בחלק זה של הפרק אנו עומדים על שלושה עניינים הקשורים זה בזה: ההנהגה הנכונה כלפי מי שהזיק לנו, איסור "אבן ואבן" על כל פניו, והאמונה שמצעדי האדם מכוונים מן השמים. נפתח בדברים הנוגעים לאדם שנעשה לו עוול, ונמשיך משם אל הפסוקים כסדרם.
אַל־תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה־רָע קַוֵּה לַיהֹוָה וְיֹשַׁע לָךְ׃
אדם בא ואומר: פלוני גנב ממני, אין לי עדים, אין הוכחות, אין ראיות, אין לי שום אפשרות לתבוע אותו בבית דין - אבל הקדוש ברוך הוא יודע שהוא גנב אותי. ואין מה לעשות. צריך כאן הרבה אמונה כדי לדעת שלפעמים לאדם יש חובות אבודים. יש אנשים שאינם מסוגלים להשלים עם זה, ואנשים אלה הם על פי רוב קטני אמונה. הכרתי אדם כזה, שבמשך שנה שלמה המשיך לשאול אותי שאלות על אותו חייב: האם מותר לו לפנצ'ר לו גלגל? האם מותר לו לגנוב לו גלגל מהרכב? שנה שלמה סביב אותו אדם. לא היה מדובר בעשרות אלפי שקלים, ואני מאמין שאותם אלפיים שקלים היו חשובים לו מאוד והוא אדם נזקק, הכל טוב ויפה - אבל צריך לדעת שיש מי שמנהל את העולם.
אם מן הקדוש ברוך הוא מגיע לי ההפסד הזה, הקדוש ברוך הוא ייזום מצב שבו אפסיד את הכסף בדרך שאין לי אפשרות להשיבו. ואם ההפסד אינו מגיע לי, הקדוש ברוך הוא ייזום מצב שבו אקבל את שלי בחזרה, גם אם לא ממנו, באיזושהי דרך אחרת. שהרי הקדוש ברוך הוא אומר: שונא אני את הגזלנים מפני שמטריחין עליי - גזלת ממישהו דבר שאינו מגיע לו, ואתה מטריח עליי להשיב לו. מי שחי באמונה הזאת אינו ממשיך כל חייו לאכול את עצמו: "בגללו הפסדתי, בגללו הרסו לי, בגללו כל שנתי נהרסה". לא אדוני. יש בורא לעולם, וכל אדם מקבל את מה שמגיע לו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה.
ושמא תאמר: וכי המזיק צדיק הוא? ודאי שלא, הוא רשע גדול, ומניין אני יודע? מפני שגלגלו חובה על ידו - הנזק נגרם על ידו, ומכאן שהוא רשע. אלא שהשאלה היא אחרת: וכי אתה זה שאמור לסגור כאן חשבונות? אתה ההוצאה לפועל? וכי אין בורא לעולם, אין מי שייפרע ממנו, הוא לא ישלם את המחיר בסוף? וכי העולם הפקר? מדוע אתה סבור שאתה צריך להיפרע ממנו ו"להראות לו"? זהו חוסר אמונה.
אנו תמיד אומרים על קדושי ישראל: "השם ייקום דמו". את ההבדל הזה בין אדם בלא אמונה לבין שומר מצוות אפשר לראות בצורה בוטה. אדם חילוני בלא אמונה, שמישהו דרס קרוב משפחה שלו, בן או בת, רחמנא ליצלן, יילך למשפט, יטען את כל טענותיו, יצעק, יעורר הד תקשורתי, ולא ינוח ולא ישקוט עד שיכניסו את המפגע שלושים שנה לכלא. לעומתו שומר המצוות מתרכז באבלו. אירעה צרה, אירע אסון - אך כשמנסים לגרור אותו לבית המשפט הוא אומר: עזבו אותי, אין לי עניין להגיע לשם, זה לא ייתן לי דבר, את הילד שלי זה לא יחזיר, ואני יודע שדין שמים כך הוא, וזה מה שהקדוש ברוך הוא רצה. הוא עושה את חשבונו עם ריבונו של עולם. ואפילו אם אותו אדם היה פושע - ואז מה? אם אכניס אותו עכשיו לשלושים שנה בכלא, האם זה יחזיר לי את הילד? אדם עם אמונה יודע היכן להרים ידיים; אדם בלא אמונה תובע ולא נח ולא שוקט עד שיוציא לו את שתי עיניו. ומה ייתן לך הדבר?
