פרק יט במשלי משובץ פסוקים העוסקים ביראת ה' ובתוצאותיה בחיי האדם. בשיעור זה נעמיק בפסוק אחד - פסוק כג - ונראה כיצד רבותינו, מן האבן עזרא ועד המלבי"ם, פותחים בו כל אחד חלון אחר: מה פירוש "שבע", מה פירוש "יפקד", ומדוע דווקא יראת ה' - מכל היראות שבעולם - היא זו שמוסיפה חיים ואינה מקצרת אותם.
יִרְאַת יְהֹוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע׃ (משלי יט, כג)
האבן עזרא מבאר: "יראת ה' לחיים" - בעבור החיים ירא האדם את ה', שהרי הקדוש ברוך הוא הוא הנותן חיים. וממשיך הכתוב באותו ירא ה': "ושבע ילין בל יפקד רע" - "יפקד" כאן במובן של להיזכר בדבר, והכוונה שאותו ירא ה' לא יזכור את הרע שכבר עבר עליו. ומדוע? מפני שהוא שבע מטוב האל.
אדם הדבק בהשם יתברך אינו חי את העבר. אין הוא מתגולל ב"הייתה לי כזו צרה" ו"פעם היה לי כך". כל דבר שתשאל אותו מה איתו, יענה: חסד ה' עלינו. יכול להיות שיש גם דברים גרועים, אבל על הכל הוא אומר הודו לה' כי טוב. אדם כזה תמיד ילין כשהוא שבע ולא ייזכר ברע שהיה לו, מכיוון שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה נתפס אצלו כדבר טוב.
רש"י מסביר: מי שירא את ה' איננו חושש ואיננו ירא משום דבר רע. "ילין" כאשר הוא שבע - מבלי שום חיסרון - ואינו חושש משום דבר רע.
רבנו יונה שואל: מה פירוש "שבע"? ומשיב - שבע מתאוות, שאינו מתאווה. הרשע לעומת זאת נקרא "צמאה", כלשון הכתוב "למען ספות הרווה את הצמאה". מי היא "הצמאה"? נפש הרשע, שהיא כל הזמן כמהה וצמאה לתאוות, להנאות, לגשמיות ולחומריות - זו תאוותו התמידית. הצדיק הוא בחינת "הרווה": הוא שבע, ואין נפשו מתאווה תמיד להנאות ולתאוות.
וכמו שאנו רואים בכתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה". שואלים - מה פירוש "התאוו תאווה"? היה לו לומר "האספסוף אשר בקרבו התאוו", או "תאווה לאספסוף אשר בקרבו". ומסבירים: העם במדבר אכלו את המן, וכיוון שהמן היה נבלע באיברים, לא נוצר בהם גוף גשמי חומרי מתאווה, וממילא לא היו להם תאוות. ולכאורה נפלא מאוד - אז מה הבעיה? על זה עצמו הצרו: למה אין לנו תאוות? פעם היו לנו תאוות, איזה כיף זה היה, ועכשיו כבר אין. "התאוו תאווה" - התאוו שתהיה להם תאווה. הם לא הבינו מדוע התאוות כבר אינן מדברות אליהם, והאשימו בכך את "הלחם הקלוקל" שהורס את כל התאוות. יוצא אם כן, כדברי רבנו יונה, ש"שבע" שבפסוקנו הוא אדם שאיננו תאב לתאוות.
והאדם הזה תמיד חומד רק יראת ה', ולכן פותח הפסוק "יראת ה' לחיים" - זה החיים שלו, זו כל שאיפתו, רצונו ותאוותו. וכאשר אלה הם רצונותיו, הוא שבע מכל תאווה, וממילא אינו מחפש הנאות גשמיות ועניינים ארציים, שהרי הוא מתגבר על תאוותיו. ועוד מוסיף רבנו יונה: "בל יפקד רע" - גזירה רעה לא תבוא עליו. כיוון שהוא דבק בה' וירא אותו, ושבע מתאוות ואינו מבקשן, אף אם תיגזר גזירה על העם או על האדם - הוא יינצל ממנה. אדם זה ירא את ה' ושבע מתאוות, ולכן ילין ולא יפקד עליו שום דבר רע.
