בסיום פרק כ' משלי מגיע שלמה המלך אל שורש העבודה הפנימית של האדם: מה מוטל עליו ומה מופקד בידי שמים, כיצד יבדוק את עצמו כשנכשל, ומדוע אין הקדוש ברוך הוא צריך חקירות ודרישות כדי לדעת מה מסתובב בלבו של אדם. שלושה פסוקים לפנינו - מוקש אדם, מזרה רשעים, ונר ה' נשמת אדם - והם מצטרפים למהלך אחד.
מֵה' מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ׃ (כד)
רבנו יונה מקשר את הפסוק שלפנינו אל הפסוק הקודם. שם נאמר "ואדם מה יבין דרכו" - מה אתה מבין ומה אתה יודע? אנחנו רק עושים השתדלות; האם אני באמת יודע מהי הדרך הטובה עבורי? על כך ממשיך הפסוק ואומר: מוקשי הדרך עצמם אינם בידיך. כשאתה נוסע לכיוון מסוים, איזה מכשול ממתין לך שם - זה אינך יכול לדעת. אבל יש מוקשים שכן בידך להישמר מהם.
מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר׃ (כה)
אומר רבנו יונה: המוקשים שאדם כן יכול להישמר מהם הם מוקשי החטא - להיזהר ולהתרחק מכל מה שמרחיק אותו מעבודת ה'. וכיצד ייזהר? אם יזכור האדם שבשעה שהוא נכשל בעבירה הוא כמועל ונהנה מן הקודש, וכדין מועל בהקדש - "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם וחמישיתו יוסף עליו" - שעוד יש לשלם בתוספת, ודאי ייזהר הרבה יותר. דע לך: העבירה שאתה נכשל בה, "ילע קודש" - מעלת ונהנית מן הקודש.
"ואחר נדרים לבקר" - ועוד יבדוק האדם את עצמו: האם נדרתי נדר שלא כהוגן? האם "מוצא שפתי שמרתי"? אולי נדרתי ולא הוצאתי את הנדר אל הפועל, ואיחרתי לשלמו? שהרי בין המוקשים יש גם אדם שנדר ולא שילם, והחמירו בזה מאוד עד שנאמרו דברים נוראים על הפגיעה בבניו ובאשתו של אדם, ה' יצילנו. זהו מוקש שהאדם בטעותו עלול לגרום לעצמו על ידו נפילה ונזק. לכן "ואחר נדרים לבקר" - בקר ובדוק אם לא עברת על נדר, ואם הבאת את נדריך כפי שהתחייבת. מן המוקשים הללו כן בידך להישמר.
וזה ההבדל בין שני הפסוקים: "מה' מצעדי גבר" נאמר על הדרך הגשמית - באיזו דרך ללכת, היכן יש סכנה, מהיכן עלול להיגרם לי נזק. את זה תסמוך על הקדוש ברוך הוא, כי "אדם מה יבין דרכו". אבל בעניינים רוחניים אל תסמוך על ה'. אדם צריך לקיים מצווה ואומר: "אם ירצה ה' אקיים". שאלתי מישהו: הנחת תפילין היום? אמר לי: אם ירצה ה' אניח. אמרתי לו: ה' רוצה, השאלה אם אתה רוצה. "אם ירצה ה' תרוויח כסף היום" - זה נכון; אבל שתניח תפילין, ה' בוודאי רוצה. "אם ירצה ה' אשמור שבת" - ה' רוצה, אתה רוצה? בכל ענייני הקדושה אל תפיל את האחריות על הריבונו של עולם.
וכן בצדקה. בא אדם לבקש צדקה, ואתה פותח לו שיעור באמונה: תאמין לי, צריך לבטוח בה', הכל ממנו יתברך, תבטח ותקבל פרנסה משמים. על זה נאמר "אשרי משכיל אל דל" - כשאתה מדבר עם הדל, תהיה משכיל, כמו אותם משכילים של תנועת ההשכלה, בלי אמונה ובלי כלום: הוצא מהכיס ותן לו. אל תיתן לו דווקא עכשיו מוסר ויראת שמים וביטחון - לא זה מה שנדרש ממך. בעניינים רוחניים תפעל בעצמך, ובעניינים הגשמיים דע שהכל מאת ה' יתברך.