ומכאן ל"מאזני מרמה לא טוב": אל תחשוב שאם תחזיר לו כגמולו זו דרך ההנהגה הנכונה. על פי התורה אין זו הדרך, אלא כמו שנאמר - "קווה לה'", שלא ימשיך להזיק אותך, "ויושע לך", שיושיע אותך גם ממה שכבר הזיק לך.
תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא־טוֹב׃
הגאון מווילנה מסביר: אדם שיש לו שני משקלים, באחד הוא שוקל לעצמו ובשני הוא שוקל לאחרים - זהו "אבן ואבן", וזהו "מאזני מרמה". והדבר מתועב בעיני השם. אם כן, מהו ה"לא טוב" שבסוף הפסוק? אלא שיש כאן שני דברים: "תועבת ה'" - זה בענייני העולם הבא, עשית דבר שהוא תועבה לפני השם ויש על כך עונש נורא; "לא טוב" - ודע לך שגם כאן בעולם הזה לא תקבל על כך טוב.
וזו מציאות. אדם שמזיק, שעושה "קומבינות", שהולך ברמאות - האנשים האלה נופלים. אתה יכול להחליט לגנוב לאנשים את הפנסיה, ופתאום אתה רואה איך כל האימפריה שלך קורסת, איך צצות תביעות משפטיות, ואתה נכנס לכלא. דע לך: דרך של רמאות אינה דרך שמצליחים בה, ואינה דרך שאפשר להחזיק בה לאורך זמן. לכן הוא אומר "לא טוב" - גם כאן בעולם הזה.
מוסיף הגר"א כדרכו ומרמז לנו את הדברים לעבודת השם: גם בעבודת השם יש אדם שיש לו שתי דרכים, "אבן ואבן". כלפי העולם הוא מראה עצמו אדם הגון וישר, ובליבו מרמה; וכשאנשים אינם רואים אותו ואינם מודעים למעשיו, הוא עושה דברים מקולקלים ומעשים פגומים. אדם זה תועבת ה' - יש לו אבן שבה הוא מתנהג בחוץ ואבן שבה הוא מתנהג בפנים.
ולעיתים הדבר מצוי מאוד דווקא בביתו. אדם שכלפי חוץ הוא נחמד מאוד, סימפטי, אוהב לעזור, מעריכים ומכבדים אותו - ואשתו אומרת: אוי ואבוי, שלא תדעו איך הוא מתייחס אליי, כשפחה נחרפת לאיש; אינכם יודעים איך הוא מתנהג בבית, כמגלומן שרומס את כולם ואינו סופר אף אחד. וזה האדם שכל כך מכבדים אותו? זהו, אומר הגר"א, "תועבת ה' אבן ואבן". באותה הנהגה של מידות טובות, של יראת שמים ושל דרך ארץ כלפי כל אדם שבה אתה מתנהג כלפי חוץ - כך התנהג גם בבדידותך, גם כשאין אנשים רואים את מעשיך.
ולמה גם בעולם הזה לא טוב? כי אדם יכול לרמות חלק מהציבור חלק מהזמן, אך אינו יכול לרמות את כל הציבור כל הזמן. בסופו של דבר דברים יצוצו, סיפורים יישמעו, ואפילו אצל השחקנים המוכשרים ביותר, שמשחקם מושלם, פתאום מתגלה סיפור. זה עניין של זמן: הקש יבצבץ מבין החרכים, ויתברר כמה קש יש שם - לא צדקות ולא עבודת השם, לא "תיקונים" ולא קבלה. האדם הזה מתקן בעיקר את חשבון הבנק שלו, ועובד בלי קבלה ובלי שום דבר, וקלונם של אנשים כאלה מתגלה במוקדם או במאוחר.