הגאון מווילנה מבאר: מי שהוא ירא ה', היראה הזאת מביאה אותו לחיים; וגם יהיה "שבע ילין", וגם "לא יפקד רע". ו"לא יפקד רע" לשיטתו אינו מלשון זיכרון אלא מלשון מפקד, לשון ספירה - שלא יימנה ולא ייספר בין הרעים. ולהבנת הדברים הוא מקדים הקדמה יסודית.
מדוע נתן הקדוש ברוך הוא לאדם בטבעו שיישן? חשבתם פעם על השאלה הזאת? היינו אומרים: מפני שהוא מתעייף, ומסכן, צריך ללכת לישון. אבל האם זה טעם מספיק? מי קבע שהאדם צריך להגיע למצב של עייפות? הקדוש ברוך הוא היה יכול לברוא מציאות שבה האדם לא יתעייף כלל, וממילא לא יזדקק לשינה. והרי הגמרא אומרת שמי שנודר שלא יישן שלושה ימים - מכין אותו וישן מיד, שאי אפשר לעמוד שלושה ימים בלי שינה. נמצא שהצורך הזה בשינה הוא צורך מוטבע מאת השם, וצריך להבין למה הוא.
אומר על כך הגאון: נתן הקדוש ברוך הוא בטבע האדם שיישן, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה, ושם מגלין לה רזי תורה - מה שאי אפשר לאדם ללמוד בשבעים שנה, לומד בשעה אחת. והגאון מווילנה יודע על מה הוא מדבר; אצלו זה לא תיאוריה אלא מעשה.
סיפור מפורסם על הגאון מווילנה: לילה אחד חלם ביאור על הפסוק "עלו זה בנגב", וקם בבוקר, נזכר בביאור וסידר אותו במוחו, ואחר כך הלך להתפלל. ואותו ביאור - אמר הגאון - כלל 2,400 ביאורים לפסוק "עלו זה בנגב". תאמר לי ביאור אחד! ואצלו היו 2,400 ביאורים, בחלום אחד של לילה. זה מה שהוא אומר: מה שאדם לומד בשבעים שנה יכול ללמוד בשעה אחת - ו"שעה" אינה שישים דקות, אלא רגע אחד. והדבר פשוט: האדם בתוך גופו מוגבל, הוא במגבלת הזמן. כשנשמתו יוצאת בשינה, שהיא אחד משישים במיתה, הוא אינו עוד תחת מגבלת הזמן, ויכול ברגע אחד לראות דברים שצריך שנים ארוכות כדי ללמדם.
ואביא אישור לדבר מכיוון אחר. האר"י הקדוש ישן פעם שנת צהריים, ורבי אברהם הלוי ראה שהוא ממלמל דברי תורה בשנתו. התקרב אליו לשמוע, והאר"י הרגיש שיש מישהו לידו והתעורר, ואמר לו: חבל שהפרעת לי. שאל אותו רבי אברהם הלוי: רציתי לשמוע דברי התורה שהרב אומר בשינה, אולי יגלה לי הרב מה דיבר. אמר לו האר"י: גם אם אלמד אותך שמונים שנה, לא אספיק ללמדך מה שעכשיו גילו לי בחלום. שינה היא מציאות שמעל הזמן, התנתקות הנשמה היא מעל הזמן, ולכן חלום בשנייה אחת יכול להכיל תקופות ארוכות.
נחזור לגאון מווילנה. לאחר שהרהר בביאורים הלך להתפלל. ויש להעיר: ידועה שיטת הגר"א שאסור אפילו להרהר בדברי תורה לפני ברכות התורה - השולחן ערוך נוקט שאסור לדבר בדברי תורה, והגר"א מוסיף שאסור אפילו להרהר, מפני שגם הרהור בדברי תורה הוא לימוד ויוצאים בו ידי חובת לימוד תורה. ונמצא שבאותו בוקר עבר, כביכול, על שיטתו הוא.
