בסיומו של פרק י"ט מציב לפנינו שלמה המלך שני טיפוסים של קלקול, ובשני פסוקים סמוכים הוא מכריע ביניהם: מי מהם גרוע יותר, ומה העונש הראוי לכל אחד. שתי המידות שלפנינו הן מידות רעות, והשאלה היא איזו מהן רעה יותר - ועל כך בא הפסוק שאחריהן.
עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן׃ (כח)
נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים׃ (כט)
רבנו יונה מבאר את הפסוק השני כהכרעה בשאלה שעלתה בפסוק הראשון: מי גרוע יותר - האיש הלץ, שכל הזמן מחפש את גנותם של אחרים, או הרשע המסתיר את האוון שלו? אומר רבנו יונה: דע לך, המליץ משפט רעתו גדולה יותר. ומדוע? מפני שמתוך המידה השלילית הזאת - לחפש תמיד חובה באנשים, לראות תמיד את השלילה - אין לו שום מניעה להגיע גם לבית דין ולהעיד עדות שקר כנגד אנשים. לכן הלצים גרועים יותר, ולהם אין תקנה.
"נכונו ללצים שפטים" - מסביר רבנו יונה ש"שפטים" היינו משפט מוות. אין מה לעשות עם הלץ הזה, אלא משפט מוות, שאם לא כן ישחית את העולם. אין תקווה לבעל הלשון, מפני שהלשון, לאחר שהורגלה בלשון הרע ובדברי גנאי, אינה עוד ברשותו של האדם. הוא הרגיל אותה למדוד הכול על פי תאוות ליבו העולה על רוחו, ולהוציא אותו מזה קשה מאוד.
לעומתו הכסיל - הוא הרשע שדובר בו בפסוק הקודם, שאינו שולט בתאוותיו ומסתיר את מעשיו הרעים, ואינו מוכן שידברו גנאי על אחרים כדי שלא יוכיחו גם אותו. בו יש תקווה שיכניע את יצרו, ולכן "ומהלומות לגו כסילים": בו כן יועילו מהלומות. תהלום אותו במכות קשות, ויש תקווה שיכניע את יצרו הרע, וימשול באבריו, וירחיק מעשות אוון, ואף יוכיח אחרים אם יראה אותם עושים אוון. נמצא שהעד בליעל אשר יליץ משפט - דינו שפטים בלבד, ואילו פי רשעים המסתיר אוון - עליו יועילו מהלומות כדי ליישרו בדרך הישר.
ובחזרה לפסוק הקודם: רבנו יונה מוסיף ביאור נוסף ב"ופי רשעים יבלע אוון". יש פסוק באיוב "אם תמתיק בפיו רעה". כאשר אדם הורגל בעשיית רע, הרעה נמתקת בפיו - יש לו הנאה בזה, יש לו תאווה בעשיית הרע.
כותב על כך האור החיים הקדוש: העידו בפניי וסיפרו לי על אותם אנשים שהם טבחים ברשות המלך - לא טבחים שעושים עוגות, אלא "טבוח טבח והכן", אלה שתפקידם על הגיליוטינה, שוחטים אנשים ברשות המלך - שיש להם תאווה גדולה והנאה עצומה בעת שמוציאים אדם להורג. אנחנו, שלא הורגלנו בזה, אם צריכים חס ושלום לפגוע במישהו, נרתעים ונחרדים, וההוא שואב מזה סיפוק. איך זה? כשבן אדם הורגל ברעה, "תמתיק בפיו רעה", הרעה נעשתה לו כבר טעימה ומתוקה.
לפי זה מתבאר "ופי רשעים יבלע אוון": הרעה כל כך הומתקה בפיו של הרשע, שאת האוון הוא בולע - אוכל אותו בלי מלח, מרוב תענוג והנאה. מה שאנחנו מסתכלים עליו כעל דבר שלילי וכעל רשע, אצלו הוא מתוק. יבלע אוון - בולע אותו בעודו בכפו.
הגאון מווילנה מבאר: "עד בליעל" הוא העד שקר, והוא בליעל. וכלל תדעו: כל מקום שנאמר "בליעל" הכוונה שאין לו יראת שמיים, לא עלה עליו עול - "בלי עול", אין עליו עול מלכות שמיים. העד שקר הזה אין עליו עול מלכות שמיים לעשות מצוות השם.