ומהו "ומאזני מרמה"? אומר הגר"א שכאן הוא מדבר כלפי בעלי תשובה. אדם שזכה וחזר בתשובה לעבודת השם צריך לשקול מעשיו במאזניים. כיצד? כשיש לאדם מידה שלילית, הדרך לתקנה, כמו שמביאים כל הקדמונים וכמו שמביא הרמב"ם, היא לאחוז במידה ההפוכה לפרק זמן מסוים, עד שבסופו של דבר יחזור אל הדרך הממוצעת. משל לברזל מכופף שרוצים ליישרו: אם רק תיישר אותו, הוא יחזור לכיפופו; מה שצריך הוא לכופפו מעט לצד השני, ואז יחזור להיות ישר.
כך אומר הגאון מווילנה: מי שהייתה לו מידה מקולקלת של כעס, ינהג כאדם שנעלבים ממנו ואינו מרגיש; ינהג תקופה מסוימת בקיצוניות הזאת עד שיחזור למידה הסבירה. מי שהיה אכזרי, ינהג בחמלה מרובה, לפעמים אף כלפי מי שאינו צריך, ואז לאט לאט יחזור למידת החמלה הראויה. וכך בכל מידה ומידה.
וזה מה שאמרו חז"ל: אמר רבי יוחנן (שבת קי"ד): איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות עין? זה המקפיד על חלוקו להופכו. ושואלים: וכי זו מעלה כל כך גדולה, שהוא מקפיד שלא ללכת עם חלוק הפוך? היום אדרבה, יש שרוצים בכך כאופנה, ללכת עם הבגד הפוך. מהו הפשט?
אלא מסבירים: הרי כתוב "ולבש הכהן מדו בד" - ה"מדו" רומז למידות, והחלוק רומז למידות האדם. תלמיד חכם היודע "להפוך חלוקו" הוא מי שיודע להפוך את מידותיו ולפעול כנגדן: אף שעתה היה ראוי לנהוג במידה מסוימת, הוא נוהג במידה ההפוכה לחלוטין, וכשהוא רוצה לתקן מידה מסוימת הוא מתנהג בהיפך הגמור, כדי להרגיל עצמו בהנהגה זו זמן רב ואחר כך לחזור אל דרך הממוצע. אדם כזה שולט במידותיו - ולו אפשר להחזיר אבידה בטביעות עין, שכן המידה הרעה לא תשלוט בו לחמוד את החפץ ולומר "כן, זה שלי". הרי כשאדם אינו בטוח ושואלים אותו "אתה מזהה? זה שלך?", הטבע והחמדה מושכים לומר כן, כן, זה שלי. אבל זה שיודע להפוך מידותיו מסוגל לפעול נגד טבעו, להתגבר ולהודות על האמת: לא, זה לא שלי. זהו תלמיד חכם ראוי והגון.
וזהו "מאזני מרמה": שקול עצמך במאזניים, שלא תגיע למצב של מרמה. נהל את מידותיך בפלס, לדעת היכן להכביד והיכן להקל, כדי לשנות את מידותיך לטוב. ואם אינך עושה כן, הרי אתה מתנהג ב"מאזני מרמה". ומהו? אומר הגר"א: כלפי אחרים הוא מראה את עצמו כאילו כבר תיקן את מידותיו, כחסיד קדישא פרישא, ומתנהג לידם בצניעות מופרזת ובענווה מופרזת, אבל לבבו לא כן יחשוב.
כפי שאמר פעם אחד מגדולי ישראל: ישנם בעלי גאווה שכל מה שמשבחים אותם אינו די להם, והם רוצים שישבחו אותם גם על הענווה שבהם. כלומר, הוא בעל גאווה כל כך גדול, שהוא מתנהג בשפלות ובענווה ומבקש שישימו לב כמה הוא עניו, כמה הוא צנוע, וממשיך בעוד ענווה ועוד שפלות - עד שיאמרו: ראו, האדם הזה כבר הגיע גם למדרגת הענווה. זהו "תועבת ה'": כלפי אחרים אתה מראה כאילו מידותיך טובות, ולבבו לא כן יחשוב. אדם זה אינו שוקל מעשיו בפלס, אלא אדרבה - כלפי חוץ מראה עצמו כהגון, ובקרבו ישים אורבו.
