי שמחה? התפרקות. השמח מדבר חופשי ופועל חופשי, אין לו את המורא, זה ההפך מדריכות. הדרוך מכווץ, כקפיץ דרוך, ופיו קמוץ; והשמח - הכל מתרחב אצלו, והחיוך נמתח ומתרווח על פני כל הפנים. "שמועה טובה תדשן עצם" - השמחה היא התרחבות. אם כן, איש מחסור אינו מיראיו, ולכן הוא אוהב שמחה - אוהב את ההתפרקות.
לחם, יין ושמן - סדר הלימוד
וממשיך הגר"א במשלו: הלחם הוא ההלכות. הדבר הבסיסי ביותר הוא לימוד התלמוד וההלכה, וזה נקרא לחם, כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". כשם שהאדם במאכלו חייב לחם - יכול הוא לאכול פירות ולנשנש, אבל בלי לחם אינו מרגיש שסעד - כך גם בתורה חייבים לחם, והוא התלמוד וההלכות. ולעומת זאת יש יין ושמן, שהם הפרפראות והתוספות: האגדות, הרמז והסוד. יש פשט ויש רמז ודרש וסוד, והרמז והדרש והסוד הם בחינת היין והשמן, תוספת על הלחם.
אומר הגר"א: מי שרוצה להלוך בגדולות ובנפלאות ואינו לומד את הדינים ואת ההלכות - תשאל אותו מה דין בורר בשבת, ויאמר "אני זוכר שלמדנו את זה פעם, שמעתי משהו". כיצד ייתכן שאינו יודע דברים בסיסיים ואלמנטריים? מפני שהוא עוסק רק בעניינים האחרים: הוא כבר "סיים" את האידרא ואת שער המצוות לאר"י הקדוש, ומסביר לך על עולמות והשפעות וכוונות הרש"ש - ואילו בשאלות בסיסיות בהנחת תפילין ובקיום מצוות יומיומי אינו יודע. מה יש לאדם הזה? יין ושמן. ומה חסר לו? לחם. והלחם הוא "מילא כרסו בש"ס ובפוסקים", ורק אחר כך יעסוק בעניינים מן הסוג הזה. לפני שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים, כיצד הגעת לרמז ולדרש ולסוד שהם דברים נשגבים הרבה יותר? "ולחם לבב אנוש יסעד" - הסועד את האדם בתחילה הוא הלחם, ואי אפשר לבוא לסודות התורה אלא על ידו.
סיפורים: החזון איש והרב אלישיב
מסופר על החזון איש שבשלב מסוים רצה ללמוד קבלה, וכידוע צריך לכך רב שילמד, שהרי שם צריך לקבל מאדם חכם. אמרו לו שיש רב פלוני שהוא מקובל גדול ובקיא, והחליט החזון איש ללכת לבקרו. משהגיע, ומאחר שאין נכנסים ומדברים אלא בדברי תורה, שאל אותו שאלה - ולא גילה לו שבא ללמוד ממנו קבלה. אמר לו: יש לי תוספות אחד שמוקשה לי, מה אומר הרב? עיין אותו מקובל בדבר ולא ידע להשיב. סיים החזון איש את הקושיה ונפרד ממנו לשלום, ביקור נימוסין. ולאחר מכן אמר: מי שאינו יודע להסביר תוספות - ילמד אותי קבלה?
