פתיחה
פרק י"ח במשלי עוסק בכוחו של הפה, ביחסים שבין אדם לחברו, ובדרכים שבהן אדם קונה חכמה, ידידים ומעמד. בשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים סמוכים: דרכי קניין הדעת של החכם ושל הנבון, כוחו של המתן ומה שהוא פותח לאדם בעולם הזה ובעולם הבא, והאזהרה מפני המושכל הראשון: לא כל מי שמקדים לטעון את טענתו הוא הצודק.
לב נבון ואוזן חכמים - שני מסלולים לדעת
לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת׃ (טו)
לכאורה נדמה ששלמה כפל את עצמו: לב נבון יקנה דעת, אוזן חכמים תבקש דעת - ומה ההבדל? אך אם נתבונן נמצא שלושה שינויים מדויקים. בחלק הראשון "נבון" ובשני "חכמים"; בראשון "לב" ובשני "אוזן"; בראשון "יקנה" ובשני "תבקש". שלושה שינויים: לב-נבון-יקנה מול אוזן-חכמים-תבקש. והמלבי"ם כדרכו מבאר את הדברים על פי דקדוק לשון הקודש.
אומר המלבי"ם: כבר לימדנו עשרות פעמים שההבדל בין החכם לנבון הוא שהחכם מקבל את חוקי החכמה מן האחרים. אין לו בהם ידיעה ברורה, ורק אם ילמד אותם ויעמיק בהם היטב יוכל להגיע לדרגת דעת ולהבין דבר מתוך דבר. בתחילה ענייני החכמה צריכים להתקבל ממישהו אחר, ומקבלים אותם כאקסיומה, מבלי להבין אותם באמת.
נפתח דווקא מסופו של הפסוק: "אוזן חכמים תבקש דעת". החכם, היות שהוא חייב לשמוע מאחרים כדי להשיג, הרי הוא מבקש. הוא הולך ואומר: תן לי חכמה, אני רוצה להחכים. הוא צריך לבקש את הדעת אצל אחרים. ולעומתו הנבון - "יקנה דעת". הדעת אצלו בגדר קניין גמור, כלומר היא הופכת להיות חלק ממנו. שהרי הנבון הוא המבין דבר מתוך דבר: לאחר שבתחילה רק ביקש את החכמה, בשלב הבא הוא משיג העמקה גבוהה יותר, ויש לו כבר הבנה עצמית - וזה בגדר קניין. הוא איננו מבקש זאת אצל האחרים, אלא הדבר נעשה לו קניין עצמי.
ומכאן גם ההבדל שבין האוזן ללב. החכם מבקש את הדעת על ידי האוזן - "אוזן חכמים תבקש דעת". הוא הולך אל הנבונים כדי לשמוע מהם: מה הטעמים, מה הסברות, מה ההיגיון. שהרי עד עכשיו הכל היה בידו בגדר חכמה, כלומר קבלת הדברים כמות שהם, והוא רוצה להעמיק בהם ולהבין את הסברות. לכן הוא הולך אל בעלי הדעת ואל הנבונים לשמוע מהם את טעמי החכמה. אבל הנבון קונה את הדעת על ידי הלב - על ידי העמקה פנימה. הוא אינו צריך אוזן; אוזן היא של מי שהולך לשמוע מאחר, ולב הוא של מי שמעמיק פנימה, מתבונן בדברים, חושב עליהם רבות, ומגיע מתוך כך אל המסקנות הנכונות. זהו הנבון, המבין דבר מתוך דבר, ולכן הוא קונה את הדעת קניין אמיתי וגמור מכוח הלב, בעוד שהחכם זקוק לאוזן ולבקשה מזולתו.
מתן אדם ירחיב לו - שם בארץ וריבוי אוהבים
מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ׃ (טז)
אומר רבנו יונה: "ירחיב לו" - ירחיב לו הארץ, כמו שכתוב "כי עתה הרחיב ה' לנו". פירוש הדבר, אדם שהוא איש מתן, יוצא לו שם בכל הארץ. כל מקום שתדרוך בו כף רגלו יכירוהו ויקראו לו "הנדיב הידוע". בכל מקום שהוא מגיע מכירים אותו ומשבחים אותו - זהו "ירחיב לו".
