הפרק שלפנינו עוסק ברובו במוסר ובדרכי החכמה, ואנו עומדים כאן על שלושה פסוקים שהם מן היסודות הגדולים של עבודת האדם: קבלת עצה ומוסר, ההשגחה העליונה שמעל לכל תכנוני האדם, ומהות תוארו הפנימי של האדם הנגלה בחסדו.
שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ׃ (כ)
רבנו יונה מעמיד את הפסוק על סדר הפרק: לפני כן ראינו שהחכם מזהיר את האב להוכיח את בנו ("יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה"), ועכשיו הוא פונה אל הבן עצמו ומזהיר אותו לקבל את מוסר אביו - שישמע בקול אביו. "למען תחכם באחריתך" - כלומר, אתה בעודך נער תחכים, כדי שהמוסר הזה ישנה אותך לטובה. מנערותך תחשוב על אחריתך. ולשונו: "ואל יאמר אסבר עד אשר אגדל, ואז אכין לבי לעבודת אלוהי, כי לא ידע האדם עתו" - על דרך הכתוב "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ". אל תאמר: אמתין עד שאגדל.
אמרתי פעם למישהו: נו, אתה בא לבית הכנסת? אמר לי: אני עיראקי. אמרתי לו: ואז מה? אמר לי: עיראקים מתחילים להגיע לבית הכנסת בגיל שישים. אמרתי לו: את ההלכה הזאת לא ראיתי כתובה בשום מקום, גם לא בבן איש חי. מאיפה ההמצאות האלה? תבוא עכשיו. וכי אדם יודע אם יגיע לגיל שישים? מאיפה אתה יודע מה יהיה איתך? ולכן ממשיך רבנו יונה ומביא את הפסוק הבא: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ" - יש לך תוכניות לעוד שלושים שנה, ואתה לא יודע מה יהיה בעוד שלוש דקות.
וזה מה שאמרו חז"ל: "שוב יום אחד לפני מיתתך" - וכי אפשר שיודע אדם יום מותו? אלא ישוב היום, שמא למחר ימות, וכמשפט הזה יעשה דבר יום ביומו, ונמצאו כל ימיו בתשובה, כמו שכתוב "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים". לכן "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך" - אין הכוונה בעוד שישים שנה, אלא קבל מוסר עכשיו, שהרי אינך יודע מה ילד יום.
הגאון מווילנה מבאר: נפש האדם תגעל ותקוץ בשני דברים. האחד - דבר שדעתו מורה לו להיפוך. השני - מה שקשה לגופו. אסביר: אם אתה דורש ממני, ואף כופה עליי, לעשות דבר שאני בשכלי חושב אחרת - קשה לי עם זה מאוד, ובפרט אם אני משוכנע שצריך לעשות דבר מסוים ואתה דורש ממני ההפך. למשל: מישהו הרע לי מאוד, ונפשית אני מרגיש צורך לנקום בו, להיפרע ממנו, "להראות לו", ואתה בא ומורה לי לעשות דבר שדעתי מורה ההפך - אתה אומר לי להתגבר, לבלום את עצמי, לא להחזיר לו. קשה מאוד לאדם לעשות דבר המנוגד לרצונותיו. והדבר השני - קשה מאוד לאדם לעשות דבר המנוגד לגופו: עבודת פרך, מחלה המייסרת את הגוף, דבר הדורש התאמצות גדולה.
ועל שני אלה נאמר הפסוק. "שמע עצה" - מדובר בדברים המנוגדים לעצה שלך ולמחשבה שלך, ואף על פי כן, אם זה דבר טוב - שמע עצה. "וקבל מוסר" - זה הדבר השני, המנוגד לגוף, שהרי מוסר הוא מלשון ייסורים: גם אם הייסורים הללו מנוגדים באופן טבעי לרצונותיי, וגופי אינו סובל אותם - בכל אופן קבל מוסר. ואין הכוונה שאדם ילך וייסר עצמו בכוח, אלא שאם מייסרים אותך - קבל את זה. אל תהיה מן ה"מטריסין", מאלה שיש להם קושיות על בורא עולם, אלא קבל מוסר. ולמה? כי מה שתתייסר בו הוא בעבור כסלותך - עשית דברים לא טובים, סטית מדרך הישר, עשית דברים שמגיעים לך בגינם ייסורים. ולכן תקבל את זה בשמחה ובטוב לב.