ואף אלה שחושבים שהם לומדים, צריכים לדעת שאין די בגירוד מלמעלה. מה נקרא ללמוד - לדקלם? יש המדקלמים ש"ס. פעם בחן הרב אלישיב בכולל שלמדו בו ש"ס, ושאלוהו אחר כך מה דעתו על ידיעות האברכים. אמר: יש שם שלושה שלמדו, השאר התפללו גמרא. יש אדם שלומד: לוקח את הגמרא, מעיין בה, מתקשה, מתבונן, מעיין בתוספות, פותח מהרש"א, מנסה להבין, מעיין בראשונים - זה למד. ויש אדם שקורא "אמר אביי, אמר רבא, אמר רב חסדא, אמר רב ששת" - מה הבנת? קצת מלמעלה. לא אומר שקרא תהילים, אבל כהגדרת הרב אלישיב - התפלל גמרא. ואם אדם לא מילא כרסו בש"ס ובפוסקים, כשהוא בא לקבלה הוא "מתפלל קבלה", זו קריאת תהילים עבורו. וכי כך לומדים קבלה? ראה כיצד למדו המקובלים, כיצד למדו גדולי עולם. מובא על האריז"ל שהיה מסוגל להשקיע שבועות ארוכים במאמר אחד מן הזוהר כדי להבינו. אין אנו בדרגות הללו, אבל לפחות הבן: הסתכל בספרי הקבלה, בספרי האר"י הקדוש, בשערים, באידרא - וראה כמה מפרשים נכתבו עליהם לבאר את עניינם ועומקם, ואילו פשטים יש בתוך דברי האר"י ובתוך דברי הקבלה. קבלה אינה דבר שלומדים אותו מלמעלה, אלא דבר שמעמיקים בו.
על כן אומר הגר"א: אי אפשר לבוא לסודות התורה אלא על ידי הלחם, ולכן "לא יעשיר" בסודות התורה ולא יהיה לו כלום. חייב להיות סדר: תלמד גמרא בעיון, תלמד בסדר שקבעו חז"ל, ואז כל חומר שתלמד תבין אותו, כי תעמיק בו ותתבונן בו וכבר תדע כיצד ללומדו. ומי שלא כן - נדמה לו שעשה סעודה, אבל סעודה של יין ושמן בלבד, ומסעודה כזו אין שובעים. ומי באמת יגיע להשגה? מי שהלך בדרך שהתוו חז"ל: בתחילת ימיו השקיע את עצמו בש"ס ובפוסקים, אכל לחם, ולאחר מכן, בסוף הסעודה, מגיל ארבעים כדברי חז"ל, התחיל ללמוד את הדברים הנוספים. אדם כזה יעשיר, ויהיה לו עושר גדול בתורה, שכן יש לו גם את הפשט וגם את התוספת שהיא בחינת יין ושמן.
ביאור המלבי"ם: "כי השמחה לא תתמיד"
המלבי"ם אומר כאן דבר נפלא, המאפיין מאוד את דורנו. וזו לשונו: מי שאוהב שמחה, לשמוח תמיד, הוא איש מחסור - כי השמחה לא תתמיד. וכל דבר שהוא שמח עליו בראשית השיגו אותו, לאחר שיראה אותו או יהיה לו לקניין ימים אחדים, לא ישמח בו עוד, וירצה לראות תמורתו דבר חדש, והדבר החדש ישמחהו - ונמצא חסר תמיד.
זו מציאות שדורנו טובע בתוכה. סיפר לי אדם שאישרו לו רכב חדש. אמר לי: קניתי את הרכב, לא היה מאושר ממני. נסעתי בו כמו טווס - חדש, מבריק, הכל עור. לפני כן נסעתי ב"טרנטות", ואיני יכול לתאר לך את השמחה שהייתה לי. כמה זמן החזיק? שבוע, שבועיים. ואחר כך התחלתי להסתכל בחוץ, אילו רכבים מתקדמים יותר יש. וכך כשאדם קונה טלפון: יש לו דור ארבע - מודיעים לו שיצא דור חמש; יש חמש - יש כבר חמש וחצי. תגיד לי, בשביל מה לשדרג? רק לפני חצי שנה קנית. נהנית מהצעצוע כמו שלילד שלך לא נתת - ופתאום זה כבר לא מלהיב. כל צעצוע מאבד את חינו; מכירים זאת אצל הילדים, צעצוע מחזיק יום וחצי וגמרנו. וכך גם אצל האדם: את הישן זורק לצד, ומחפש חדש.