ומהו "יליץ משפט"? אומר הגר"א: עושה מליצה בתורה. כלומר, הוא טוען שדברי התורה אינם דברים מחייבים, אלא יש להסתכל על התורה כעל השכלה שלמה הבאה לומר לאדם דרך חיים באופן כללי, מהי ההנהגה הנכונה, אבל לא התכוונו שכל פרט ופרט תלך ותיישם. "לא באמת התכוונו שתיקח ותשמיד את כל עיר הנידחת, אלא הכוונה שמבחינתך יהיו כמושמדים, שלא תתייחס אליהם, שיהיו כמנודים, אבל לא כפשוטו להרוג אותם" - הכתוב דיבר בלשון מליצה. וכן בכל עניין ועניין, מסביר את הכתובים כאילו הם מליצות, כאילו אלה רק רעיונות שנאמרו ולא הלכות שצריך לקיים ולהוציא לפועל. או שיאמר לך: זה היה פעם, בזמננו השתנו הזמנים, זה לא רלוונטי, היום צריך לנהוג אחרת. או שיאמר: אל תסתכל על הדברים כפשוטם, יש בזה סודות עצומים, ולא מתכוונים באמת שתעשה כך וכך, אלא זה רמז וסוד.
כך למשל בשעטנז: יאמר לך שאין הכוונה שלא תיקח צמר ופשתים - "מה אכפת להקדוש ברוך הוא מה תלבש, תלבש מה שבא לך" - אלא "שעטנז" אותיות "שטן עז", וכשאתה יוצר חיבור בין צמר לפשתים זה כביכול יוצר חיבור בעולמות העליונים, הגברת הדינים, והכוונה רק שלא תעשה מעשים המגבירים את הדינים בעולם. והנה, אמת הוא ששעטנז הוא שטן עז, אבל הוא לקח את זה למחוזות אחרים לגמרי: שהתורה אינה מדברת בפשוטה, שאין איסור של צמר ופשתים, אלא הכול משלים ורמזים לדברים נשגבים. מי שמסתכל בתורה בדרך הזאת הרי הוא בגדר מקצץ בנטיעות, וזוהי כפירה גמורה. וזה "עד בליעל יליץ משפט": מי שהוא בליעל, בלי עול מלכות שמיים, מתייחס לכל דיני התורה כאל מליצות.
"ופי רשעים" - אלה הרוצים לעבור עבירות ולמרוד בהשם, מליצה לא תעזור להם. הוא רוצה למרוד, מה לו מליצות? הוא אומר: אין בורא עולם. ולכן "יבלע אוון" - מבליע ומסתיר, אומר "לא פעלתי אוון". תאמר לו: אדוני, זה דבר חמור מה שעשית. יענה: אין בזה שום בעיה, ותורה - תעזוב תורה. נמצא שהעד בליעל, שאין לו יראת שמיים אבל הוא יודע שיש תורה, צריך למצוא תירוצים: לא רלוונטי, לא לזמננו, זה בדרך רמז, זה רק מליצה. אבל הרשע אינו צריך תירוצים כלל - הוא אומר אין משפט, אין דין, אין תורה, אין כלום, ולכן ישר מסתיר ואומר: אין אוון, לא פעלתי אוון, זו לא עבירה, איפה כתוב שזה אסור.
המצודת דוד מסביר: אדם שהוא בגדר עד בליעל, הבא להעיד עדות שקר בחברו, רוצה לשכנע את השומעים שדבריו נכונים. מה הוא עושה? "יליץ משפט" - כשהוא בא לדבר במשפט ובדין, ידבר בלשון מליצה, בלשון מדברת גדולות, בלשון גבוהה וציורית.
ושתדעו: הרבה פעמים כשאדם בא לתאר דבר באריכות, האריכות באה להסתיר חוסר ידע. מישהו אמר לי פעם: היה לי מורה, וכל פעם שלא ידעתי משהו הייתי כותב חצי עמוד פוליו, ומיד הייתי מקבל ציון מצוין. כשאתה יודע משהו - אתה אומר אותו בשלוש מילים. כשאינך יודע - יש הרבה מלל מסביב כדי לחפות על מה שאינך יודע. שואלים אותך שאלה נקודתית, ואתה מתחיל: הנביא אמר כך, וההוא ענה לו כך, ומספר סיפור שלם - ולא ענית על השאלה. ריבוי המלל נועד לחפות על כך שאין לי תשובה, ולכן אדבר על הכול מסביב ובנקודה עצמה לא אגע.
