פרק כ פותח בשני פסוקים הנראים רחוקים זה מזה, ולמעשה הם מהלך אחד: הראשון עוסק באדם שנמשך אחר היין והופך להיות לץ, והשני מלמד את גודל האימה שצריכה להיות לאדם מפני המלך. חז"ל והמפרשים קשרו ביניהם: מי שאיבד את מעצוריו ביין, אינו ראוי לעמוד לפני מלך. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי האבן עזרא, רבנו יונה, הגאון מווילנא, הרלב"ג והמלבי"ם.
לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם׃
האבן עזרא אומר שחסרה כאן המילה "איש": לץ - איש היין. כלומר, הלץ הוא איש היין. ומהו "הומה שכר"? הומה הוא לשון צעקה ורעש. הלץ הזה צועק והומה: תביאו שכר, תנו שכר. "וכל שוגה בו" - מי ששוגה בדרך זו ונמשך אחר היין, "לא יחכם", לא ילמד חכמה. שהרי אדם הבא ללמוד והוא שתוי, אין לו צלילות הדעת, וכיצד יחכם?
רבנו יונה מסכים עם האבן עזרא שהכוונה ללץ איש היין ההומה אחר השכר, ומוסיף כאן קישור למה שקדם. כבר ראינו "נכונו ללצים שפטים", ועתה בא שלמה המלך לגלות לנו מהו אחד הגורמים המביאים את האדם למידת הליצנות: איש היין. אדם שנמשך אחר היין - זו סיבה לליצנות. ולמה? כי תולדת היין לפרוק עול הלב. אדם ששותה יין מתפרק, ובראש ובראשונה מוסרים ממנו המעצורים והבלמים. פתאום הוא מדבר שטויות, פתאום הוא מתלוצץ על זה ועל זה, נכנס יין יצא סוד. דברים שבאופן טבעי אדם בולם בתוכו ואינו אומר - פתאום יוצאים מפיו בלי טעם. מה קרה? היין הסיר את הבלמים.
מכאן גם מה שאומרים לאישה סוטה: "בתי, הרבה יין עושה". מנסים לכאורה ללמד עליה זכות - שתית הרבה, והיין עלול לגרום לכל מיני מצבים לא נעימים, לכן הודי שבאמת שתית. אבל דווקא לימוד הזכות הזה מגלה לנו עד היכן היין מגיע: הוא מסוגל להביא אדם להתפרק מכל הערכים הרוחניים, להתלוצץ, לפרוק עול, ולשלח לשונו לכל אוות נפשו ולדברי שחוק ולעג וקלס.
הייתי בשבת חתן, וראיתי זאת במו עיניי. אחד הביא בקבוק יין גדול, יין ביתי, והיה שם אחד שישב עליו - על הבקבוק ועל האיש, תרתי משמע. כל פעם הגיש לו את הכוס, והלה שמח שיש לו קליינטים, מוזג וממלא, וההוא אומר לו: תשים, תשים. מהכוס השלישית הוא לא הפסיק לדבר, כאילו בלע פטיפון. ובשיא הדברים הוא פנה אליי ואמר: תראה, אני שותה, ועליי זה בכלל לא משפיע, אבל כולם מסביב שיכורים... תשים עוד כוסית. זה היה כמעט מביש. כך היין מסיר מחסומים, ומכאן הדרך לליצנות, לפריקת עול ולשילוח הלשון בשחוק ולעג וקלס. זהו "לץ היין" - אדם שמכוח היותו איש היין נעשה לץ.
ומה קורה לאדם שנעשה לץ? אומר הנביא: "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". מוסריכם הוא לשון מוסרות, אותם רתמות שנותנים על גב השוורים כדי ליישרם לדרך הנכונה - הן מייסרות את השור ללכת בדרך. וזו מדה כנגד מדה: הלץ מסיר מעליו את המוסרות, אין לו גבולות, אין לו גדרות, הכל מותר והכל אפשר לומר - לכן ייקשרו עליו מוסרות חזקות.