ולצערנו יש הסבורים שכך הוא גם בחיי הנישואין, ומחליפים נשים כגרביים או בעלים כגרביים. מדוע? מפני שהייתה לו התלהבות רגעית, והוא אינו מרגיש שבא לבנות בית ושזה צריך להיות קשר של קיימא. הוא קנה פלאפון וגם התחתן; התחתן ביוקר קצת יותר, אבל הוא מתייחס לזה כאל שמחה והנאה גשמית - והנאה גשמית פגה, יש לה תאריך תפוגה, אינה נשארת לעד. וממילא אדם זה הוא איש מחסור. ולכן תמיד ממשילים את הנאות העולם הזה למי מלח: אתה שותה והם מרווים אותך לרגע, אך המלח מתחיל לצרוב, וכעבור שניות אתה צמא כפליים ממה שהיית. זהו "יש לו מנה רוצה מאתיים", וזו הרדיפה האינסופית אחר הנאות העולם הזה. ומיהו האדם המאושר? זה שיחליט: אני מוציא את עצמי מן המרדף הזה, איני רודף אחר הנאות ותאוות, מה שיש לי מספיק לי. אתה רואה אותו הולך עם טלפון פשוט - מדוע? מספיק לי. אני משיג את אשתי גם איתו, השיחה אינה מתנתקת, הוא ממלא את הפונקציות הנדרשות. אם כן, למה להחליף?
ומוסיף המלבי"ם: "אוהב יין ושמן לא יעשיר" - מי שאוהב יין ושמן, כלומר רדוף בתאוות ובתענוגים, תמיד לשתות יין ולמשוח בשרו בתפנוקים, אצלו המצב חמור יותר. אוהב השמחה הוא איש מחסור, חסר תמיד, אך אינו בהכרח מכלה את ממונו; ואילו אוהב היין והשמן יוציא את כספו על תאוותיו, ותאוותיו אינסופיות, וממילא לא זו בלבד שלא יעשיר, אלא אדרבה - עוד יגיע לעניות.
פסוק יח: כופר לצדיק רשע
כֹּ֣פֶר לַצַּדִּ֣יק רָשָׁ֑ע וְתַ֖חַת יְשָׁרִ֣ים בּוֹגֵֽד׃
אומר רבנו יונה: הרשע הוא היפוכו של הצדיק, והבוגד הוא היפוכו של הישר. וגם אנו בשפתנו מדברים כך: "הוא ישר איתי" - שהתנהג עמו ביושר, "הוא בגד בי" - שלא התנהג עמו ביושר; והפכו של רשע הוא צדיק. וכאשר יש גזירה על הצדיק ועל הישר, מסיר מהם הקדוש ברוך הוא את הגזירה על ידי שנותן אדם אחר ככופר נפשם: "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו". רש"י מביא בהקשר זה את הפסוק: "צדיק מצרה נחלץ" - זה מרדכי, שנחלץ מן העץ, ומי עלה על העץ הגבוה? המן. וכן "ואתן אדם תחתיך", "נתתי כופרך מצרים". מיהו הכופר בעד הצדיק? הרשע.
ביאור הגר"א: אחד כנגד אחד, ואחד כנגד רבים
גם הגר"א אומר כרבנו יונה, שהפכו של הצדיק הוא הרשע והפכו של הישר הוא הבוגד. הרשע הוא כופר לצדיק: כשנגזרה על הצדיק גזירה - הצדיק כלל אינו יודע ממנה, ובא רשע תחתיו ומכפר עליו. אלא שמוסיף הגר"א: יש מדרגה למעלה מצדיק, והיא ישר, כמו שאנו אומרים "והצדיקים וישרי לבב". וכשמדובר בצדיק, צריך אחד כנגד אחד - רשע אחד ככופר לצדיק אחד. אבל ישרים, שהם במדרגה גבוהה יותר, ישרים רבים ניצלים בכופרו של בוגד אחד: בוגד אחד מהווה כפרה על ישרים רבים.
ביאור המלבי"ם: ההבדל בין "כופר" ל"תחת"
לכאורה הרשע "כופר" לצדיק והבוגד "תחת" הישר - אותו רעיון עצמו, שנלקח תמורתו. ומה אם כן ההבדל בין "תחת" ל"כופר"? אומר המלבי"ם: לשון "תחת" נאמרת תמיד באותו המין שהתחייב אליו - "נפש תחת נפש", "כוויה תחת כוויה", "חבורה תחת חבורה", שניהם מאותו הסוג. ואילו "כופר" אינו בהכרח מאותו המין: שורו של אדם הרג אדם - "וגם בעליו יומת", ואומרת התורה "אם כופר יושת עליו", ודי בכך, ולעולם אין ממיתים את הבעלים אלא נותן כופר. הרי שכופר אינו מאותו המין - נתחייב מיתה ונותן כסף; כסף ונפש אינם מאותו הסוג, ואילו "נפש תחת נפש" ו"כוויה תחת כוויה" הם מאותו הסוג.