כך גם עד השקר. כשהוא רוצה לומר דבר שקר, לא יענה נקודתית. שואלים: היה או לא היה? באיזו שעה? והוא פותח: תשמע, אני רוצה לספר לך, יצאתי בשעה כזו מהבית, והנה פתאום אני רואה שדבר פלוני נעלם, התחלתי לחקור מי עשה את זה - וסיפור שלם. ולבסוף, כשתשאל שוב: אתה יכול לומר לי שעה? יענה: שעה אני לא בדיוק יודע. הוא אינו יודע, ולכן סיפר הרבה סיפורים מסביב, בלשון גבוהה ומשכנעת ועושה רושם, שכן אין לו מה למכור ואינו יכול לומר עובדות ברורות. זהו "יליץ משפט" - במיטב המליצה יתקן אמריו למען יקובלו על הלב ויאמינו לו: הרבה מליצה ולשון גבוהה, שאין בה תוכן וממש. מישהו אמר פעם: מהו פוליטיקאי? אדם שמסוגל לדבר שעה שלמה, ואחר כך תשאל מה הוא אמר - ואין לך תשובה. הוא בעד או נגד? "אומנם כך, אבל מאידך אין לשכוח..." - והכול מסתדר עם כולם, דברים שיערבו לאוזני הכול, ולא אמר כלום.
ובהמשך לזה: "ופי רשעים יבלע אוון". כשהרשע רוצה לומר דבר שאינו אמיתי, או דבר שיתקבל על אוזנינו, הוא יודע שאם יעיד על האוון בצורה ברורה וגלויה - נאמר עליו שהוא בעל אינטרס, הרי בא להעיד שפלוני עשה כך וכך. לכן הוא מתוחכם מאוד: הוא מספר כביכול סיפור אחר, ובדרך אגב מבליע את האוון ואת רשעותו של מי שהוא מעיד עליו. ומה הוא משיג בכך? שיאמרו: ראית, הוא מסיח לפי תומו, הוא כלל לא בא להעיד על זה, רק דרך אגב הבנו ממנו שפלוני עשה כך וכך. אדם שבא ומעיד בגלוי - מיד מתחילות השאלות: מה האינטרס? מי שלח אותו? מה הוא רוצה? אבל מי שאומר את הדבר בצורה נסתרת ומובלעת, תמיד עושה רושם שלא לכך התכוון, ובלשון חז"ל נקרא מסיח לפי תומו.
אגב, שתדעו שזו גם השיטה היעילה ביותר בפרסומת. יבוא מישהו ויאמר לך "תשתו קוקה קולה" - תאמר: אתה תגיד לי מה לשתות? לא רוצה. אבל אם יציירו לך סרט, שבו לא צועקים לך כלום, אלא מראים את גיבור הסרט פותח בקבוק, הגזים עולים כמו ענן, והוא מגיש אותו אל שפתיו ובנונשלנטיות לוקח לגימה - בהפסקה אתה קונה קוקה קולה. מדוע? לא אמרו לי לקנות, אבל "קוקה קולה זה של החשובים, היפים, המוכשרים והמוצלחים". זה פועל פי עשרת אלפים יותר מפרסומת גלויה. ואגב, על פי חוק אסור לעשות פרסומת סמויה בסרט.
ויותר מזה: גילו במחקר, שהרי סרט בנוי מעשרות תמונות בשנייה - תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה, כמו אותם סרטי גלגלים של פעם, שאם היית מסתכל בפילם היית רואה תמונות רבות ברצף. לקחו סרט והבליעו בתמונה אחת שבו בקבוק קוקה קולה, ומצאו שהאנשים שצפו בו קנו בהפסקה את אותו בקבוק. והרי אי אפשר לקלוט תמונה אחת בעין, והם לא קלטו אותה בעין כלל - אבל משהו בתת המודע קלט, והם הלכו וקנו. זה מדהים: העין מסוגלת לקלוט אפילו דברים שאתה סבור שאינך מעבד אותם, והיא משדרת אל המוח בתת המודע, והדבר פועל על האדם ומשכנע אותו. ומשום כך אסור לעשות זאת על פי חוק, שכן זו שטיפת מוח מוסווית: כשאומרים לי בגלוי, אני מחליט אם ארצה או לא, ואני יודע שבאים לשכנע אותי; אבל כשעושים זאת בהסוואה, איני מרגיש כלל שבאים לשכנע אותי, ולכן זה פועל עליי הרבה יותר. זהו "פי רשעים יבלע אוון": הרשע מספר את מעשה הרשע בדרך אגב, כביכול מסיח לפי תומו, וזה משכנע הרבה יותר מאדם הבא לשכנע בגלוי.