ומוסיף רבנו יונה: אם חילל נדרו ומעל בקודשים, חס ושלום יאבד ממונו בעניין רע; ואם יש עוול בכפיו - ישוב מן החמס אשר בכפיו. ועיקר הפסוק, אומר רבנו יונה, להזהיר את האדם "נחפשה דרכינו" - חפש את דרכיך ובדוק את עצמך, כי הקדוש ברוך הוא מודד מידה כנגד מידה, כמו שנראה בפסוק הבא. לכן "מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר": בדוק עצמך, הרחק ממך עוון ומוקש, והתקרב לעבודתו יתברך.
הגאון מווילנה מבאר: "ילע" מלשון לבלוע ולבלבל - כשאדם נכשל בעבירה הוא מבלבל את מצב הקדושה שלו. ואחר כך "נדרים לבקר", והוא דבר נפלא: יתכן מאוד שהמוקש עצמו בא בעקבות נדר שנדר ולא שילם. הגר"א מקשר בין השניים - קרה לך מוקש? בדוק מה הייתה העילה. אולי נדרת ולא שילמת, ובעקבות זה בא המוקש.
ובפרט הדבר ידוע בענייני ממון. אדם שקרה לו "פיגוע ממוני" - יבדוק מדוע. יתכן שלא נתן מעשרות או שלא הקפיד בהם. מסופר על הרב מוולוז'ין שפעם באו ואמרו לו שהחלב גלש. תמה: כיצד זה שהחלב גלש? נזכר שהיה עליו לתת סכום מסוים של צדקה, וכשחישב מצא שטעה בחשבון המעשרות; וכשחישב כמה חלב נשפך - היה זה בדיוק אותו סכום. פעם אחרת נגנב לו ספר תורה, ושוב חישב ומצא דבר שלא הכניס לחשבון המעשרות. חישב מחדש ואמר להם: הספר יחזור. ואכן לאחר יומיים החזירו את ספר התורה. כך חי, בדקדוק שלא יאומן. אומר הגר"א: אם אתה רואה מוקשים ונפילות - בדוק שמא נדרת נדרים ולא שילמת, ויתכן מאוד שזה הגורם לאותו מוקש.
פירוש נוסף: "מוקש אדם ילע קודש" - כשאדם נכשל בדבר, מן הסתם בלבל תחילה את הקודש, עשה עבירה, ולכן בא לידי כישלון, כמו שכתוב "כי כשלת בעוונך". אדם נכשל בשוגג - קם בלילה והדליק אור בשירותים בטעות. מה דינו? קורבן חטאת. ביום ראשון הוא הולך לבית המקדש, שוכר הובלה, קונה בהמה בשלושת אלפים שקל, מבזבז יום עבודה, ובזמנם העלייה עם הבהמה בזבזה שבוע שלם, ועובר את כל תהליך הקרבת הקורבן. בשביל מה? בשביל שמבלי משים, באמצע הלילה, אחוז בשרעפיו, הדליק את האור בשבת. יש כאלה שמיד מתקנים ומכבים, אבל הוא שכח, ותוך כדי דיבור לא הצליח לתקן, והאור נשאר דולק. והאדם שואל: ריבונו של עולם, מה כבר קרה? בטעות, בלי כוונה!
והתשובה במה שמביא הבן איש חי: שני ידידים הפליגו בספינה, הספינה עלתה על שרטון ונשברה, וכל הנוסעים נפוצו לכל עבר. שניהם הושלכו אל חופי ספרד, אך דרכיהם נפרדו באחד הגלים, וכל אחד נפל באפיסת כוחות על החוף. כל אחד חיפש את דרכו, ובחסדי ה' כל אחד מצא מי שייתן לו לאכול, שהיו ממש על סף רעב, וכל אחד התארח אצל אדם אחר. לאחר חודשים הצליחו לחזור לעירם, נפגשו בחיבוקים ובברכת מחיה המתים, וכל אחד סיפר לחברו את קורותיו.