הרלב"ג מסביר "תועבת ה' אבן ואבן" כלפי המידות: שלא יהיו במידותיך משקלים מתחלפים, שעם חלק מהאנשים אתה מתנהג בתכונה אחת ועם חלק בתכונה אחרת. הדבר מצוי מאוד. יש ביטוי: "הוא סימן אותו". בדרך כלל מדובר באנשים בעלי תפקיד - בוס, מורה בכיתה, מה שלא יהיה. הוא סימן מישהו, ואוי לו לאותו אדם: הוא חסר סבלנות כלפיו, מתחיל הלה לומר משהו ומיד הוא תוקף אותו; עשה מעשה תמים - מיד ימצא בו חסרונות ויחפש איזו כוונה שלילית הייתה לו.
זהו, אומר הרלב"ג, אדם שמתנהג עם אנשים ב"אבן ואבן": כנגד אדם אחד יש לו אבן משקל אחת, שבה הוא נוהג עמו בחביבות ובנעימות, מחפה על כל חסרונותיו ומייפה את כל פגמיו; וכנגד אחר - אוי ואבוי, מסמן אותו, מחפש אותו בפינה, ומוצא בו כל חיסרון וכל פגם. ואומר: לא ראוי שיהיה בכיסך אבן ואבן, אלא ראוי שתנהג עם כולם בתכונה אחת, והיא בקשת הטוב והיושר והשלמות, ולא תהיה תשוקתך להרע לקצתם ולהיטיב לקצתם. וממילא לא יהיה לך רצון לגרום נזק לזה, לשים לו רגליים ולחפש כל הזמן את פגמיו, ולאחר לחפש תמיד רק את טובותיו ולהגן עליו גם כשאין צורך.
מכירים אנשים כאלה: אם הוא אוהב מישהו - חבל על הזמן, יתמסר עד אין קץ וייתן לו הכל; אבל אם הוא סימן אותך - חבל על הזמן שבעתיים, היזהר. יש אנשים עם קיצוניות כזאת, וזה דבר פגום. צריך שיהיה לכולם אותו יחס חיובי ואותו יחס טוב, לדון לכף זכות ולהיות מאיר פנים לכל אדם. תהיה מגמת פניך להיטיב לכולם - בזה אתה הולך בדרכי השם. ולכן הוא אומר: לא טוב בעיני השם לשקול במאזני מרמה, שמשקלך נוטה פעם לכאן ופעם לכאן, תלוי אם אתה הקונה או המוכר. אין הדבר ראוי, ולא טוב הוא בעיני השם ומתועב.
מֵיְהֹוָה מִצְעֲדֵי־גָבֶר וְאָדָם מַה־יָּבִין דַּרְכּוֹ׃
ומה יבין האדם, שתבונתו קצרה מלהשיג? אין שום סיכוי שיבין את האופן שבו הקדוש ברוך הוא מנהל את העניינים. אתה חושב שטוב יותר שתהיה שם - והשם חושב אחרת.
כמה סיפורים כאלה אנו מכירים. מסופר על הרב פוגרמנסקי שנסע ברכבת בדרכו לעיר אחרת, רכבת שנוסעת ימים, ובשלב מסוים לא יכלו להמשיך והשבת מתקרבת. עצרו וירדו באיזו עיירה נידחת בערבות רוסיה. התחילו לחפש: אולי גר כאן יהודי בסביבה? הרב פוגרמנסקי ועמו תלמיד חכם נוסף. אמרו להם: יש בעיירה יהודי, ודווקא שומר מצוות, אפשר להתארח אצלו בשבת. הלכו לשם - איזה יופי, יהודי שומר מצוות שיערוך להם שולחן. שאל אותם בעל הבית: אולי אחד מכם יודע לערוך מילה? אמר לו הרב פוגרמנסקי: כן, זה שמתלווה אליי הוא מוהל במקצועו. אמר להם: בשבת יש ברית לבני, שמונה ימים. התפללתי לריבונו של עולם: מי ימול את הילד? שמונה ימים אני תקוע כאן בעיירה מרוחקת בלי יהודים - והקדוש ברוך הוא שלח לי מלאכים, שניים שבטעות טעו בדרך. טעו בדרך! מכאן אתה מבין ש"מה' מצעדי גבר", ואין אדם טועה.