וכבר הסברנו בעבר מדוע "נכונו ללצים שפטים": כי בשום דרך אחרת הלץ אינו מבין. הוא נמצא במין אקסטזה של שחוק וליצנות, וכל דבר שתאמר לו, גם הרציני ביותר, יהפוך לצחוק. ראיתי פעם ידיעה בעיתון שתלמידי תיכון החליטו להנחיל את ערכי השואה בדרך הומוריסטית, ואף הביאו דוגמה של בדיחה על ניצול שואה ועל מספר. כך, כביכול, "קלטנו את ערכי השואה". אדם שעושה ליצנות - הדבר הכי רציני, הכי כואב, הדבר שאמור להכניס את האדם לעצב ולהכרה באפסותו, נעשה אצלו בדיחה.
לכן "נכונו ללצים שפטים". אומר לו אדם: חביבי, העולם רציני - והוא צוחק. מה עושים? כמה חבטות, וכבר העולם אינו מצחיק. ואין הכוונה דווקא סטירות; לפעמים די בכך שהרופא מתקשר ואומר: הבדיקות שלך הגיעו, אני רוצה לדבר איתך. פתאום נגמרה הליצנות, ופתאום הוא מחפש רב שיברך אותו, נותן מאתיים שקל לצדקה ומבקש שיתפללו עליו, ומקפיד שירשמו נכון את שמו ואת שם אמו. תאמר לו: בוא נספר בדיחות על רופאים - כבר אין לו חשק. זו הדרך היחידה להתגבר על הליצנות, שכל מהותה פריקת מוסרות.
רבנו יונה מדייק שיש כאן שלושה דברים במידתו של איש היין והשכר. ראשית, "לץ" - עושה מכל דבר צחוק וליצנות. שנית, "הומה" - אף בשעה שאינו מתלוצץ על הבריות, הוא מרבה בדברים וברעש; אדם שותה ונעשה דברן, וכל המרבה דברים מביא חטא. שלישית, "וכל שוגה בו לא יחכם" - אפילו אם אינו מתלוצץ ואינו מרבה דברים, ואפילו רוצה עתה ללמוד ולהחכים, כיוון שהוא שקוע ביין אין דעתו צלולה ולא יוכל לעסוק במושכלות. ומהו "שוגה בו"? נמשך אחריו כשגגה, כאנוס.
הגאון מווילנא מסביר שרוב הליצנות היא בעת שיושבים לשתות יין. אנשי המסבאות ובתי המרזח - המטבע העובר לסוחר אצלם הוא הצחוקים, והמאפיין של החבורה הוא קלות דעת ושחוק. וזהו "לץ היין": מי זה לץ? מי שרודף אחר היין. "הומה שכר" - הוא נוהם אחר השכר כדי למצוא ולשתות.
ומוסיף הגר"א: כמו שנאמר "יביע שמן רוקח". למה נמשלה תורה לשמן? מה שמן, כשנכנס בו מעט מים - השמן יוצא; כך דברי תורה, כשנכנסת בהם מעט ליצנות - מאבדים תורה הרבה. והמשל מדויק: אם תיקח כוס יין מלאה על גדותיה ותשפוך לתוכה מעט מים, מה יגלוש? תערובת של יין ומים; אין דרך שהמים יישארו בפנים ורק היין יצא. אבל אם תעשה זאת בכוס מלאה שמן - יגלוש רק השמן, שהרי המים כבדים מן השמן ויורדים מיד למטה, והשמן צף ועולה. כך בדיוק פועלת הליצנות בתורה.
מכאן יוצא הבדל בביאור סוף הפסוק. לפי האבן עזרא ורבנו יונה, "כל שוגה בו" - ביין, מי שנמשך אחר היין לא ישיג דרכי החכמה. ואילו לפי הגר"א, "שוגה בו" מוסב על הליצנות: מי שמתלוצץ מתרחק מן החכמה ומאבד אותה, כמים הנכנסים לכוס השמן ומוציאים את השמן.