"למען תחכם באחריתך" - שכן אם נתנו לי עצה טובה, אף שנפשית קשה לי לקבלה והייתי רוצה משהו אחר, בינינו: מה יותר טוב, שתנקום או שלא תנקום? ודאי שלא תנקום - גם מבחינת בין אדם לחברו, וגם מבחינת מה שיהיה אחרי מאה ועשרים, שתקבל שכר גדול על עצם ההתגברות. וכן "קבל מוסר": הייסורים הללו - אחרי מאה ועשרים מה תאמר? תודה שהיו לך ייסורים או "חבל"? תאמר תודה, ולא רק תודה, אלא תאמר: למה לא היה לי עוד מהסוג הזה? כי אילמלא הייסורין, אומר הגר"א, לא מצאנו ידינו ורגלינו בעולם האמת. רק בזכות הייסורים יש לאדם שם למעלה איכשהו פתחון פה, ואם לא - אוי לנו ואוי לנפשנו על כל עוונותינו. הייסורים הם זיכוך, כמו שאומרת הגמרא: תשובה תולה וייסורים ממרקים. הרי שיש מצב שהייסורים מכפרים, ונמצא ש"תחכם באחריתך" - הדבר הזה הוא דבר טוב לך, ובאחריתך עוד תודה עליו, תיקח ממנו מוסר וממנו תחכם.
ואפשר להסביר עוד, שעל ידי הייסורים "תחכם באחריתך" כבר כאן: הלכתי בדרך לא טובה ובאו עליי ייסורים, התחלתי לחטוף מכה פה ומכה שם, ואז עצרתי את עצמי ואמרתי: בוא תחשוב מה קורה איתך, למה כל המכות האלה - פה הפסד ופה נזק. ואז אני מחליט לעשות שינוי. היו לי כל מיני דברים שעשיתי, ואני מחליט לשנותם: לא קבעתי עיתים לתורה - אני מחליט לקבוע עיתים לתורה; לא דקדקתי בתפילה במניין - אני מחליט לדקדק; היו לי כל מיני מכשירים טמאים בבית - אני מחליט להוציא. נמצא שקבלת המוסר מביאה אותך להחכים באחריתך, ולפי זה איני מדבר כלל על העולם הבא אלא כאן בעולם הזה: השתמשת בייסורים הללו כזרז לעבודת השם - נפלא מאוד, ועל ידי זה רכשת חכמה.
המלבי"ם מבאר: אם תרצה לנחול חכמה, אתה צריך לשמוע עצה, כי השומע לעצה - חכם. וכמה הדבר נכון. מי הוא אדם חכם? אדם שכאשר מייעצים לו הוא מטה אוזן: יש לך מה להגיד לי? אני מוכן לשמוע, אני רוצה לשמוע, אולי זה יתקן אותי. אבל יש כאלה שאתה בא לדבר איתם והם עוצרים אותך: לא, לא, זה בסדר, אני יודע, אני יודע, למדתי את זה, אתה לא צריך להגיד לי, אני יודע מה שאתה רוצה, הכול אני יודע - כולנו חכמים, כולנו... זה יישאר טיפש כל החיים. למה? כי הוא אף פעם לא מחפש ללמוד, אף פעם לא מחפש לשמוע מאחרים, הוא בטוח שהוא תמיד יודע הכול.
והרי יכול להיות מאוד שאותו אדם שהוא פחות ממך בתפיסה, ב-IQ, בהבנה - אבל במקרה הייתה לו עצה טובה בשבילך, עצה שהצילה אותך. כמה פעמים אנחנו מכירים כזה דבר: משהו שהוא חשב ואתה לא חשבת, משהו שהקדוש ברוך הוא הוריד דרכו. אם אתה שומע לעצה מכל אחד - אתה לוקח משהו; ואם אתה לא שומע, כי אתה בטוח שאתה מבין - הרבה פעמים תעשה דברים ותטעה בהם, רק מתוך רצון לא לקבל עצות מאחרים.