ועל פי זה מסבירים - אני חושב שזה רבי יענקל'ה גלינסקי, וכן רבי שלום שבדרון - את הכתוב בהגר "ותלך ותתע". מה אומרים חז"ל? מכאן שחזרה לגילולי בית אביה. ומניין להם? הרי כתוב רק שהלכה ותעתה בשדה. ומדוע מצאו חז"ל להדביק לה עוון של גילולי בית אביה, ובפרט שאחר כך אברהם נושא אותה, שזה עוד יותר מופקע מן השכל? אלא אומרים בעלי המוסר: יהודי אינו טועה בדרך. אם הוא נמצא שם, השם החליט שיהיה שם, השם רוצה אותו שם. ואם נאמר "ותתע" - זו עבודה זרה. לומר "טעיתי" זו עבודה זרה, שכן יהודי אינו טועה בדרך, יהודי מגיע לאן שהוא צריך להגיע.
ודוגמאות וסיפורים כאלה יש עד אין סוף. סיפרתי לכם פעם באריכות, ואספר עתה על קצה המזלג, על נהג מונית יהודי בלונדון שלקח משפחה חרדית משכונת סטמפורד היל לשדה התעופה: אב, אישה ושני ילדים עם כל המזוודות. באמצע הדרך - פנצ'ר. תיקן. אחר כך פנצ'ר נוסף, ולא היה לו גלגל חלופי, והיה עליו ללכת לתחנת דלק. הם כבר איבדו סבלנות, ניסו לעצור טרמפים ומוניות אחרות ולא עזר. חזר, תיקן, ואחרי חצי שעה של עיכוב המשיך בדרך. פתאום, באמצע הנסיעה, נפתח החלק האחורי של משאית חצץ, והחצץ ניפץ לו את כל השמשה. עצר בצד הדרך, התחיל לקחת פרטים, והנוסעים כבר זעמו עליו. אמר להם: מה אני יכול לעשות? קחו מונית אחרת, לא אדרוש מכם תשלום. אבל לא הייתה ברירה, לא היה מי שייקח אותם, והמשיכו - אולי עוד ישיגו את הטיסה.
כשהגיעו קרוב לטרמינל היה שם כביש גישה לרכבי ביטחון. סיפר: מדי פעם, כשהיה לי הכרח, הייתי "גונב" דרך שם. גם הפעם נכנסתי לשם, ועם המזל שלי באותו יום - שוטר אנגלי רחב כתפיים עוצר אותי, נותן לי דו"ח על נסיעה בלי שמשה ודו"ח על כניסה לנתיב רכבי ביטחון. עוד רבע שעה של עיכוב ועוד שלל הוצאות. הגעתי לטרמינל, והתברר שהמטוס כבר יצא. היה לי שם חבר, טיפלתי בהם וסידרתי להם טיסה, ולא לקחתי מהם דבר, וחזרתי לטפל במונית הפצועה שלי.
ובדרך חזרה הפעלתי את הרדיו, ושמעתי שמטוס פאן אם, שהיה בטיסה מאנגליה לאמריקה, הופל בפיצוץ - פרשת לוקרבי, למי שזוכר. אמר: כל בשרי נעשה חידודין חידודין. את האישה הזאת הייתי אמור להושיב במטוס ההוא. וכמה סכל הייתי - תראה כמה עיכובים עשה לך השם, ואתה אינך מבין, אתה לוחץ על הגז וחושב להספיק, וריבונו של עולם רצה להציל אותם. ואז קלטתי שבני המשפחה כלל אינם יודעים, והם בטוחים שהיא על הטיסה. חזרתי לביתה, שבו נשארו בעל וילדים, דפקתי בדלת - והיו שם אנשים חיוורים כסיד. כבר שמעו שמטוס הופל, וידעו שהיא קנתה כרטיס לאותה טיסה. אמרתי להם שלא, הם לא טסו בטיסה הזאת. בתחילה לא האמינו לי, ואחרי שעיכלו זאת הייתי בשבילם ממש תחיית המתים, מלאך מושיע. כמה חסד עושה השם, וכמה צריך אדם להתבונן: אם מעכבים אותך - זה מאת השם.