המלבי"ם כדרכו מבאר לפי הגדרת המושגים. הלץ מתלוצץ על חוקי החכמה, וכפי שהסברנו כמה פעמים, חוקי החכמה - מהי דרך הישר, מהו טוב ומהו רע - אין עליהם הוכחות ומופתים. בענייני מוסר אין מופת; זו אינה מתמטיקה ואינם מדעים מדויקים. אתה טוען שמעשה פלוני רע, והלה יאמר לך: אדרבה, אני סבור שהוא טוב מאוד. לפיכך צריך לקבל את חוקי החכמה מן החכם, באמונה וביושר לבב.
וגם מי שכבר קיבל את חוקי החכמה, אם הוא שוגה ביין - לא יחכם. מדוע? כי היין מושל על הלב, וקבלת חוקי החכמה היא קבלה שבלב. כששותה אדם יין, הלב קיבל בוס חדש, והבוס הוא היין. ושיכור - עולם דומה עליו כמישור: אין לו מוסר, אין לו גדרים, אין לו מעצורים. נמצא שלא זו בלבד שלא ישיג חכמה, אלא שהיין מבטל אצלו את חוקי החכמה שכבר ידע.
עוד מחלק המלבי"ם: הלץ מתלוצץ על החכמה, אך לא על הדעת. הדעת היא הדברים שיש עליהם מופתים חותכים - שתיים ועוד שתיים ארבע, שהמים רותחים במאה מעלות וכיוצא בזה. על אלה אין מה להתלוצץ; קח וחשב ובדוק אם נכון. לכן הליצנות מכוונת דווקא כלפי החכמה, שאין עליה ראיה חותכת אלא קבלה מנביא ומחכם.
למילה "שכר" יש בכתובים שתי משמעויות. בלשון התורה והנביאים הכוונה בדרך כלל ליין ישן, והראיה מן הנזיר שנאסר ב"יין ושכר", ותרגומו "חמר חדת ועתיק" - יין חדש וישן; והישן משכר יותר. ואילו בלשון הגמרא "שכר" מבטא בדרך כלל את כל סוגי המשקאות המשכרים, כגון שכר תמרים ושכר תאנים, שהרי אפשר לעשות שכר מכל פרי. כך או כך, השכר משכר יותר מן היין, ולכן פעולותיו על האדם קשות הרבה יותר.
לפי זה מדייק המלבי"ם את שני חלקי הפסוק. "לץ היין" - שוגה ביין מלעיג על החכמה, אך את הדעת עדיין הוא מקבל. אבל "הומה שכר" - זה שנשתכר בשכר, כלשון המלבי"ם: "בטל שכלו ונעשה כבעלי חיים הומים בלי דעת". הוא כבהמה הגועה; אתה מדבר אליו והוא משמיע המיה. אצלו כבר גם מופתי הדעת אינם מדברים, כי איבד לחלוטין את השכל.
נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ׃
רבנו יונה מבאר: יש לו לאדם לירא מאימת המלך כשם שהוא ירא מנהמת הכפיר - ואפילו כשהמלך אינו גוער בו כלל. עברתי פעם ליד גדר של וילה, ולפתע נבחו שני רוטוויילרים. הדציבלים, הקרבה, נפל לבי בקרבי. גם אחרי שהבנתי שיש גדר ביני לבינם, לא נרגעתי, כי המשכתי לשמוע את נשימותיהם כתיבת תהודה. אז הבנתי את מה שכתוב בספרים הקדושים על הכלבים עזי הנפש שבאים לקרוע את הנשמה לאחר הפטירה, והנשמה נכנסת לפחד איום. כך מבאר רבנו יונה: אפילו שאינו גוער בך, האימה קיימת. כשם שאתה נרתע מנהמת הכפיר, כך תירא מאימת המלך.