האחד אמר: אל תשאל, מישהו אירח אותי, גוי, אכלתי אצלו חזיר ושאר דברים - פיקוח נפש היה, לא הייתה ברירה, ואני מצטער על כך. אמר לו השני: גם אני התארחתי אצל גוי, ואכלתי מפני פיקוח נפש, שאדם היה נופח נשמתו. אבל אז ראה אותי מברך לפני האכילה ושאל מה אני עושה. אמרתי לו שאני יהודי וכך אנו נוהגים. אמר לי: אתה יהודי? גם אני יהודי, מאנוסי ספרד. האוכל שאכלת כשר למהדרין; יש לנו שחיטה, הכל בחשאי ובסוד, כל הבית כשר ומקפידים בבשר וחלב. לאיש אחר לא הייתי מספר, אבל אני רואה שאתה יהודי. ולא היה קץ לשמחתי שהקדוש ברוך הוא הצילני מלהתגעל במאכלות אסורות המטמטמים את הלב.
שמע זאת חברו וכאב לו הלב: למה אני כן נכשלתי? הלכו שניהם לרב ושאלו: שנינו עברנו אותו סיפור, מדוע ה' הציל אותו ואותי לא? שאל אותו הרב: היה לך פעם בעבר שאכלת מאכל אסור ברצון? אמר: למען האמת כן. לפני הרבה שנים, כשהיינו ילדים, חזרתי מתלמוד תורה עם שכן גוי, והוא הוציא כריך ואכל, ולא היה לו חשק לסיים, ושאל מי רוצה. ריח הבשר עלה באפי ונתפתיתי ואכלתי - כריך של נבלה או טרפה או חזיר, איני יודע בדיוק. אמר לו הרב: אם כך אל תתפלא. הואיל ופעם עברת ברצון, מן השמים זימנו לך שגגה.
וכך אומר הרמב"ן: שגגות שאדם נכשל בהן מראות על חוסר יראת שמים, על חוסר דריכות וזהירות מן העבירה; מי שדרוך וזהיר לא ייכשל גם בשגגות. דוגמה לכך: לא שמעת על אדם מבוגר שנפל מן המיטה בשנתו, ואם שמעת - זה נדיר. וכיצד אתה יודע בשינה שהגעת לקצה? פעם ראיתי צילום של אדם ישן, שצילמו אותו אחת לדקה, והוא כמו מתאגרף במיטה - ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה. בשינה אדם זז כל הזמן. אז איך אינו נופל? ומדוע הילדים כן נופלים ואנחנו לא? מפני שאדם יודע בתת המודע שלו "אוי ואבוי, נופלים מהמיטה", וכשהוא מגיע לקצה החוש הפנימי אומר לו: תזוז הצידה - תוך כדי שינה.
והרב דסלר מוסיף על כוחו של התת המודע: אדם מחליט לקום מחר בשש בבוקר, ואין לו שעון ואין כלום - והוא קם בשש. מסתכל בשעון: שש בדיוק. זהו המנגנון הפנימי שבאדם. וכשדבר כואב לאדם, חשוב לו ויקר בעיניו, הוא לא ייכשל בו גם בשגגה. ואם אדם נכשל בשוגג, סימן שהדבר אינו נמצא באמת בעורקיו ובדמו, ולכן הוא נכשל. וזה שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך" - ולכאורה אינו מובן: "עוון" הוא מזיד ו"כשלת" הוא שוגג, איך שייך "כשלת בעוונך"? אלא אם מצאת שיש לך כישלון ושגגה, דע שזה בגלל עוונך שבעבר; עשית פעם דבר כזה ברצון, ולכן מזמנים לך עתה שגגות בו. וכן "מוקש אדם ילע קודש" - אם אתה רואה אדם נוקש במעשיו, זה מפני שבלבל בעבר את הקודש, וזה מה שגרם שיכשל כעת גם בשגגה; ולכן "ואחר נדרים לבקר" - לבקר ולשלם, כמו שנאמר "נדרי לה' אשלם".