וכך סיפר: הגעתי לתפילה - ושכחתי הכל, שכחתי את כל הביאורים, והיה לי צער נורא ואיום. התחלתי להתפלל תפילת שמונה עשרה, ופתאום כל הביאורים חזרו ונכנסו לי בראשי. הפסקתי לרגע, סידרתי את הדברים והמשכתי להתפלל. סיימתי את התפילה - והכל פרח מזיכרוני. מספרים שאז ישב הגאון כחצי שעה ולא היה מסוגל לומר הלל, שהיה זה ראש חודש, וההלל צריך להיאמר בשמחה, והצער על ההפסד הנורא לא נתן לו. לאחר חצי שעה הצליח להשתחרר מעט, אמר הלל, קראו בספר תורה, ואחר כך מוסף. ובאמצע תפילת מוסף - שוב נכנסו כל הביאורים לראשו. אבל אמר: כבר למדתי, ולרגע לא הרהרתי בהם, הסחתי אותם מדעתי והמשכתי להתפלל בדביקות; נסתיימה התפילה - וכולם היו בראשי כמונחים בקופסה. רואים מה זה כשהגאון מווילנה לומד בישיבה של מעלה, ומהי המעלה של הלימוד בישיבה של מעלה.
מסופר על הבבא סאלי שבוקר אחד קם ושאל: מי הוא זה רבי יעקב ישראל מבני ברק? מי הצדיק הזה? אמרו לו: יש צדיק בבני ברק, הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי, אביו של ר' חיים. שאלו אותו: למה הרב שואל? אמר להם: מפני שכשאני יורד מישיבה של מעלה, אני שומע את הכרוז מכריז "פנו דרך לרבי ישראל יעקב מבני ברק", ואני רואה את נשמתו עולה לישיבה של מעלה ללמוד תורה. לצדיק, השינה איננה "חלומות פז" - אלא חלומות יקרים מזהב ומפז, חלומות של דברי תורה.
אגב, שמעתי באחד ההספדים על הרב עובדיה יוסף, שלפעמים היה קם באמצע הלילה, הולך למכתביה שלו, רושם דבר מה וחוזר לישון. שאלו אותו: הרב קם אתמול בלילה, מה קרה? אמר להם: הייתה לי קושיה, ובלילה חלמתי את התירוץ, אז מיהרתי לקום ולרשום כדי שלא אשכח, וחזרתי לישון.
וכך היה גם עם ר' חיים קנייבסקי. מסופר שבוקר אחד קם ואמר לנכדו: תביא קצת לעקח, תביא קצת יין, סיום. סיום על מה? סיום מסכת. אמר לו הנכד: רגע, סבא, נשארו לך עוד שבעה דפים. אמר לו ר' חיים: סיימתי אותם בחלום. ר' חיים היה לומד שמונה דפי גמרא בכל יום, ואחר כך התברר שזו לא פעם ראשונה - בני הבית סיפרו שכבר קרה לו כמה פעמים, שכשהיה הולך לישון היה ממשיך ללמוד מאותה נקודה שבה עצר וממשיך הלאה בדפים. ר' חיים היה בור סוד שאינו מאבד טיפה, וכל התורה הייתה אצלו על כף ידו. כבר בגיל שמונה עשרה יש מכתב שהחזון איש כותב עליו "מארי דכולא תלמודא" - מבהיל הרעיון: בגיל שמונה עשרה, כמה מספיק בחור? כמה מסכתות ישיבתיות בקושי, וגם מהן כמה הוא יודע - ועליו נאמר מארי דכולא תלמודא. וכיוון שעיניו צופיות על כל הש"ס ועל ההלכה, ממילא כשהוא הולך לישון הוא ממשיך ללמוד בחלומו.
יש ספרים שחוברו על סמך חלומות. "רסיסי לילה" לרבי צדוק הכהן מלובלין הוא ספר שלם שחובר על סמך חידושים שנתגלו לו בחלום, ויש עוד ספרים וקונטרסים של חידושים שנתחדשו בחלום. והיה ספר "שאלות ותשובות מן השמיים" לרבי יעקב ממרויז מבעלי התוספות, שהייתה לו קושיה, עשה שאלת חלום וקיבל תשובות בחלום, והעלה אותן על ספר. ולהלכה אין סומכים עליו - ודווקא מפני שאנו בטוחים שאלו תשובות מן השמיים, והכלל הנקוט בידינו בענייני הלכה: לא בשמיים היא.