ועוד מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "שמע עצה" ל"קבל מוסר": העצה היא על פי דרכי החכמה, והמוסר הוא מצד יראת השם ויראת העונש. כשאני אומר לך עצה לעשות כך וכך, אני אומר: כך מורה החכמה, כך מורה השכל הישר, כך מורה התורה - זו עצה. לעומת זאת "קבל מוסר" פירושו: אני אומר לך שכדאי לך לעשות כך, גם אם אינך מבין את זה, גם אם קשה לך לקבל - דע לך שמי שלא יעשה כך יקבל ייסורים, מי שלא יעשה כך הקדוש ברוך הוא יעניש אותו. היינו שאעשה את הדברים מתוך יראת העונש, ולא מתוך הבנה שהדבר חכם ונכון. ובזה "תחכם באחריתך" - וכבר ביארנו כמה פעמים שכל מקום שכתוב "אחרית", מדברים על התכלית ועל האושר שבא באחרית, ועל האחרית שבאחרית, כלומר על העולם הבא: באחריתך, בעולם הבא, אתה עוד תודה על העצות ועל המוסר שנתנו לך, שהם אלה שיישרו אותך אל הדרך הנכונה.
רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם׃ (כא)
"תקום" - מלשון תתקיים, תעמוד. ו"עצת ה'" כאן אינה עצה במובן שלנו, שהשם נותן עצה, אלא מלשון גזירה, כמו "ה' צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר" - ה' צבאות גזר ומי יפר. נמצא: "רבות מחשבות בלב איש", אבל גזירת השם היא זו שבסופו של דבר תתקיים.
הגאון מווילנה מסביר: כשאדם רוצה לעשות דבר מה, לפעול פעולה, מה עושה האדם החכם? מחשבן את כל הצדדים: רגע, אם אעשה בדרך הזאת - לא, אז אולי תהיה לי בעיה כזאת; אנסה בדרך האחרת; ואם אעשה את זה עכשיו יכול להיות שיוצב בפניי מחסום, אז אנסה לעשות את זה יותר מאוחר. בקיצור, לאדם החושב עוברות מחשבות רבות עד שהוא פועל פעולה, כי הוא חושב ומתכנן את הפעולה לפרטי פרטיה. על זה אומר שלמה: דע לך, כל המחשבות וכל התכנונים אינם כלום - "עצת השם היא תקום". מה שהקדוש ברוך הוא נתן לך עצה בלבך, זה בסופו של דבר מה שיצליח. ואפילו לא נאמר "יצליח" - זה בסופו של דבר מה שאעשה, שהרי ייתכן שנכשלתי, ולמה? כי הייתה לי עצה לא נכונה. ומי הכניס את העצה הזאת בלבי? הקדוש ברוך הוא, כי בחשבונותיו רצה שלא אצליח. והעיקר - לזכור תמיד שזה מאיתו יתברך.
ומה הנפקא מינה? שאם הצלחתי, מה אני אומר בדרך כלל? "אתה יודע למה הצלחתי? אני חישבנתי, עשיתי חשבון שאם אעשה ככה ואם אעשה גם כך, ולכן בחרתי כך" - כלומר אני רוצה לקחת את הקרדיט לעצמי, לומר שהתוכנית שלי והעצה שלי והמחשבה שלי הביאו אותי להצלחה. אגב, בכישלון אין חשש כזה, כי בכישלון תמיד אמצא אשמים: ההוא שם לי רגל, היה בדיוק מיתון, בדיוק הייתה ירידה של הדולר, ורואה החשבון לא חישבן נכון והטעה אותי. הכישלון, כידוע, יתום, אבל להצלחה אבות רבים.
