פרק כ"א בספר משלי ממשיך לברר את יחסי האדם עם קונו ועם הבריות: כוח הצדקה הנסתרת, שמחתו של הצדיק במשפט, גורלו של התועה מדרך השכל וסכנת הרדיפה אחר התענוגים. נעסוק כאן בכמה פסוקים מן הפרק, כסדרם, לאור המפרשים והמלבי"ם.
מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה׃ (יד)
מדוע נקט הכתוב דווקא "בסתר" ודווקא "בחיק"? משום שכולנו יודעים שהצדקה הגדולה ביותר היא כשאדם נותן והעני אינו יודע ממי קיבל, והנותן עצמו אינו מספר ואף אינו יודע למי נתן. זו מדרגת מתן בסתר, ולכן נקט הכתוב לשונות של הסתרה: "בסתר", "בחיק" - שמניח בחיקו מבלי שירגיש. זו דרגה שאין למעלה ממנה, ובכוחה לכפות אף ולהסיר חימה עזה.
פעם אמר הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, בדרך מילתא דבדיחותא, שמצוות הצדקה שלו מעולה משל ריבונו של עולם. שאלוהו: כיצד? השיב להם: הקדוש ברוך הוא כשהוא נותן צדקה - יודעים מי הנותן, שהרי הכול מאיתו יתברך, והוא עצמו יודע מי המקבל. ואילו אני, כשאני נותן, איני יודע למי נתתי, והמקבל אינו יודע ממי קיבל. נמצא שיש כאן צדקה מעולה יותר...
הגר"א מסביר: "אף" הוא תחילת הכעס. על ידי מתן בסתר אתה גורם שהכעס כלל לא יתחיל - אפילו קצת, אפילו "אף" בלבד. אבל מי שנותן שוחד בחיק, מעלה על עצמו חימה, שכן הוא נותן רק לאחר שכבר התחילה הצרה, לאחר שהוא כבר נמצא בבעיה. וזו "חימה עזה": כאילו יש עליו טרוניה, מדוע לא נתן מראש ונתן רק לבסוף.
בברייתא של ל"ב מידות של רבי יוסי הגלילי מובא "מתן בסתר יכפה אף", והדברים נאמרו גם ביחס לשוחד, והשאלה עולה מאליה: והלוא אצל הקדוש ברוך הוא נאמר "לא ייקח שוחד", אם כן כיצד ייתכן שאכפה את האף ואת החימה העזה על ידי שוחד? מבאר הגר"א: אם אדם אינו נותן מתן בסתר לעניי ישראל, יצטרך לתת לשרי האומות כדי לשכך את החימה העזה. וזהו ביאור נפלא: כשתיתן בסתר לשכן העני שלך, זה יכפה מעליך את האף ויוריד חרון מן השמיים. ואם לא - אל תחשוב שניצלת וש"הכסף נשאר בכיס", אלא "ושוחד בחיק חימה עזה": תיאלץ לתת שוחד בחיקו של הפקיד הגוי כדי לבטל את חמתו. אילו היית נותן לעני בזמן, לא הייתה גזירה כלל; לא נתת וחשבת שחסכת - עכשיו תצטרך לתת כפל כפליים כדי להסיר מעליך את אותה חימה עזה. נמצא ש"יכפה" חוזר על שני חלקי הפסוק: מתן בסתר יכפה אף, ואם לא - השוחד בחיק הוא שייאלץ לכפות את החימה העזה.
המלבי"ם מבאר: מעות שאדם נותן בסתר - לפעמים הן לטוב ולפעמים לרע. "מתן" הוא נתינה שאינה תמורת דבר, כמתנה: מעות שנותנים לעני נקראות מתנה, וכן מעות שנותנים לשרים ולעשירים. על זה נאמר "יכפה אף": מתן הצדקה כופה את האף שלמעלה, ומתן הכסף לשר או לעשיר כופה את האף שלמטה. כלומר, אם השר גזר גזירה ונתת לו נתינה בסתר, הדבר יסיר מעליך את כעסו. אבל מעות שנותנים בסתר כדי לעוות בהם את המשפט - הן הנקראות שוחד. המלבי"ם הוא המפרש היחיד כאן המבאר "ושוחד" כפשוטו: שוחד הניתן לשופט. מה שאדם נותן על מנת להטות משפט, ומניחו בחיקו של השופט כביכול מבלי שירגיש - זה מעורר חימה עזה, הן למעלה והן למטה. למעלה, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר "לא תיקח שוחד", ואתה מחטיא את השופט בלקיחת שוחד; ולמטה, שאם הדבר יתגלה לרשויות החוק - אוי ואבוי. נמצא שמתן שוחד גורם חימה עזה גם בעליונים וגם בתחתונים, ואילו מתן בסתר - בין לעני ובין לשר - כופה אף, למעלה או למטה, שהשר יסיר חרון אפו ולא יעשה לנו צרות.