אומר הגאון מווילנה: מאותו לימוד שלמד בלילה בישיבה של מעלה אין לו שכר כלל. אלא מה? זהו השכר בעצמו. זכית שלימדו אותך תורה בשמיים - ואתה עוד מבקש על זה שכר? השכר ניתן על מה שהתאמצת: הלכת לבית המדרש, התייגעת, טרחת - על זה מגיע שכר. אבל הלכת לישון ובשמיים נתנו לך מתנה, על מה תקבל שכר? המתנה עצמה, דברי התורה שנתגלו לך בלילה, היא השכר. אבל מה שאדם לומד ביום - זה באמת מביאו לחיי העולם הבא.
וזהו שאומר הכתוב: "יראת ה' לחיים" - מה שאתה לומד מתוך יראת ה', כשאתה במודע, ביום, זה נותן לך חיים לעולם הבא. "ושבע ילין" - מה שאתה שבע מן התורה שאתה לומד כאשר ילין, בשעת השינה, בישיבה של מעלה, במה אתה זוכה על ידו? "בל יפקד רע". אם אין בו זכייה לחיי העולם הבא, לפחות זוכה שלא יימנה בין הרעים. וכיצד? כתוב שכאשר הנשמה עולה לישיבה של מעלה, יש סיכוי שיפגעו בה שדים ויהיו משחקים באותה נשמה. לפעמים אדם קם בבוקר תשוש ועייף ואינו מבין - עייף יותר משהלך לישון; מה קרה? שדים שיחקו בו שם למעלה. אבל "שבע ילין" - מי שלומד בישיבה של מעלה, השדים רוצים לפגוע בו ואינם יכולים, כיוון שהאדם הזה שבע מדברי תורה.
ומכאן גם סגולה נגד חלומות רעים, כדרשת הגמרא - אלא שלפי ביאור זה אין הכוונה כדברי הגר"א, אלא: מי שהולך לישון כשהוא שבע מדברי תורה, שלומד לפני השינה - ואפילו דבר קטן, ספר או קונטרס, שיחה קצרה - "בל יפקד רע", לא ייפקד בחלומות רעים. זהו גם העניין שאומרים פסוקים אחרי קריאת שמע שעל המיטה: אם אדם דיבר או אמר משהו, יאמר כמה פסוקים כדי שתהיה שנתו מתוך דברי תורה ולא מתוך דברים בטלים - וודאי לא מתוך מריבה עם אשתו - אלא יישן מתוך דברי תורה.
הרלב"ג מבאר: "יראת ה' לחיים" - אדם שהוא ירא שמיים, היראה מיישרת אותו שיזכה לחיים הנצחיים. ומי שיש בו יראת ה' "ילין שבע", שבע מתאוות. ופירושו של דבר: אדם שהלך ביום אחר תאוות לבו, בלילה אותן תאוות צפות ועולות במחשבתו. הוא נזכר בכל התאוות שהיה שקוע בהן ביום, באותן ראיות אסורות, בדברים הרעים ובמחשבות הרעות, באותה שנאה וקנאה וקטנוניות, ברצון להזיק לחברו או במחשבה רעה על זולתו, על מי שרב עמו - כל זה צף ועולה על משכבו.
מדוע אדם אומר לך "אני לא נרדם"? מפני שאין לו מנוחה מן הדברים שאירעו במשך היום, ממשהו שהרגיז אותו. הרבה פעמים זו הסיבה: לבו אינו נח, מישהו הרגיז אותו והוא אינו מפסיק לחשוב על כך. כשיש לאדם תאוות וכשיש בו קלקולים כאלה, ממילא אינו יכול להירדם.