וכך גם בעבודת השם: כשאדם מצליח הוא מרגיש שזה ממנו, וכשהוא נכשל הוא מרגיש שהפילו אותו. וזה מה שאנו אומרים: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" - אם הצלחת במשהו, תחשוב שזה בזכות שההוא עזר לך, והרב שלך נתן לך עצה נכונה, וההוא לימד אותך טוב, ולכן הצלחת. לעומת זאת כשנפלת, תמיד עליך לומר: אני אשם בנפילה שלי, ואל תחפש שותפים להסביר למה לא הצלחת. וזהו "כל הגדול מחברו" - אם נעשית גדול, אל תתלה זאת בעצמך, זה "מחברו", בזכות שזה עזר לי וזה נתן לי יד. "יצרו גדול ממנו" - אם נכשלת ועשית עבירות, זה "ממנו", היצר הרע הגדול שלך, ולא בגלל שההוא הכשיל אותי. תאשים את עצמך: זה ממך. אבל אם אתה גדול - חפש מי עזר לך שהגעת לכזו גדולה. ואנשים עושים בדיוק ההפך: את ההצלחות מנכסים לעצמם ואת הנפילות תולים באחרים.
נחזור לגר"א: דע לך, גם אם בסוף הצלחת - "עצת השם היא תקום". תאמר: אבל אני חשבתי! על זה אומר התרגום על הפסוק "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" - "עצה למקנה נכסין", אפילו העצה לקנות נכסים היא מאיתו יתברך. מי נתן לי בלב את העצה לחשוב על זה? הקדוש ברוך הוא. תודה ריבונו של עולם שנתת לי רעיון כזה. הכול מאיתו יתברך.
וכן גם להיפך: אדם פתח עסק ונכשל, ומתחיל להאשים ולהאשים. אדוני, בלי להאשים אף אחד - למה נכשלתי? כי רצון השם היה שאכשל. למה? חשבונות שמיים, איני יודע, אבל הקדוש ברוך הוא רצה שלא אצליח בזה; לא מגיעה לי הפרנסה הזאת; זה במקום ייסורים אחרים שמגיעים לי - איני יודע, אבל רצון השם היה שאכשל. ואין זה אומר שלא אסיק מסקנות להבא - כבר דיברנו בעבר שמסקנות להבא צריך להסיק, ובפעם הבאה שיפתח עסק יאמר: בפעם הקודמת היה חיסרון כזה וכזה, אני מסיק מסקנה ואשתדל לתקן, שצריך ללכת בדרך הטבע. אבל לבוא ולהאשים ולומר שאז כשלתי בגלל הסיבות האלה - יש אנשים שהיו להם כל הסיבות להיכשל והצליחו. למה? כי השם רצה. וזה הכול. ולכן אין מה להכות על חטא על כך שנכשלתי: השם רצה שתיכשל ונכשלת. להבא תשתדל שהכול מבחינה גשמית והסתברותית יהיה מוצלח, ותנסה עוד פעם - אבל המסקנה היא "עצת השם היא תקום".
מוסיף הגר"א ושואל: למה שינה הכתוב את הלשון? היה לו לומר "רבות מחשבות בלב איש ומחשבת ה' היא תקום", או "רבות עצות בלב איש ועצת ה' היא תקום". למה בתחילה "מחשבות" ואחר כך "עצה"? ומשיב: "עצה" נקרא מה שמישהו מייעץ לי, היא תמיד באה מבחוץ - ומה שהשם עורך בלבבי נקרא עצה; לעומת זאת "מחשבה" היא מה שהאדם עצמו חושב. וזהו: "רבות מחשבות בלב איש" - כל המחשבות שעוברות במוחי הן משלי, אבל "עצת ה'", מה שהשם מכניס בלבי, היא בסופו של דבר מה שיקום.