וכבר הסביר לנו המלבי"ם את ההבדל בין אף לחימה: אף הוא החיצוני, וחימה היא הפנימית. "אף" הוא כשעולה עשן באפו של אדם והאף מתאדם - מאפיין של כעס חיצוני. "חימה" היא משהו פנימי, וכפי שראינו אצל אחשוורוש "וחמתו בערה בו" - בו, בפנים (ושם ביארנו בשם המלבי"ם באר היטב מדוע נאמר גם אף וגם חימה, ביאור מתוק מדבש). מכאן שחימה קשה מאף: האף כבר יוצא החוצה, והחימה אוכלת את האדם מבפנים, וזה קשה הרבה יותר. ועוד מדגיש המלבי"ם, שוחד הוא תמיד דבר הניתן לדיין או לשופט כדי לעוות את הדין. מה שמכונה היום שוחד - נתינה לפקיד או לשר וכדומה - אף שבפלילים הוא נקרא שוחד, על פי תורה אין זה שוחד, ששוחד על פי תורה הוא רק להטיית משפט. איני אומר שהמעשה הגון, שהרי נתן כדי לעוות את המציאות, אך אין עליו שם שוחד בהגדרתו ההלכתית.
שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן׃ (טו)
רש"י מבאר: שמחה לקדוש ברוך הוא לעשות דין בצדיקים. כשהשם נפרע מן הצדיק ועושה בו דין - יש בכך שמחה לפניו יתברך, לזכותם לחיי העולם הבא. וגם שמחה לצדיק עצמו, כשהקדוש ברוך הוא מביא עליו ייסורים, שהרי אף הוא רוצה לזכות לחיי העולם הבא. וכך מובא במדרש תהילים.
ברור ששמחה זו אינה שמחה כפשוטה, שהרי כשאדם מצטער השכינה אומרת "קלני מראשי, קלני מזרועי" - השכינה מצטערת בצערם של ישראל. אלא זו שמחה מן הסוג שאדם שמח כשלקח את ילדו לרופא שיניים: אומנם היו צעקות והיה צער ובכית עמו, אבל סוף סוף הדבר מאחורינו והוא לא יסבול עוד. כך יש שמחה כשהקדוש ברוך הוא גובה מן הצדיקים כאן בעולם הזה, במיעוט ייסורים, את המגיע להם, כדי לתת להם שכר אינסופי בעולם הבא.
"ומחיתה לפועלי אוון" - אותה "עשות משפט" נדרשת לשני הצדדים. לצדיק יש שמחה במשפט, ואילו לרשעים, כשהשם עושה בהם משפט, הייסורים אינם מועילים להם: הם סובלים ללא תועלת, שהרי אינם שבים בתשובה ואינם משנים את דרכיהם. ומה תכלית הייסורים אם לא הועילו? נמצא שהייסורים הללו הם בור ומחיתה, מכשול לפועלי אוון. ובפרט אם פועלי האוון אינם מבינים את מעלת הייסורים, ועוד מבעטים בהם ובאים בטרוניה לקודשא בריך הוא - אין לך מחיתה גדולה מזו. זה בור ממשי: במקום לומר "צדיק הוא השם כפי אמרתו", אומרים חס ושלום שהשם עושה עמם דין בלא דין, "למה זה מגיע לי", וטענות וקובלנות. נמצא שה"עשות משפט" עצמה נעשית להם בור נוסף שייפלו בו וייזוקו. אילו היית בר דעת, היית מבין שזה מגיע לך, ושהקדוש ברוך הוא רוצה לזכך אותך, ושזה רק מעט ממה שמגיע לך על מעשיך. אבל אצל פועלי האוון הכישלון כפול: ראשית, אינם שבים בתשובה, ותועלת הייסורים מתפספסת; ושנית, אינם מקבלים את הייסורים באהבה, ומתוך כך מגיעים לכפירה.