המלבי"ם מבאר שבין המוקשים שאדם נכשל בהם ונופל בפח, אלו פשעי שפתיים: לשון הרע, דבר שקר, חנופה, דיבורים שאינם הגונים, ציעור חברו. רבים רבים הם חטאי הלשון, וכמו שנאמר "בפשע שפתים מוקש רע". וכמו שאומר החפץ חיים: אנשים גדולים - יצר הרע אינו יכול להכשילם בעבירה. מה יאמר לו, בוא וחלל שבת? עריות? האדם הזה גדול וקדוש, אין דרך להכשילו בעבירות אלו. אז האם יצרו נח? לא; הוא מפתה אותו לעבור בשפתיים, בדיבור. וכנגד מי ידבר? לא כנגד העגלון שבבית הכנסת, שאינו בדרגתו כלל. אלא יש לו ויכוח עם אדם גדול אחר, בעניין הלכתי או השקפתי - ושם מפילו היצר בפשעי שפתיים.
מְזָרֶה רְשָׁעִים מֶלֶךְ חָכָם וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אוֹפָן׃ (כו)
אומר המלבי"ם: גם האדם החכם ביותר, כשהוא רוצה לעמוד על האמת ולברר אם הרשעים חטאו אם לא, מתקשה - שהרשעים, כשם שהם רשעים, כך הם מומחים בקומבינות כיצד להסתיר את חטאם, להעלים ראיות ולמנוע את חשיפת פשעם. אבל יש תחבולה: "מזרה רשעים מלך חכם" - קודם כל מפריד ביניהם, מושיב כל אחד בחדר מעצר בפני עצמו שלא תהיה ביניהם תקשורת. ואחר כך "וישב עליהם אופן".
מהו "וישב עליהם אופן"? מי שראה ציורים מתקופת האינקוויזיציה יודע: היה להם אופן, גלגל, שאליו קשרו את האדם וסובבו אותו כדי להכניסו למים - עינוי נורא, שכל פעם עוד קצת ועוד קצת, והוא כמעט טובע ושוב; או גלגל כבד מאוד שהעבירו עליו. והמלך הרוצה לעלות על עקבות הרשעים מגלגל עליהם אופן, ומתוך הכאבים והייסורים הוא מוכרח להודות.
אבל העיקר הוא ההפרדה - "הפרד ומשול". הדבר המזיק ביותר לחקירה הוא תיאום עמדות, וזה עצמו עבירה בפני עצמה: שיבוש הליכי חקירה. "אם ישאלו אותך, תגיד שלא היית שם; תגיד שהכסף שהבאתי לך הוא רק על זה ולא קשור לזה" - זהו תיאום עמדות. ולכן מכניסים למעצר, ולכן המשטרה מבקשת הארכת מעצר, כדי להמשיך לחקור באופן שלא יעביר מסרים לשותפיו ולא ימחק ראיות. ויש שלב שלישי שאינו נזכר בפסוק: הולכים לכל אחד ומספרים לו שחברו כבר ספר עליו הכל, ואמר שהוא היה העיקר והוא זה שעשה. וכשהוא מתחיל להאמין, הוא מבין שאם הוא היחיד ששותק - את כל התיק יפילו עליו, והוא ישב שלושים שנה בכלא, וכל האחרים יקבלו חסינות של עד מדינה וילכו הביתה. כך מלך חכם מוציא את האמת מן הרשעים.
וצריך לזכור שהמלך המייסר את הרשעים עושה זאת כדי לדעת מהו רשעם ולשמור על האנשים הטובים וההגונים שלא יינזקו מהם. ואין כאן שום מקום לרחמנות מוטעית - מדובר באנשי חמאס וחיזבאללה וכדומה, ולא באנשים הגונים. רק אצלנו יש בג"ץ ויש בצלם. בזמנו, כשהציעו להחזיר שטחים ולתת להם נשק, אמרו: הרי יהיו כאן פצצות ופיגועים. ענו: אל תדאגו, תהיה להם משטרה פלסטינית, בלי בג"ץ ובלי בצלם. והתברר שאותה משטרה "בלי בג"ץ ובלי בצלם" היא זו שעושה את הפיגועים ונותנת להם גיבוי. כמה נאיביות נדרשת כדי לחשוב שהם ישמרו עלינו ויגנו עלינו.