המלבי"ם מבאר: "מחשבות" הן מה שהאדם חושב על כל צדדי הדבר, לפני שהוא מגיע אל תכלית הדבר - אל התוכנית כיצד לפעול. והן רבות בלב איש, שכן לאיש יש בחירה אם לעשות כך או כך, וממילא עוברות במוחו מחשבות רבות מה לעשות. אבל דע לך, שבדרך הזאת לא בהכרח תגיע אל העצה הנכונה, לא בהכרח תגיע באופן הנכון הקולע אל מטרת חפצו. ואיך אפשר לדעת שאגיע באמת אל ההכרעה הנכונה? "ועצת ה' היא תקום" - גמר הדבר וגמר המעשה הם תחת השגחת השם. וכאשר תתכנן תכנונים ותחשוב מחשבות, אם עצת השם מנוגדת למחשבותיך, כל מה שתחשוב וכל התוכניות שלך לא יועילו להוציאם אל הפועל: פתאום יהיה לך פה פנצ'ר, שם זה לא יסתדר, ושם זה לא הלך. ולמה? כי אמנם המחשבות ניתנו לך, אבל מה יהיה בסוף - זה מאת השם, ועצת השם היא תקום והיא תבטל את הבחירה.
במילים פשוטות: פעמים והקדוש ברוך הוא מתערב בבחירה החופשית של האדם. אין לטעות ולחשוב שהבחירה החופשית היא אינסופית. דיברנו על זה בעבר, שלדעת רבים מבעלי המחשבה אדם אינו יכול, למשל, לתכנן לרצוח מישהו אם לא נגזר עליו. ואמרנו שיש בזה מחלוקת, ודעת האור החיים אינה כך, אבל אנו נוקטים כך על פי הגר"א ועוד, וכך מקובלנו - שאדם אינו יכול להזיק למישהו אם לא נגזר עליו משמיים. ולכן גם אם יחשוב מחשבות רבות, עצת השם בסופו של דבר היא תקום, והיא תפר מחשבתו.
ויתרה מכך אומרים בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא: רבים חושבים בטעות שכוונת הפסוק היא שעל אף כל המחשבות שבלבך, מה שיקום הוא עצת השם ולא מה שחשבת. אמר הוא: לא זה הפשט, והפשט עמוק הרבה יותר. "רבות מחשבות בלב איש" - לאדם יש תוכניות רבות ללכת בדרכו, ודרך זו מנוגדת לרצון השם ולמחשבת השם, ועם כל זה אין זה שעצת השם תפר את מחשבתו, אלא אדרבה: מחשבתו היא זו שתוציא לפועל בסופו של דבר את עצת השם. כלומר, כל התוכניות שתכננתי כדי לעשות "איקס", ובורא עולם רוצה "וואי" - אין הקדוש ברוך הוא עושה היפך ממה שאני רוצה, אלא כל הדרכים שהובילו ל"איקס" יובילו למעשה ל"וואי". תודה רבה שעשית כך, אתה עזרת לי! כי אני באמת מתכנן משהו אחר, ומה שעשית לא רק שאינו מנוגד לרצון השם, אלא הוא זה שיוביל בסופו של דבר לתכנונו של בורא עולם.
הדוגמה הפשוטה לכך היא גזירת פרעה. השם רוצה שייוולד מושיען של ישראל, ופרעה אומר: לא אתן דבר כזה, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" - את כולם להשליך ליאור, ונראה עכשיו מאין יצא כאן המושיע של עם ישראל. ומה גרם בכך? בתו יצאה לטייל על היאור, והנה היא רואה שם ילד בוכה בתוך תיבה על שפת הנהר - ולמה הוא שם בתיבה? בגלל גזירת אביה! ותחמול עליו, ולקחה אותו, ואיפה שמה אותו? בארמון פרעה. מי מגדל אותו, מי מאכיל אותו? פרעה. מי מלמד אותו גינוני מלכות? פרעה. ומאין היו למשה רבנו העוז והתעצומות לעמוד נגד פרעה? שבעים הזקנים שבאו איתו נשמטו אחד אחד, ומשה עומד מול פרעה. תחשבו: מלך אדיר, שברגע אחד יכול להוריד לך את הראש, ואתה מהעם של העבדים, ואומר לו "שלח את עמי"; ואם לא - חביבי, איזה מכות אתה עומד לחטוף; אתה שולח את כולם עכשיו? אה, לא מתאים לך? תתכונן למכת דם. איזה עוז צריך לדבר כך עם מלך! אריות ונמרים היו שם בכניסה, והוא עובר אותם. בזכות מי? תודה פרעה, בזכותך - גידלת אותו כאן בארמון שלך, ולכן אינו מפחד מן הארמון ואינו מתפעל, מכיר מוצאיו ומובאיו, ואינו נבהל לעמוד לפניך. נמצא שפרעה בגזירתו לא זו בלבד שלא ביטל את רצון השם, אלא הוא זה שגרם שעצת השם תקום.