רבנו יונה מבאר בדרך נוספת: חובה עלינו לעבוד את השם יתברך בשמחה, "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", "עבדו את השם בשמחה". והצדיק שמח כשהוא רואה עוד אנשים עובדי השם, שמח כשהוא רואה אנשים שאינם עושים אוון אלא עושים משפט, ומצטער כשהוא רואה עוול וחוסר צדק - "אם עושק וגזל משפט יראה במדינה". לעומתו הרשעים: לפעמים הצדק והמשפט עוד מפריעים לו ומזיקים לו. וזה המשך הפסוק: "עשות משפט מחיתה לפועלי אוון". התחילה מערכת אכיפה? "אוי, הסתבכתי". עשיית המשפט עצמה היא מחיתה להם, והם יראים מיום הדין והמשפט. ואילו הצדיק הנוהג בצדק - אדרבה, יש לו שמחה כאשר השם יעשה משפט, והוא מצפה לכך, שכן הוא יודע שנהג בחוקי הצדק בכל ענייניו.
אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ׃ (טז)
רבנו יונה מבאר שהתועה מדרך השכל הוא אדם הנמשך אחר התאווה, ומחמת התאווה אינו הולך אחר השכל. שכבר אמרנו כמה פעמים: כאשר התאווה מדריכה את האדם, השכל תולה שלט "נגרר". אדם תועה מדרך השכל כאשר התאווה מדברת, וזה היפך החוכמה. "בקהל רפאים ינוח" - אדם כזה אינו ראוי לעמוד בין החיים, אלא ראוי לו לעמוד בין המתים, וראוי שישובו יסודותיו אל שורשם. "רפאים" הם מתים, ונקראים כך על שם שנרפו ונחלשו; שהרי ברגע המיתה נרפים שריריו של אדם (ורק אחר כך מתייבשים והגופה מתקשה), וכל התופעות הנלוות לכך נובעות מהיות המת רפוי.
ומעמיק רבנו יונה: כשהקדוש ברוך הוא יצר את האדם, המטרה הייתה שהנפש - החכמה והשכל - תמשול בתאוות. וכבר הסברנו שהשכל הוא המושכות שבידי הרוכב על החמור או הסוס הזה הנקרא גוף, ובידיו לנווט את הבהמה אל רצון השם. שהרי הבהמה מצד עצמה מחפשת אוכל ושתייה, הנאות ותענוגים; ומי יכול לעצור באדם, לשים לה זמם ולנווטה בדרך המלך? זה השכל, זו הנפש.
ומי שעוזב את דרך השכל, ואינו שומע לניווט אל דרך השם ואל עבודת השם וקיום המצוות והפחתת התענוגים, אלא הולך אחר השקר - פועל כנגד מטרת היצירה. שהרי "כל הנברא לשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו": כל מה שנברא בעולם נברא לשם השם יתברך ולכבודו. ואם אינך עושה כן, לא השלמת את תכלית הבריאה. רבנו יונה מכנה זאת: "עשה ההפך הכוונה ביצירתו" - ההפך מן המטרה שלשמה יצרוך. ואם כן, למה נוצרת? מוטב שלא נוצרת, וממילא "בקהל רפאים ינוח", טוב שישוב לקברו. שהרי נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא - יפשפש במעשיו ויעסוק בתורה ומצוות; ואם אינו עושה כן, חזרנו להתחלה: נוח לו שלא נברא.
נמצא שהרשע לא השלים את מטרת בריאתו. "נעשה אדם" נאמר בעבורך - אם אתה כרשב"י ובדרכו, בעבורך נאמר "נעשה אדם"; ואם לאו, יתוש קדמך. ומדוע היתוש קודם לך? משום שהיתוש ממלא את ייעודו. הפרה ממלאת את ייעודה: לאכול עשב ולעשות חלב, והיא עושה זאת מצוין. ואילו האדם מרשה לעצמו לקחת פרה, לשחוט אותה ולאכול סטייקים.