על "נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים" מסביר רש"י שהלצים הם בעלי לשון הרע, ולהם נכונו שפטים. ומהם השפטים של בעל לשון הרע? צרעת, כמו שכתוב "זאת תהיה תורת המצורע" - מצורע, מוציא רע מפיו, מוציא דברי גנאי ורע. זהו הלץ המספר לשון הרע.
הגאון מווילנה מסביר ש"נכונו ללצים שפטים" מדבר בעולם הבא, בעונשי הנפש, ואילו "ומהלומות לגו כסילים" מדבר בגֵו ממש, בגוף שבקבר. שניהם עוסקים במה שלאחר המיתה, אלא שזה למעלה וזה למטה. ודבר זה מבואר רבות בספרי הקבלה: יש עונש לאדם כאן בקבר, ויש עונש לנשמה שם למעלה.
העונש שכאן בקבר מכונה בלשון חז"ל חיבוט הקבר: שני מלאכים יורדים לקברו, מרחיבים ומגדילים אותו כדי שיהיה מקום, זה אוחז ברגליו וזה בידיו, ומתחילים לנער אותו כניעור הטלית, כדי להסיר ממנו את כל הסיגים, והם ייסורים קשים ונוראים. ומי שניצל מזה הוא מי שנקבר ביום שישי, בערב שבת - יש אומרים מחמש שעות ולמעלה, יש אומרים משש שעות ולמעלה, ויש אומרים אפילו נפטר בבוקר ונקבר ביום שישי, וכמה שיטות בזה.
וכתוב בספרים הקדושים שהאדם הניצול מחיבוט הקבר - אף בלא יום שישי - הוא אדם שלא היה קשור כאן לתאוות העולם הזה כלל, שכן תאוות העולם הזה יוצרות סיגים הנדבקים באדם, וחיבוט הקבר בא להפריד את הסיגים הללו. ואם אדם לא היה מחובר כלל לעולם הזה, אף אם ייפטר באמצע השבוע לא יהיה לו חיבוט הקבר, או שיהיה לו חיבוט קבר קל ביותר. שהרי מהי מטרת חיבוט הקבר? להוציא את הנשמה מן הגוף. וכיוון שאדם זה היה קשור בתאוות ובהנאות לגופו, הנשמה סרוחה ומחוברת ודבוקה בגוף, כמו צמר המצוי עמוק עמוק בתוך קוצים - היודעים אתם מה זה להוציאו? זה לקרוע אותו, אי אפשר להוציאו כדרכו. נסה להוציא פקעות צמר מתוך קוצים - הרי אתה קורע. כך האדם השבוי בתאוות. לעומתו האדם שזיכך את עצמו, אינו דבוק לגוף ואינו שייך להנאותיו, ובניעור קל יוצאת נשמתו, וזה שאמרו חז"ל "כמשחל בניתא מחלבא" - כמושך שערה מתוך חלב.
היה לי שכן, יהודי תלמיד חכם, שנפטר ביום שישי לפני שבועיים. היהודי הזה גר בבית שלא השתנה בכלום מלפני שישים שנה. הייתי אצלו בניחום אבלים וראיתי במו עיניי. יש לו תשעה בנים, כולם בני תורה, בני בר אוריין, למדו בישיבות, חלקם תלמידי חכמים ונושאי משרות. והוא עצמו - שישים שנה אברך, שישים שנה עוסק בתורה בהתמדה, בלי שום משרה, וארבעים שנה מתוכן מתפלל בנץ. יהודי של ממש, איש של צורה, עדינות ויראת שמיים.
ובבית שלו חמישים שנה לא החליפו שולחן. הספרייה - מדפי מתכת כמו לפני שישים שנה. הריצוף - בלטות של פעם, מרצפות צבעוניות, ובכמה מקומות הצבע משתנה, כנראה מחמת שינויי ריצוף. בית שהזמן עמד בו מלכת. היו אומרים לו: אבא, תחליף את המיטה - היה ישן על מיטת סוכנות, מיטתו ומיטת אשתו בשני גבהים - והיה משיב להם: למה, עם המיטה הזאת אי אפשר להגיע לעולם הבא? המטבח שלו היה כמטבח של פעם, צר כמסדרון, עם כיור אחד באמצע, ולמטה אין ארונות אלא וילון. אדם שחי כמו לפני שישים שנה, ולא היה חסר לו כלום, תמיד מאושר בחייו ושמח בחלקו.