וכך ממש גם עם המן. כאשר רצה לגזור גזרות על עם ישראל, חלק מן המהלך שעשה היה לייעץ לאחשוורוש להסיר את ושתי - ומה ירוויח בזה? שברגע שושתי לא תהיה מלכה, בתו תיכנס לארמון, והוא יהיה מקורב למלכות ויוכל להציע את "הפתרון הסופי" שלו, עצתו של אגג הרוצה לחסל את עם ישראל. ומה אנו אומרים לו? תודה רבה לך, המן! הרי "ממוכן" הוא המן, והוא זה שיעץ להרוג את ושתי, ובעצתך הכנסת את אסתר, וכשהכנסת את אסתר - היא זו שבסוף תוריד לך את הראש, היא זו שתהרוג אותך. נמצא שהמחשבה שחשבת לא זו בלבד שלא ריחקה את התכנון האלוקי, אלא אדרבה היא זו שקידמה את המהלך האלוקי. "רבות מחשבות בלב איש" - והמחשבות הללו הן הגורמות ש"עצת ה' היא תקום".
הרב דסלר אומר שאותו עיקרון קיים לא רק במיקרו אלא גם במאקרו, בהנהגה הכללית של העולם. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ומה מטרת הבריאה? "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - כל הנבראים נבראו כדי שיתגדל ויתקדש שמו בעולם. דא עקא, שאנחנו לא לגמרי מבינים את זה, ולצערנו סוטים מן הדרך; לא הופכים להיות אור לגויים, לא הופכים להיות העם הנבחר שכולם רואים אותו ואומרים "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוהיו", אשרי העם שלמדו תורה, אשרי העם שקיבלו תורה בסיני - אדרבה, נהיינו כשפלים באומות. ואם כן, לכאורה עצת השם לא קמה, בחרנו דרך הסותרת את עצת השם.
אומר הרב דסלר: לא יעזור לך שום דבר, עצת השם היא תקום ויהי מה - או על ידך או על גבך. ולמה? כי שתי דרכים יש שבהן יכירו בעולם שיש בורא לעולם. דרך אחת - שכולם יראו את עם השם מצליח מעל ומעבר, כבתקופת שלמה, תקופת הרנסנס של העם היהודי (לא יהדות ספרד וגלות ספרד - תקופת שלמה, זו הייתה התקופה), שאז באו מכל העולם ללמוד איך מתנהלת ממלכה ואיך מתנהל עם על פי תורה - קידוש השם עצום. ולעומת זאת, כשעם ישראל ירדו מדרגתם והם מגורשים וגולים, סחופים ודוויים, ועמד הדור האחרון ואמר "עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה" - הגוי אשר יעמוד יישום וישרוק, יעמוד נדהם, ואז מה יאמר? "עַל כִּי עָזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם". ולאיזו מסקנה הוא מגיע? שיש בורא לעולם, ושאם אתה ממרה את פיו מקבלים עונש. ואיך הגיע למסקנה הזאת? על ידינו. אומרים לך: לא יעזור שום דבר, שם השם יתפרסם בעולם - או על ידך, שתעשה דברים טובים ותקבל טוב; או על גבך, שתקבל מכות מופלאות שאף אומה בעולם לא קיבלה, ותירדף בצורה שאף אומה לא נרדפה, ותתפזר בגלויות שאף אומה לא פוזרה, ויהיו דברים נוראים ואיומים כאלה דווקא לעם היהודי, עד שכולם יגיעו למסקנה "על כי עזבו את ה' אלוהיהם". כך שבסופו של דבר, בכל מקרה, עצת השם היא תקום - מה שרצון השם הוא מה שיהיה, גם אם תתחכם.
תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב׃ (כב)
ביחס לסיפא של הפסוק, "וטוב רש מאיש כזב", יש לבאר שהרש כאן הוא רש בדעת, והוא טוב מאיש שדעותיו כוזבות ומשובשות. שהרי אתה יודע מה זה לעקור דעות משובשות? מי שדעותיו כוזבות צריך לעבוד עבודה קשה בשני שלבים: קודם כל לעקור את הדעות הכוזבות, ויש בזה קושי עצום להעתיקו מן הדעות הללו; ורק אחר כך, בשלב השני, ילך ויתחיל ללמוד את דעת התורה האמיתית, את החכמה, ואז יזכה לחסדו. אם כן מה יותר טוב? יותר טוב רש בדעת מאשר מי שדעותיו כוזבות, כי הרש בדעת יזכה לחסד השם הרבה יותר מהר מאיש כזב.
המלבי"ם מבאר "תאות אדם חסדו" בדרך שלישית - שימו לב: אין מדובר כאן בתאווה מלשון להתאוות, כהסברו של הגאון מווילנה, ולא מלשון נוה, "מה נאוו לחייך", כהסברו של רבנו יונה, אלא מלשון תואר, כמו "וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם הֹר הָהָר", מלשון לתוות תו. "תאות אדם חסדו" - החסד שאדם עושה הוא זה שמייפה את תוארו. תוארו של האדם הוא חסדו, והצורה הפנימית של האדם ניכרת על ידי החסד: על פי החסד יוכרו מידותיו ותכונותיו. אתה רוצה לדעת מהו תוארו של האדם, מהי ישותו? זה חסדו.
"וטוב רש מאיש כזב" - אדם שמבטיח ומאכזב, שאינו עושה, הרש טוב ממנו. למה? כי הרש לפחות לא הבטיח, ונפשו יכולה להיות נוטה אל החסד אלא שאין לו במה. לעומת זאת איש הכזב מבטיח הבטחות ויש לו במה, והוא בכזבו לאחרים רק מראה את מידותיו הרעות. ברש לא נגלית מידה רעה, שהרי לא עשה חסד מפני שאין לו; אבל העשיר המאכזב את אחרים - נגלית בזה מידתו השלילית, ורוע תוארו ניכר בכך שהוא מבטיח ואינו נותן. וכאמור, "תאות" כאן היא כמו "והתאויתם לכם" ו"תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם", שהכוונה שם מלשון תו, מלשון תואר.
שלושה יסודות למדנו: "שמע עצה וקבל מוסר" - אל תדחה את עבודת ה' לגיל מבוגר, שהרי אין אדם יודע מה ילד יום; והיה מוכן לקבל גם את מה שהשכל מתנגד לו (עצה) וגם את מה שהגוף מתנגד לו (מוסר וייסורים), כי הייסורים ממרקים ומזככים, ואף מעוררים את האדם לתיקון כבר בעולם הזה, ובאחריתך עוד תודה עליהם. "רבות מחשבות בלב איש" - כל תכנוני האדם וחשבונותיו אינם כלום, ולא רק שעצת ה' מבטלת את מחשבותיו, אלא שלעתים מחשבותיו עצמן הן הכלי שבו מתקיימת עצת ה', כגזירת פרעה שגידלה את משה בארמונו וכעצת המן שהכניסה את אסתר לארמון; ובכלל העולם - שם ה' יתפרסם או על ידינו או על גבנו. ומכאן דרך חיים: את ההצלחה לתלות בסייעתא דשמיא ובזולת, ואת הנפילה לתלות בעצמנו. ולבסוף "תאות אדם חסדו" - תוארו הפנימי של האדם וכל ישותו נמדדים בחסד שהוא עושה, ולכן טוב רש שאין לו במה, מאיש כזב שיש לו ואינו נותן.