ומה עשית בכך? לקחת מישהו שעושה את רצון השם, ופיטמת בו מישהו שאינו עושה את רצון השם. זו הסיבה שחז"ל אומרים: עם הארץ אסור לו לאכול בשר. מה ההיגיון שמי שאינו עושה רצון השם ואינו משלים את תפקידו בבריאה, ילך וייקח מי שכן משלים את תפקידו בבריאה, יצלה אותו על האש - כדי לפטם בו מי שיעבור בו עבירות? אמרתי פעם שבזה כל המתנגדים לאכילת בשר כיוונו, ניבאו ולא ידעו מה ניבאו: הם טוענים שאסור לשחוט ולאכול - ואני מסכים איתם, לך אסור. כיוונת להשקפת היהדות: באמת, איך שאתה נראה ומה שאתה עושה בחייך - לך אסור לאכול בשר, וזה אכן כפי שאתה מגדיר. אבל אם אני על ידי אכילת הבשר באתי לשיעור, על ידי אכילת הבשר התפללתי, על ידי אכילת הבשר קיימתי מצוות השם - הפרה מתחננת: עשה טובה, אולי תעשה ממני סטייק. אני סתם אוכלת עשב, אני בדרגה נמוכה; אתה תאכל אותי ותצא ממני עבודת השם, חלבי ודמי אתן לקודשא בריך הוא. וזהו "כל הנברא לשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו": רוממת את מדרגת הבהמה למדרגה הגבוהה ביותר שאליה היא יכולה להגיע, על ידי עסק התורה וקיום המצוות.
נמצא שהתועה מדרך השכל המנווט את האדם אל עבודת בוראו, וההולך אחר התאוות וההנאות - "בקהל רפאים ינוח": טוב יותר היה לו אילמלא בא לעולם, וטוב שישוב אל העפר כאשר היה. ואדרבה, ככל שיחיה פחות, כך יכין לעצמו שם למעלה פחות חומר בעירה. אריכות הימים שלו הייתה לרעתו, ולכן אנו אומרים שרשעים טובה להם המיתה, שהרי רשעים בחייהם קרויים מתים; מוטב שלא יהיה כאן, פחות חומר בעירה למעלה. אבל כל שנה שהוא חי, הוא מוסיף עוד עצים למדורה, וכמה קשה יהיה לו אחר כך שם.
וזה המשך למה שאמרנו קודם: פועלי האוון יראים מן המשפט, שונאים את המשפט ואת האמת ואוהבים את השקר. והאנשים האלה תועים מדרך הנפש המשכלת, שהרי השקר הוא היפך האמת, והאמת היא השכל והחוכמה. לכן מי שנמשך אחר תאוותיו תועה מדרך השכל, ועונשו עצום ורב, ובקהל רפאים ינוח.
הרלב"ג מבאר שהתועה מדרך השכל הוא אדם התועה בדעותיו, אדם שדעותיו משובשות: אמונה בשם, ביטחון בשם, השגחה פרטית - כל מה שקשור לדעות בעבודת השם משובש אצלו. אדם זה "בקהל רפאים ינוח": בקיבוץ האנשים הדורכים אל המוות והכיליון, או ליתר דיוק במדרון המוביל אל המוות והכיליון. והאנשים האלה מרגישים טוב יחד איתו, כיוון שהוא כמותם, והם שמחים בדעותיו. ומדוע? כי הדעות המשובשות שלו, כל הדעות הכפרניות של "אין השגחה פרטית" ו"אף אחד לא חזר משם", נותנות דלק לבעלי עבירה. עד עכשיו לא הייתה לגיטימציה, עד עכשיו היו נקיפות מצפון; בא המשובש ושיבש בשיבושיו, ועל ידי זה מרגישים טוב יותר עם העבירה. אז "בקהל רפאים ינוח" - אצל הרשעים, אצל הרפאים, שם ימצאו בו מנוחה ושם ירגישו איתו טוב: "טוב שאתה כאן", כי דרכך נותנת לי לגיטימציה להמשיך בדרך הרשע, הנה יש לי מורה דרך שיסביר לי שמעשיי טובים והגונים.
מצודת דוד מבאר: אדם התועה מדרך השכל, היינו מדרך התורה, "בקהל רפאים ינוח" - לאחר המיתה, כשיהיה בקהל המתים, אז ינוח, כלומר טעותו תיפסק. כל יום שהוא חי הוא ממשיך בטעותו, ומתי ינוח מטעותו? ביום המוות. אז נגמר, והטעות לא תימשך עוד. ואילו כל יום ויום שהוא חי, הוא טועה יותר ויותר, ונכנס עמוק יותר במעבה היער, במעבה הסטרא אחרא.