והיהודי הזה נפטר ביום שישי. סיים תפילת נץ, הלך לים - היה טובל בים וגם הולך לשם בשביל הבריאות - טבל, יצא מן המים ואמר שהוא מרגיש משהו בלב. מיד הזמינו מד"א, והוא אמר שמע ישראל, ובדקו אותו וקבעו את מותו. ביום שישי עצמו, שעתיים לפני שבת, קברו אותו. הספידו אותו הספדים גדולים ליד ביתו, והגיעו רבנים חשובים והספידוהו כאחד מן הגדולים. באמת היה אדם מיוחד מאוד ותלמיד חכם. וזכה להיפטר ביום שישי לפני שבת ולהינצל מחיבוט הקבר - שהרי גם בחייו לא היה לו מאומה מענייני העולם הזה, ולכן גם כשהלך לא היה לו חיבוט הקבר, שלא היה קשור כלל למציאות של העולם הזה.
נחזור לביאור הגר"א: "נכונו ללצים שפטים" - בעולם הבא, בנפש; "ומהלומות לגו כסילים" - בגוף, בקבר. וזה שכתוב "יגלו שמיים עוונו וארץ מתקוממה לו". מהו "עוונו"? העונש, כמו "גדול עווני מנשוא" שפירושו עונשי. כשהקדוש ברוך הוא גוזר עונש - "יגלו שמיים עוונו", תחילה הדבר בא בשמיים, ומשמיים מורידים את הנשמה כביכול לארץ, ואז הארץ עושה דין: "וארץ מתקוממה לו" - מתקוממת כנגדו לעשות בו את העונש. הארץ דנה את הגוף, ובשמיים דנים את הנפש - "השם בחכמה ייסד ארץ, כונן שמיים בתבונה".
ולכן אומר הגאון: הלץ הוא היפך התורה, שהתורה היא מן השמיים, והוא מתלוצץ ואינו מקבלה ומלעיג על תורה מן השמיים - לפיכך דינו בשמיים, בנפש. הכסיל לעומתו הוא היפך החכמה שהיא בארץ, שהרי הוא הולך אחר תאוות ליבו ונמשך אחר ענייני הארציות והגשמיות, ואינו נמשך אחר חכמת התורה שהיה צריך ללמוד כאן בארץ - ולכן ידונו אותו כאן, בגוף, בארץ, בחיבוט הקבר.
הרלב"ג מסביר את הפסוק כפשוטו, ביחס לאדם והנהגתו עם הברואים כאן בארץ. אדם שמלעיג על אנשים, הלצים הצוחקים על זה ומתבדחים על זה ומלעיגים על זה, ימצא בקלות אנשים שישפטו אותו שפטים גדולים: הרגזת את ההוא - ופתאום תמצא את עצמך חוטף מכות, שכן מסוכן להרגיז אנשים. "נכונו ללצים שפטים" - היזהר, אנשים יתעללו בך, יענישו אותך וייסרו אותך על שאתה לועג עליהם.
"ומהלומות לגו כסילים" - יהיו להם שברים ומהלומות בגופם, שכן הכסיל בסכלותו יעשה כל מיני דברים רעים כנגד אנשים, יפעל נגדם ויזיק להם. ומה אתה חושב, שזה יהיה בחינם? לא בחינם - תקבל על כך מהלומות מבני אדם. ואין הכרח להבין שמהלומות הן דווקא מכות, אלא יש מהלומות אחרות: אתה זקוק להלוואה, ובאת לבקש ממישהו, ופתאום אתה מקבל ממנו סטירת לחי - "אין לי אפשרות לתת לך, לא יכול עכשיו". ומדוע? כי אתה בגדר לץ: כל הזמן הלעגת עליו וצחקת ממנו וביזית אותו, ועכשיו כשאתה צריך אותו אתה בא ומתרפס לפניו? מן הלצנות אתה מקבל שפטים. וכן כשאתה מתנהג אליו בכסילות - תקבל מהלומות, ולא בהכרח פיזיות: לפעמים מהלומה אחרת קשה יותר, אתה מצפה ממנו לעזרה והוא לא יעזור לך - הרי חטפת מהלומה, מפני שלא הלכת בדרך הנכונה.