לאחר הקדמה זו מבאר המלבי"ם: כשהקדוש ברוך הוא דן את העולם, הוא שופט בין הצדיק והרשע, ומי שיוצא רשע בדינו הוא הכפרה כנגד הצדיק. ושים לב - "צדיק" ו"רשע" הם שמות יחסיים. כשאני אומר צדיק, אין הכוונה בהכרח לגדול הדור וצדיק הדור, אלא צדיק ביחס לרשע. גם בימינו למי אומרים "יצאת צדיק"? למי שלא רימה אותך. איזה צדיק זה - יכול היה לגנוב ולא גנב, ומיד "יצאת צדיק, אחי". אצלנו הפרמטרים לצדיק אחרים מעט, וצריך לעבוד כדי להגיע למדרגת צדיק. אבל אומר המלבי"ם שאין כאן טעות גמורה, שכן צדיק הוא אכן שם יחסי, וכך מפורש בפסוק: "בְּבַלַּע רשע צדיק ממנו" - איזה צדיק הוא? רק צדיק ממנו, צדיק יותר מן הרשע. נמצא שאפילו אם הצדיק עצמו יש לו חובות, בערך הרשע הוא נחשב טוב ממנו. ולכן נאמר בו לשון "כופר", שהוא נאמר גם כשאין התאמה גמורה בין השניים.
אבל "תחת ישרים בוגד" - שם ההתאמה מלאה, ולכן נאמרה בו לשון "תחת". מפני שהישרות היא שלמות אמיתית ולא יחסית. אין דבר כזה "אני ישר ביחס אליך", "לידו אני ישר". כשמדברים בלשון הקודש ואומרים ישר, אומר המלבי"ם, אין זה תואר יחסי: כשאני אומר שהסרגל ישר, איני מודד אותו ביחס לשולחן שהוא עקום; כשאני אומר שהפלס ישר, איני אומר ביחס לקיר, שהרי הקיר עקום. ישר הוא ישר מצד עצמו, והישרים ישרים מצד עצמם. ולכן הישר אינו צריך כפרה כלל ואינו צריך כופר, אלא שבענייני העולם ייתכן שהבוגד רוצה להמית את הישר - ואז בא הבוגד עצמו תחתיו, כדוגמת המן שביקש להמית את מרדכי ובא תחתיו. וזהו שנאמר: "צדקת ישרים תצילם, ובהוות בוגדים ילכדו" - "הוות" מלשון שבר. אם כן, בישרים מתאימה לשון "תחת", נפש תחת נפש בהתאמה מלאה, ואילו בצדיק - שייתכן שהוא עצמו חייב, ורק בערך הרשע קוראים לו צדיק - מתאימה לשון "כופר", הנאמרת במקום שאין בו התאמה גמורה.
לסיכום:
פסוק יז מלמדנו שאהבת השמחה הגשמית היא סימן לחסרון ולא לשובע: לפי גודל השמחה כן יגדל העצב בעזיבתה, והשמחה בדבר כלה מורה על סכלות ועל ריקנות פנימית. הגר"א מוסיף שאיש מחסור הוא החסר בתורה וביראה, ושאין מגיעים ליין ולשמן - לאגדה, לרמז ולסוד - אלא אחרי הלחם, הוא הש"ס וההלכה. המלבי"ם מגלה את שורש הדבר: השמחה אינה מתמדת, וכל קניין חדש מאבד את חינו ומוליד תאווה חדשה, ואוהב היין והשמן אף מכלה את ממונו ומגיע לעניות. ובפסוק יח למדנו שהקדוש ברוך הוא מציל את הצדיקים ואת הישרים, ונותן את הרשע ככופר לצדיק ואת הבוגד תחת הישרים - כשהצדיק הוא שם יחסי ולכן נאמר בו "כופר", והישר שלם מצד עצמו ולכן נאמר בו "תחת", בהתאמה מלאה.