אבל מי שיש בו יראת ה' המביאה אותו לחיים, אותה יראה גם גורמת שלא יהיו לו תאוות, והוא בבחינת "שבע" - כפי שביאר רבנו יונה, שבע מתאוות. וממילא "ילין בל יפקד רע": לא ייזכר אצלו דבר רע כשהוא עולה ללון על יצועו, שהרי אין לו תאוות רעות, ואי אפשר שיעלו על משכבו ציורים רעים כשאין לו ציורים רעים במחשבתו. אדם זה שמר את עיניו, אינו מפתח שנאה כלפי זולתו, ואין לו דברים רעים - וממילא אין הדברים המגונים מזיקים לו ומפריעים לשנתו. ומדוע? כי יראת ה' תמנעהו מלכסוף את הדברים המגונים האלו; היראה היא המונעת ממנו את המחשבות השליליות והתאוות השליליות, והיא הגורמת שיהיה שבע, וממילא ילין ולא ייזכר במחשבות רעות מן היום - שהרי באמת אין לו מחשבות רעות מן היום.
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין יראת ה' לבין יראה מכל דבר אחר. הירא ממקרי העולם - יראתו מקצרת את חייו, שהיא מונעת ממנו את המאכל ואת השינה. וכבר אמרנו יותר מפעם אחת: מה שיהרוג אותך אינו מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. הדברים שמפחידים אותך, חוסר השקט הנפשי והפחד התמידי - הם מקצרים לאדם את חייו. מי שחי בשלווה, מי שאינו נמצא כל הזמן במתחים ובחרדות, חייו שלווים ושקטים הרבה יותר.
ועוד, היראה החיצונית גורמת שאין לאדם תיאבון: הוא מזיק לעצמו, חסרים לו אבות המזון - כי הוא ירא וחרד ויש לו פחדים. וכל זה ביראה החיצונית. אבל הירא את ה' - אין יראתו מן הסוג הזה שנוטל את התיאבון והורס את החיים, ומביא רחמנא ליצלן בטרם עת לאולקוס, לבעיות לב, לקרישי דם ולכל הצרות הנגרמות מחמת מתח וחרדה בלתי פוסקים. השאלה אם גם יראת ה' מזיקה - התשובה: לא. רק היראה משאר דברים מזיקה, אבל יראת ה' היא לחיים ואינה דומה לשאר היראות.
ואדרבה: מי שירא את ה', אינו ירא עוד משום דבר. וכמו שמביא בחובת הלבבות שאמר החסיד: יראתך הסירה ממני היראות - פחדך הסיר ממני את הפחדים. בטח באחד ואל תפחד. אם אתה מפחד מריבונו של עולם, ממילא אינך מפחד עוד משום דבר, כי מי יכול להזיק לי חוץ ממנו? מי יכול לעשות לי טוב או רע - כלומר דבר שייתפס אצלי כטוב או כרע - אם לא השם יתברך, שהרי באמת תמיד הוא טוב? אם תכניס בעצמך פחד אחד, תמנע מעצמך הרבה פחדים אחרים.
ולכן "שבע ילין בל יפקד רע": אין הוא חושש ואין לו פחד, יש לו יראת ה', וממילא אין היראה מונעת ממנו את האכילה והוא אוכל לשובע נפשו - לא כאותו ירא וחרד מדברים אחרים שאיבד את תיאבונו. האדם הזה שבע, והוא הולך לישון ואינו ירא משום רעה שתפגע בו, ויראת ה' עוד תוסיף לו ימים.
פסוק אחד - "יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע" - ושש דרכים להבינו, וכולן אחת. האבן עזרא: השבע מטוב האל אינו נושא עמו את זכרון הרע. רש"י: הירא את ה' אינו חושש מכל רע. רבנו יונה: "שבע" - שבע מתאוות, ולכן גם גזירה רעה לא תבוא עליו. הגר"א: "בל יפקד" - שלא יימנה בין הרעים, שהשינה נבראה כדי שתעלה הנשמה לישיבה של מעלה, והשבע מדברי תורה מוגן שם. הרלב"ג: מי שאין לו תאוות ביום, אין לו ציורים רעים בלילה. והמלבי"ם: כל היראות מקצרות חיים, ויראת ה' לבדה מוסיפה חיים, שהיא מסירה מן האדם את כל היראות. והמסקנה המעשית אחת: לילך לישון מתוך דברי תורה, ולהכניס בלב פחד אחד - כדי להיפטר מכל שאר הפחדים.