והיום בג"ץ הוא מקלות בגלגלים. היה "נוהל שכן": מחבל מסתגר בבית, ושולחים שכן שידפוק בדלת כדי שייפתח ואז פורצים, ולא מסכנים חיי חייל. בג"ץ אסר את זה, מפני שקרה ששכן שנשלח נפגע ממטען או מן המחבל שסבר שחייל בא. אמרו שזה לא מוסרי. ומה כן מוסרי? שחייל צה"ל ייהרג. זו אמת המוסר של בית המשפט הגבוה לצדק, ש"צדק" בו הוא רק שם של כוכב. קראתי מאמר של אחד מראשי ההתיישבות שכתב: גם אני חושב שצריך להפסיק עם נוהל שכן, ולדעתי צריך להתחיל ב"נוהל שופט" - נביא שופט מבג"ץ, הוא ידפוק בדלת בעדינות, יבקש שיפתחו כדי שהשכן לא ייפגע, ואף יגיש זר פרחים. קל מאוד לשבת במגדלי השן ולהורות לחייל כיצד ידפוק בדלת; ידפוק כבודו בדלת.
ובלאו הכי אין להם בעיה, כי אותם המבקרים תמיד את שומרי המצוות, בניהם - אם הם משרתים כלל - משרתים בקריה. רבים מהם פציפיסטים שאינם מתגייסים כלל, שהרי לטענתם צה"ל "צבא כובש", ורבים מהם בחוץ לארץ, באוקספורד ובהרווארד ובמכללות למיניהן, ואינם מתלכלכים כאן כלל. כמה שופטי בג"ץ אתם מכירים שבניהם עברו מסלולים קרביים? לכל היותר המית עצמו באוהלה של גלי צה"ל. אנחנו לפחות יודעים שאנו מחיים את העולם בלימוד התורה שלנו. סיפרו לי על אחד שנשאל בעניין הגיוס, ואמר: בני למד בכיתה של בנו של זמר מפורסם - ומכל אותה כיתה לא התגייס אף אחד. ואחד האלופים אמר שצורם לו מאוד שכאשר באים להודיע בשורות קשות להורי חיילים, ה' ישמור וישמור מחוויה כזו, הם מגיעים לדימונה ולשדרות, ואינו זוכר שיצא להם להגיע לתל אביב. יש ציבור מסוים שנמצא בחוד החנית, ויש מי שרק מדקלם על שוויון. על איזה שוויון מדובר? על בחורי הישיבות אומרים שהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה, ותובעים מצבות בבתי הקברות - ומצבות מאותה "מדינת תל אביב", האם יש? אנחנו מוסרים עצמנו בלימוד התורה שהוא המחיה את עם ישראל; ובשם איזה אידיאל הלך פלוני להמית עצמו באוהלה של תיאטרון, או לשרת בגלי צה"ל או בקריה שיש בה אחוזי אבטלה סמויה? כפי שנחשף, יש שם ג'ובניקים שאין יודעים מה להעסיקם בו, ובכל זאת מספרים לך שצריך חיילים. הכל פיקציה, והכל נועד למטרה אחת: לנגח את עולם התורה.
והסטרא אחרא בדור האחרון נמצאת בפרפוריה האחרונים. אם אתם רואים אותה משתוללת - זה דוב שכול שעומד לאבד הכל. כך כתוב בספרים הקדושים, שבדור האחרון, כשראשי העם יהיו מן הערב רב, מרגישה הסטרא אחרא שהיא עומדת לאבד הכל, ואז יש צרות ואסונות וגזירות על עולם התורה. וכל מה שאנו חווים כעת אינו אלא אות ומופת לכך שאנו נמצאים כבר בישורת האחרונה. ובדרך זו נאמר גם על "וישב עליהם אופן": אותם עמים ומדינות שעם ישראל סבל מהם בהיסטוריה, כשהקדוש ברוך הוא משיב עליהם את האופן ונפרע מהם על שהצרו לישראל - אדרבה. מברכים ששני הצדדים ינצחו ויצליחו מעל ומעבר, ומה שמצער הוא רק שהקצב איטי מדי. ודבר זה עצמו אומר שאנחנו בתחילת תהליך הגאולה.