המלבי"ם מבחין בין שכל, חוכמה, בינה ושאר כוחות הנפש. ההשכלה, לפי המלבי"ם, היא הכוח שבאדם להשיג את האלוקות, את הדברים המטאפיזיים והרוחניים - דברים שאין להם הקדמות והבנות מכוח היקשים וראיות, אלא השגה אלוקית. כשאומרים על אדם "נכנס לפרדס", הכוונה שהגיע להשגה ולדרגה רוחנית גבוהה של התחברות עם הרוחניות, ואין זה מכוח הבינה או הדעת או החוכמה, אלא מכוח השכל. לשון "השכלה" באה תמיד לבטא את ההשגה באלוקיות וברוחניות, ולעיתים על ידי רוח הקודש. לעומת זאת "דעת" היא דבר הבא על ידי החושים: על ידי הדעת אנו מבינים שיש מי שברא את העולם ושעשה זאת מטעמים שלו - זו בחינת דעת, וזאת ניתן להשיג בדעת. אבל להתחבר אל האלוקות - לזה כבר צריך השכלה. ועל פי רוב נלווית להשכלה זו רוח הקודש, ואז היא נקראת "שכל טוב", כלשון "ורוחך הטובה נתת להשכילם": "רוחך הטובה" - רוח הקודש, ועל ידה "להשכילם" - השגת האלוקות.
לפי זה מתפרש הפסוק: "אדם תועה מדרך השכל" - תועה באמונות האלוקיות. אדם כופר, התועה בהבנת מציאות הבורא, בהשגחתו בעולמו ובשכר ועונש, הוא הנקרא תועה מדרך השכל. אלה הם המינים, אלה הם הכופרים, אלה שאין להם חלק לעולם הבא. "בקהל רפאים ינוח" - ירד לגיהינום, שרפאים הם המתים, אלה שנרפו.
אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר׃ (יז)
הפסוק כאילו נכתב בהיפוך: אוהב שמחה - איש מחסור. אדם שתמיד מחפש מסיבות וכל מיני הנאות ותענוגים ובילויים, בתי מלון ויציאות - סופו איש מחסור. גם אם אדם זה עשיר, בבזבזנותו ובנהנתנותו יגיע לידי מחסור.
רבנו יונה מבאר ש"אוהב שמחה" כאן הוא כלשון "והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן". אין מדובר בשמחה רוחנית, ולא בשמחת "פקודי השם ישרים משמחי לב", אלא בסוג של שמחה שכזו, וכעניין "לשחוק עושים לחם". והיות ולמעלה דיבר הכתוב בשבח הצדיק העובד את השם, עתה הוא מדבר כנגדו בגנות השמחה בתענוגים ובהנאות מכל מיני דברים גשמיים, שהדבר מביא את האדם אל החיסרון.
ומעבר לכך, מוסיף רבנו יונה טעמים נוספים לגנות שמחה זו: אדם השמח בענייני גשמיות עושה את העולם הזה עיקר, שמח בהבליו, נמשך אחר החומר ומתרחק מבוראו. שהרי החומר והרוח צרות זו לזו, והגשמיות והרוחניות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת; וככל שאדם שוקע יותר בגשמיות, בנהנתנות וברדיפה אחר תענוגות, בהכרח הוא מתרחק מן הרוחניות. נמצא שגם בלא להגיע לצד של "איש מחסור" - שההנאות מביאות לידי עוני - עצם ההימשכות אחר התענוגים מראה שהאדם עושה את העולם הזה עיקר, ובזה הוא מתרחק מן האלוקיות.
ראינו בפסוקים אלו קו אחד: מעשה נסתר של נתינה לעני כופה אף וגזירות מעל האדם, ואילו מי שחוסך את נתינתו ימצא עצמו נותן שוחד ומעורר חימה עזה למעלה ולמטה. הצדיק שמח במשפט - בין במשפט שהשם עושה בו לזכותו לעולם הבא, ובין במשפט וצדק שהוא רואה בעולם - ואילו לפועלי האוון אותה עשיית משפט היא מחיתה ומכשול, שאינם לומדים מן הייסורים ואף מבעטים בהם. התועה מדרך השכל, בין הנמשך אחר תאוותיו ובין המשובש בדעותיו, מפסיד את תכלית בריאתו ומקומו בקהל רפאים. ולעומתו, המכיר שהשכל הוא המושכות המנווטות את החומר אל רצון הבורא, מרומם בכך את עצמו ואת כל הסובב אותו, ונשמר מן השמחה החומרית שסופה מחסור וריחוק מן האלוקיות.