"מתעברו חוטא נפשו" - מי שהמלך מתעבר עמו, הרי הוא פושע וחוטא בנפשו. אם הבאת את עצמך למצב שיש למלך עברה עליך, כלומר כעס והקפדה, לא תוכל לומר אנוס הייתי, לא עלה על לבי שיתקצף המלך על דבר כזה, לא חשבתי שיש לו פתיל כה קצר. פושע קורא לו הכתוב, כי ראוי לאדם שיחיל לאימת המלך, ולא ידבר לפניו אלא דבר ברור כשמש שלא יקשה בעיני המלך. ההולך לדבר עם המלך חייב לשקול מילותיו בפלס, שהרי דבר קטן יכול להביא לנהמת הכפיר. ו"חוטא" כאן מלשון חיסרון, כמו "והייתי אני ובני שלמה חטאים" - חסרים; המחטיא מחסיר את המטרה. "מתעברו חוטא נפשו" - יכול להחסיר את נפשו.
אומר רבנו יונה שהפסוק הזה נסמך לקודמו בכוונה. הפסוק הראשון דיבר בגריעותו של הלץ ובפחיתותו של ההומה מחמת השכר, והפסוק השני מזהיר: אין ראוי לאדם לעמוד לפני מלך כשהוא שתוי. אל תעמוד לפניו שתוי, שמא תגרום לו עברה ותמצא חוטא נפשך. וזהו שאמרו חז"ל: איזהו שתוי? כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. אם אתה במצב שאינך יכול לעמוד לפני מלך באימה וביראה, כבר נקראת "לץ היין" ו"הומה שכר", ועדיף שלא תיכנס לפניו, שמא תהא ביאה בלא שיבה.
ומדייק רבנו יונה שאי אפשר לפרש "מתעברו" על האדם המתעבר ורב עם המלך, שהרי אם אדם הולך לריב עם המלך - פשיטא שהסתבך, וברור שהמלך יוריד את ראשו בשנייה אחת, ועל דבר פשוט כזה לא היה שלמה צריך לומר דבר. אלא הכוונה למי שהמלך מתעבר עמו: הוא דיבר דיבור שאינו הגון או אינו ראוי, והיה כאנוס שלא עלה על דעתו שהמלך יתעבר על כך - ואף על פי כן חוטא בנפשו הוא. מדוע הלכת לדבר בלי לשקול מילותיך בפלס?
הגאון מווילנא מבאר באותו כיוון: גם האימה מחמת המלך בשעה שעומדים לפניו, אפילו שלא בשעת כעס, היא כנהמת כפיר. ומי שהמלך מתעבר עמו - חוטא נפשו, שהרי "חמת מלאכי מוות" יש לו למלך: המרגיז את המלך, המלך גוזר עליו מיתה ברגע אחד.
הרלב"ג לוקח את הדברים אל הנמשל. אימת המלך והמושל באדם - זהו השכל האנושי. כפי שהזכרנו כמה פעמים בשם החזון איש, לאדם יש לב ויש שכל. השכל שוקל את הדברים בקרירות ומנתח אותם, והלב הולך אחר החשקים והרצונות, אחר "הבא לי". אימת המלך המושל צריכה להיות אימת השכל, שהוא ימשול בכוחות הנפש, שכך סידר הקב"ה ביום היבראם. וככל שפעולות האדם נובעות יותר מן השכל ופחות מן הרגש, האדם הזה הוא יותר האדם העליון.