ומוסיף הרלב"ג שייתכן שהפסוק הוא המשך למה שנאמר לפניו. "עד בליעל יליץ משפט" - מי הוא העד בליעל? אדם שאומר סיפורי כזבים במשפט, מעיד עדות של בליעל. האדם הזה יטעה את החכמים היושבים במשפט: יספר להם סיפורים שלא היו, ימציא המצאות, יתאר תיאורים מפותחים מאוד מן הדמיון, שאין בהם כל קשר למציאות, ויטעה את הדיינים השופטים את הדין. ועל כך בא שלמה ואומר "נכונו ללצים שפטים" - הלצים הללו, אותם המעידים עדות שקר, נכונו להם שפטים, כי רעה גדולה הם עושים בהטעותם את החכם. לכן צריך להיזהר, אומר הרלב"ג, שיעיד רק עדות אמת ויהיה דבוק באמת עד קיצו, כי בסוף ישלם מחיר יקר מאוד על מעשיו.
ומוסיף הרלב"ג שאפילו טעות בדבר קל יכולה לגרום לשיבוש מוחלט במשפט, ומביא לכך משל: לפעמים כשיהיה מעונן, ייראה הכוכב רחוק מכוכב אחר יותר מן המרחק האמיתי שביניהם, והוא יבוא ויעיד על כך, ועל פי זה עלולים לחרוץ דין מוטעה. והנמשל: לפעמים אין אנו משקרים, אלא שנדמה לנו שכך היה - "איני בטוח מאה אחוז, אבל אני חושב שכך היה". אם אינך בטוח במאה אחוז - אסור לך להעיד. מדוע? כי הדמיון מטעה, וכמו שנאמר "אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב": כשאדם אומר דברים בלא בדיקה, או כשהוא נחפז, בקלות הוא מגיע לכזב ולשקר. ומשום כך אל תעיד אלא אם כן יש בידך דברים ברורים ומוחלטים, שאם לא כן "עד בליעל יליץ משפט", ועל ידי זה יקבל חס ושלום עונש נורא, כי נכונו ללצים שפטים.
ומי הם הכסילים כאן, לדעת הרלב"ג? אנשים שיש להם דעות משובשות - הם הנקראים כסילים, וסכלותם ראויה שישברו את גופם, כיוון שהם נוטים אחר התאוות הגשמיות, וזה מה שמניע אותם לסייע לעדות השקר ולהוציא לפועל את רצון מי שמעלֵיהם, את מה שאיזבל רוצה. כך נוהג השופט שהוא בכלל "פי רשעים יבלע אוון".
ועל זה בא שלמה ואומר: דע לך, יש דין ויש דיין, ובסופו של דבר הרשעים הללו ישלמו את החשבון. "נכונו ללצים" - הלצים הם אותם "עד בליעל יליץ משפט", אותם אנשים ששכרו אותם להעיד שקר, ולהם נכונו שפטים, "ועשיתם לו כאשר זמם". "ומהלומות לגו כסילים" - אלה הרשעים השופטים, ולהם נכונו מהלומות ומכות מן השמיים. וכך ראינו בסופו של דבר, שנאמר לאחאב: במקום אשר לקקו הכלבים את דמו של נבות ילקקו הכלבים את דמך - "הרצחת וגם ירשת". כל מי שהיה שותף למשפט הרשע, בסופו של דבר ייתן דין וחשבון: הלצים - להם נכונו שפטים, וגם הכסילים, השופטים שהם "פי רשעים יבלע אוון", ישלמו מחיר יקר על המעשים המקולקלים שעשו.
שני הפסוקים החותמים את הפרק מעמידים זה מול זה את הלץ ואת הכסיל. הלץ, שהורגל לחפש גנות בכל אדם ומשם דרכו קצרה לעדות שקר, ושהופך את דיני התורה למליצה ורמז בלבד - אין לו תקנה, ודינו שפטים: בנפשו למעלה, ובצרעת ובמשפט למטה. הכסיל, הנמשך אחר תאוות ליבו ומסתיר את מעשיו עד ש"תמתיק בפיו רעה" והוא בולע את האוון בהנאה - בו יש תקווה, ולכן "מהלומות לגו כסילים", בייסורים בגוף כאן ובקבר. ומכאן מוסר גדול: להיזהר מלשון מליצה המחפה על חוסר אמת, מדברים המובלעים בדרך אגב שהם המשכנעים שבשקרים, ומכל עדות שאין בה ודאות מוחלטת; ולהיזהר מן ההתקשרות לתאוות העולם הזה, שהיא המדבקת בנפש את הסיגים - שהרי מי שאינו קשור לעולם הזה, נשמתו יוצאת כמשחל ביניתא מחלבא.