אלא שדרכו של מלך בשר ודם אינה מושלמת: יתכן מאוד שמתוך הייסורים יודה אדם על שקר. כדי שלא נגיע לכך הוא מפזר אותם, ומייסר כמה מהם בנפרד, ומתוך ההשוואה יגיע אל חקר האמת - שהרי אין זו הודאה של אדם אחד בלבד. מספרים שפעם אבד שעונו של גורבצ'וב, ופנה לק.ג.ב שיפתחו בחקירה. פתחו בחקירה. לאחר זמן נכנס לאמבטיה וראה שבשעה שהתקלח הניח את השעון על השיש ושכח. התקשר לראש הק.ג.ב ואמר: בטל את החקירה, מצאתי את השעון. אמר לו: בלתי אפשרי. שאל: למה? ענה לו: יש לנו כבר שלושה שהודו. כשמלך רשע מייסר כדי להודות, ההודאה עלולה להיות שקרית לגמרי.
נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כׇּל חַדְרֵי בָטֶן׃ (כז)
רש"י אומר בקצרה: הנשמה שבקרבו מעידה עליו בדין. מי מעיד על האדם? נשמתו; היא הנר והיא החופשת את כל חדרי בטן.
רבנו יונה מבאר: כמו שבנר אתה רואה מה יש בבית - אנחנו כבר איננו מכירים נרות, יש לנו חשמל, אבל בזמנם בנר היו רואים מה בבית - כך הנשמה היא הסיבה שבה הקדוש ברוך הוא משגיח באדם, לבחון ולבדוק את כליותיו. נשמת האדם היא מן העליונים, ולפיכך חייב האדם למשול במעשיו ובמחשבותיו, שאם יסטה מן הדרך עונשו חמור בהרבה מכל יצור אחר - שהרי יצור אחר לא קיבל את נר ה' בתוכו. הנשמה שלך היא חלק אלוה ממעל, "מאן דנפח מדיליה נפח", חלק מקודשא בריך הוא נמצא בתוך האדם. כמה צריך אדם להיזהר שלא להכניס בעצמו טינופת ושלא להכניס עצמו למקום הטינופת, בעוד שיש בו נשמה קדושה כזו.
והנר הזה, שהוא נשמת אדם, בו ה' "חופש כל חדרי בטן" - את מחשבותיו של האדם. בסיבת הנשמה משגיח הקדוש ברוך הוא על האדם, לפקוד עליו ולענשו או לשלם לו שכרו, כי יש בתוכך הדבר העצום הזה שהוא נר ה'. והנר שלוח מאת ה', כמו שכתוב "ונר אלוקים טרם יכבה" - הנר שציווה עליו אלוקים; וכשם ש"הררי אל" הם ההרים שה' יצר, כך "נר ה'" הוא הנר שה' יצר ושלח להאיר בתוך גוף האדם. ומפני שיש בך דבר עצום כל כך, ה' חופש את כל חדרי בטן - מעוניין לדעת מה קורה איתך.
וזו גם הסיבה שאין לגוי רמת השגחה כמו ליהודי. שהרי מה יש לגוי? נפש בהמית - לגוי אין נשמה. מי שירצה יוכל לעיין בזה באריכות בחלק השני של "משנת הגלגולים", שם אנו מפרטים את ההבדל בין נפש הגוי לנפש ישראל. לגוי יש נפש בלבד, ונפש בהמית; ולעומת זאת ליהודי יש נפש, רוח ונשמה - שתי קומות רוחניות עליונות נוספות, ומעל זה חיה ויחידה שאליהן יכולים להגיע רק בודדים. ולא עוד, אלא שהן מענפי הקדושה, בעוד שהגוי הוא מן הסטרא אחרא, מכוחות הטומאה ומן המרכבה הטמאה, ונשמות ישראל חצובות מתחת כיסא הכבוד והן חלק מעצמותו יתברך.