הסבר נוסף אומר רבנו יונה: "ירחיב לו" פירושו ירבה לו אוהבים. וזאת משום שריבוי האוהבים נותן לאדם שלום, גורם שלא יזיקו לו, ומניח אותו מעצב ומדאגה - כי תמיד יש מי שידאג לו, תמיד יש מי שיציל אותו, ואם מישהו מתכנן רעה כנגדו הרי יש לו אוהבים רבים. נמצא שהמרבה לתת, רבים אוהביו ורבים מבקשי קרבתו, "ירחיב לו" - ירבה לו אוהבים ועל ידי זה יינצל מנזק.
ומוסיף רבנו יונה, שהמרחב האמור כאן פירושו שיוציאו אותו מן המיצר, שהמרחב הוא היפוכו של המיצר: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". הייתי במיצר, במקום של עקה ומצוקה, במקום צר, ומשם הקדוש ברוך הוא הוציא אותי למרחב - הוציא אותי מן הצרה ומן המצוקה. וזה שנאמר "מתן אדם": כאשר אתה מרבה לתת לאנשים, הדבר יוציא אותך מן המצוקה. אין לך דאגות, אינך בעצבות, תמיד יש אנשים סביבך, תמיד יש מי שיגן עליך ומי שיהיה חשוב לו להודיע לך על צרה קרובה. מתוך המתן, תמיד תהיה במרחב ולא בצר ובמצוק.
ולפני גדולים ינחנו - דלתות שנפתחות
"ולפני גדולים ינחנו": היות והמתן מרבה לו כבוד, שהרי לכולם הוא נותן, וכפי הביאור הראשון כולם משבחים ומהללים אותו ופותחים לו שערים בכל מקום - לכן גם אנשים גדולים ירצו בחברתו. כיוון שהוא אדם מקובל בחברה שכולם רוצים בו, יבקשו אפילו גדולים את חברתו. רואים זאת היום: אדם עשיר ונדיב, כמה מלחכי פנכה סביבו, כמה מתקרבים אליו אולי ידבק להם דבר ממנו. הוא מספר בדיחות תפלות וכולם צוחקים - לא מפני שהכסף מצחיק, אלא מפני שהאדם חשוב, וכשאדם חשוב כל אחד רוצה להחניף לו. זהו "ירחיב לו": הדבר גורם שכולם יהיו בקרבתו. ולא זו בלבד, אלא גם "לפני גדולים ינחנו" - יש לו דלת פתוחה אצל שועי ארץ. תראו את האנשים העשירים: בר מצווה לבן, חתונה, וכל המי ומי מגיעים - ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר. כל אחד רואה כבוד לעצמו להגיע לשם, מפני שמדובר באדם עשיר, מבעלי הטייקונים במשק, מן האלפיון העליון. נו, "ירחיב לו".