והעניין הזה, אומר המלבי"ם, נעלם פעמים רבות מן האדם, שלפעמים יראה עיכוב בדרכו וידמה לו שהוא לרעה, ובאמת "מה' מצעדיו", ו"אדם מה יבין דרכו" - מה יבין האדם אשר תבונתו קצרה מלהשיג?
ויש סיפורים כאלה, רבותיי, שאפשר לספרם ימים. על אנשים שהיו להם עיכובים בלתי מוסברים, ואותו אדם לא הגיע לאוטובוס שבו הוא נוסע יום יום, ובדיוק באותו בוקר, בשעה שמונה, עלה מפגע לאוטובוס והתפוצץ, ומתו שם עשרות אנשים. שתים עשרה שנה הוא נוסע באותו קו יום יום, ובאותו יום היה לו עיכוב בלתי מוסבר, והדבר הרתיח אותו כל כך - הנהג ברח לו, ראה אותו מסמן בידו והתחיל לנסוע ולא עצר, והרי כל בוקר הוא אומר לו "בוקר טוב", והנהג מכיר אותו כנוסע קבוע. כמה זעם היה בו - עד שהתברר לו: אדוני, את חייך קיבלת במתנה.
אדם צריך לדעת שהפעולה בסופו של דבר היא מאת השם. "ואדם מה יבין דרכו" - מה יכול אדם להבין מהי הדרך הנכונה לו? עליך להחליט על הדרך הטובה ביותר מבחינתך, אך תמיד תאמר: ריבונו של עולם, עשה הטוב בעיניך; אני עושה השתדלות, ואתה עשה מה שטוב ביותר בשבילי.
מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר׃
רש"י מסביר: כשאדם נכשל ונוקש בעבירות - מלשון "פח יקוש" - הוא מקלקל את קדושתו. לאדם יש קדושה מחמת המצוות, "אשר קידשנו במצוותיו", וכשהוא עושה עבירה הוא מסיר מעצמו את הקדושה. ומהו "ילע"? אומר רש"י: כמו "ושתו ולעו", ומתרגם שם "ויסתלעמון", לשון מהומה, שיגעון וטירוף הדעת. העבירה גורמת מהומה, שיגעון וטירוף הדעת לכל הקדושה שבאדם.
"ואחר נדרים לבקר" - ואז, לאחר שעשה עבירות, מה הוא צריך? לחזר אחרי קורבנות ולידור נדרים כדי לבקש על נפשו. ולא טוב היה יותר אילו מלכתחילה היית הולך בדרך האמת? לא טוב היה יותר אילו מלכתחילה לא היית עושה שטויות כאלה, שאחריהן אתה נאלץ לחפש נדרים שיכפרו עליך?
הפסוקים שלפנינו מעמידים אותנו על קו אחד: אל תיטול לידך את הנהגת החשבונות של העולם - "אל תאמר אשלמה רע, קווה לה' ויושע לך". "אבן ואבן" אינה רק בשוק: היא בכיס של מי שמודד לעצמו במידה אחת ולאחרים באחרת, בלב של מי שכלפי חוץ הגון וכלפי פנים מקולקל, וביחס של מי שמעניק לאחד חביבות ולשני רדיפה. מולה עומדת עבודת המידות האמיתית - לשקול בפלס, לדעת היכן להכביד והיכן להקל, ולהיות מי ש"מהפך חלוקו" ושולט בטבעו. ומעל הכל האמונה: "מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו" - יהודי אינו טועה בדרך, וכל עיכוב מאת השם הוא. ומי ששומר על קדושתו ואינו נוקש בעבירה, אינו נזקק אחר כך לחזר אחר נדרים שיכפרו עליו.