ואומר החזון איש שאדם צריך להשליט את שכלו גם על רגשותיו. אם אדם יפעל רק לפי רגשותיו, בתשעה באב ישרה עליו רוח עליצות והוא לא יידע להסביר למה, כי הוא הולך עם ההרגשות שלו. אבל בעל שכל יודע שאין זה זמן לעליצות, ומכניס את עצמו לאווירה של צער ובכי. ואם לא כן, אדם יישב בבית אבלים ויפרוץ בצחוק, ויאמר: אני חופשי, נזכרתי בבדיחה, מה לי ולמוסכמות - ועל אדם כזה נאמר שהוא קל ונבער מדעת. עליו להשליט את שכלו ולהבין שהוא נמצא במקום שבו נדרשת רצינות וכובד ראש. וכן בהיפוך: אדם שיושב בדיכאון בחתונה, במקום של שמחת חתן וכלה - נאמר לו להשליט את השכל, שהשכל יפעיל אצלו שמחה. יש דרכים לעשות זאת, שהרי המחשבה נמשכת אחר הפעולות והלבבות נמשכים אחריהן. אבל תמיד המושכות צריכות להיות בידי השכל.
והשלטון הזה, אומר הרלב"ג, ראוי שיהיה כה חזק עד שיהיה כנהמת הכפיר הבא לטרוף - "נהם ככפיר אימת מלך". ומי הוא "מתעברו", מי הוא בר הפלוגתא של השכל? התאווה. השכל יודע ואומר: אל תלך אחר תאווה זו, היא תזיק לך, היא תצער אותך, סופה מי ישורנה. ואם בכל זאת הלך האדם אחר תאוות לבו, הרי התאווה עשתה עברה ומריבה עם השכל - וזה מוביל אותו ל"חוטא נפשו", שמאבד ומחסר את נפשו.
המלבי"ם מבאר אחרת מן הגר"א ורבנו יונה. "נהם ככפיר אימת מלך" - כשהמלך זועף, ודאי שאין להתקרב אליו, כשם שלא תתקרב אל הכפיר בשעה שהוא רעב, שאז בוודאי יטרוף. אריה שבע אינו עושה לך כלום, אבל כשהוא רעב לא מומלץ להיות בקרבתו. ובעת הזעם צריך להיזהר מאוד מאוד. ומכאן בא הכתוב להוסיף שגם בעת רצון מוזהר האדם באימת המלך.
ומהו גדר האימה? אומר המלבי"ם: אימה היא יראה מצד יראת הרוממות, מצד מעלתו הגדולה. וצריך להיזהר שלא לעשות דברים שהם נגד האימה. אדם שאין המלך נורא בעיניו יאמר: אשתמש בשרביטו, אשב על כיסאו ואראה אם הוא נוח, אולי עשו לו כיסא אורתופדי. מי הולך לשבת על כיסא המלך? רק מי שאין לו שום יראת רוממות מפניו. גם כשהמלך אינו נמצא כאן - אם יש לך יראת הרוממות, לא תשתמש בשרביטו, תיזהר במוראו ולא תקל ראש בפניו.
"ומתעברו" - מי שעובר על החוקים האלה חייב מיתה וחוטא בנפשו. מי שמתקרב אל האימה הזאת בלתי חת לה, בלי היראה הראויה מן המלך, הרי הוא כמתקרב אל הכפיר במעונתו בשעת רעבונו. הדרך הראויה בהנהגה עם המלך היא דיסטנס, אימה ויראת הרוממות; ומי שמרגיש סחבק ומתקרב אליו מכוח זה - הסתבך, במילים פשוטות.
ומדוע מפרש המלבי"ם "מתעברו" מלשון עבירה וחצייה, והרי "עברה" היא לשון קצף? מבאר המלבי"ם שעברה עצמה נגזרת משורש "עבר". קצף הוא על מי שראוי לקצוף עליו, על פי הדין; עברה היא כשהמלך יוצא משורת הדין ויורה לכל הכיוונים, ונפרע גם ממי שלא חטא. אם כן, יש כאן ביטוי הכולל את שני הדברים: האדם עובר את הגדר הראוי לו בהנהגתו עם המלך, ובכך הוא גורם שגם המלך יעבור את הגדר הראוי ויתמלא עליו עברה וכעס מעבר למה שמגיע לו.