עכשיו מובן מדוע ה' חופש כל חדרי בטן. אם הייתי מביא לך את בני ואומר לך: שמור לי עליו - היה חשוב לי מאוד לדעת מה אתה עושה איתו ומה קורה איתו בכל רגע נתון. הקדוש ברוך הוא הפקיד אצלנו נשמה, ולכן הוא בוחן מה אתה עושה איתה. זו ההשגחה הפרטית: מה חשבת עכשיו, מה דיברת כעת, מה ראית. אומר הקדוש ברוך הוא: הנשמה שלי, החלק שלי, חלק אלוה ממעל, מופקדת אצלך. וכיוון שניתנה באדם הנשמה הנכבדת להאיר ולהשכיל, על כן חופש ה' כל חדרי בטן: מה אתה עושה עם הנר הזה - שומר עליו, דואג לו, מטפח אותו, או חס ושלום פוגם ומקלקל את הנשמה?
הגאון מווילנה מבאר: באדם יש מחשבה, דיבור ומעשה, וכנגדם אנו מוצאים לשונות של השגחה. כנגד המחשבה - "עיני ה' משוטטות בכל הארץ", לראות מהי מחשבת לבו של האדם. כנגד הדיבור - מצאנו לשון שמיעה אצל קודשא בריך הוא, שהוא שומע כל דיבור היוצא מפיו. וכנגד המעשה - "ה' רואה" ו"מבין אל כל מעשיהם". ונשמת האדם היא כנר שחופש את כל חדרי בטן, את המחשבות: הנשמה שבתוך האדם עושה כביכול בדיקה פנימה, ואחר כך היא עולה ומעידה למעלה - כך חשב האדם, כך דיבר, עבירה כזו עשה. נר ה' שבתוך האדם הוא זה שעולה ומעיד על מעשיו.
והמלבי"ם מקשר את הפסוק הזה לפסוק הקודם. אצל מלך בשר ודם צריך "מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן" - לפזר, לייסר ולחקור, כדי להגיע אל חקר האמת. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין צורך בכל זה. יש לו כביכול פרוז'קטור שאינו זקוק לשום שיטה: "נר ה' נשמת אדם" - הנשמה של האדם היא נרו של ריבונו של עולם, והיא מאירה לפניו מה שמוסתר במחשך שבלב האדם, "חופש כל חדרי בטן".
וזה שאמרו חז"ל: ואם תאמר מי מעיד בי - קורות ביתו של אדם מעידות בו, ונשמתו של אדם מעידה בו. ועל הפסוק "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" אומרים חז"ל: מי היא "שוכבת חיקך"? זו נשמתו של האדם הנמצאת בחיקו פנימה. כך שהקדוש ברוך הוא אינו זקוק לזרות רשעים ולא להשיב עליהם אופן; יש לו נר כזה, נר אלוקים שהוא נשמת האדם, ועל ידה הוא חופש כל חדרי בטן.
שלושת הפסוקים מלמדים חשבון נפש אחד: "מוקש אדם ילע קודש" - במוקשי הגוף והדרך אין בידך להבין, אבל ממוקשי החטא בידך להישמר, ובעניינים רוחניים אין להפיל את האחריות על ריבונו של עולם. וכשבאה נפילה - "ואחר נדרים לבקר": בדוק את נדריך, את מעשרותיך ואת עוונות העבר, שהרי "כי כשלת בעוונך", והשוגג מעיד על חסרון הזהירות ועל המזיד שקדם לו. מלך בשר ודם צריך לזרות ולייסר כדי להגיע אל האמת, ואף אז ההודאה עלולה להיות שקרית; אבל הקדוש ברוך הוא הפקיד בתוכנו נר משלו - "נר ה' נשמת אדם" - והוא חופש בו כל חדרי בטן. וזו עצמה מידת הזכות העצומה והאחריות הגדולה: מי שנושא בקרבו חלק אלוה ממעל, ראוי לו לשמור על הנר, לטפחו ולהאירו, ולא לפגום בו חלילה.