ודעו שיש מתן אדם גם במקומות אחרים. כל הגדולים תורמים למפלגות הגדולות, וכולם - לא מפני שהם בעלי חסד גדולים ופילנתרופים. פילנתרופ אמיתי יתרום לחסדי נעמי; מדוע הוא תורם למפלגה זו או אחרת? זה בבחינת "שלח לחמך", מתן אדם ירחיב לו. תרפד במקומות הנכונים והכל סלול, דלתות פתוחות. מחרתיים אתה צריך אישור לאיזה מפעל, ואומרים לך: אדוני, אין אישור, אין תב"ע, אין כלום. ואז אינך מבלבל את המוח, אתה מרים טלפון ישירות לאיש הנכון, ומיד העניין מסודר - טלפון לשר זה ולשר זה, והכל נסגר. מאיפה? מן התרומות. האדם נותן פה, נותן לוועידה זו, נותן שם. זו קניית שלטון בכסף, אלא שהיא לגיטימית. תמיד מופיע כמה נתן בגלוי, שהרי מותר לקבל עד סכום מסוים, אבל מרפדים היטב היטב גם בדרכים עקיפות שלא בגלוי. ואז פתאום שומעים שהרימו פרויקט ענק, ואתה תמה מי אישר דבר כזה, אנשים מחכים שנים לאישורים - ואומרים לך שתוך שלושה חודשים זה עבר שמונה ועדות וכולם אישרו. איך? אדוני, מתן אדם ירחיב לו. ואם היינו צריכים דוגמה, די להביט במשפטי "הולילנד" - לא ממש "הולי", קדוש, המקום שם. וזה בכל המגזרים ובכל מקום. שלמה המלך דיבר לפני אלפי שנים, ומה שאמר תקף עד היום: אדם נותן - וזה פותח את כל השערים, וכל מה שהוא צריך מסתדר על הצד הטוב ביותר.
ואיני מדבר על רפואה, שכבר דיברנו בה בעבר. אדם זקוק לניתוח, ואומרים לו: אין תורים, בעוד ארבעה חודשים. סכום מסוים של כסף - ותוך ארבעה ימים תתכונן, חדר הניתוח פנוי. מה קרה? שילמת. ברגע ששילמת, הרפואה השחורה פורחת והכל מסתדר על הצד הטוב ביותר. סיפרתי לכם על אותו אחד שהיו פוגשים את רופא ראש המחלקה, מחלקה אונקולוגית, השם יצילנו, ורצו לשמוע מה מצבו של האב. והוא היה זורק להם מילה ובורח, תמיד מילה ובורח, ואי אפשר לדבר איתו כלל. אמרו להם: תקבעו איתו פגישה. מתקשרים למזכירה, וכמה מאות דולרים רק לקביעת הפגישה. קבעו פגישה - ופתאום האדם יושב איתם, מסביר מה נדרש, אילו תרופות חדשניות יש, אילו טיפולים חדשניים באמריקה, דברים שכלל לא דיבר עליהם קודם. קודם לכן סיפרו להם כל מיני סיפורים, ועכשיו פתאום שומעים על דרכים אחרות עם אחוזי הצלחה גבוהים. כסף פותח שערים. זו מציאות כואבת, אבל זו מציאות: האדם מסתכל דרך החור שבמטבע, ומה שהוא רואה למול עיניו זה הכסף. חיי אדם - מה אכפת לי שימות הקרוב שלך; לא שילמת, לא תקבל ממני אינפורמציה. נורא לחשוב על רמת המושחתות, אבל זה אינו פוטר אותי מלשלם, כיוון שזו הדרך שבה אני יכול להציל את חייו של אותו אדם - ולכן שחק במשחקי הכבוד. מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו: הפרופסורים הגדולים פתאום מוכנים לתת לך עצות והסברים. איך? תרפד.
ביאור הגאון מווילנה - צדקה, פרנסה וגדולי ישראל
הגאון מווילנה מבאר, והוא הולך בקו של רש"י: מה שאדם נותן צדקה לעניים, הקדוש ברוך הוא נותן לו פרנסתו בהרחבה, כמו שאמרו "עשר בשביל שתתעשר". ו"לפני גדולים ינחנו" - מפני שהאדם הזה נותן כסף למוסדות תורה, למקומות שבהם מקיימים מצוות ועושים רצון השם, למוסדות גמילות חסדים. ואת "לפניהם ינחנו" אפשר להסביר בשני מובנים.
המובן הראשון - כאן בעולם הזה. כל העשירים הללו יש להם דלתות פתוחות אצל גדולי ישראל, מפני שהם נותנים לישיבות, ולכן הם בעלי החשיבות הגדולה ביותר, ומכניסים אותם בלי תור. וגדולי הדור מכבדים את התורמים כיוון שהם מוכנים לתת ופותחים את כיסם. פעם בא יהודי אל הרב שטיינמן ואמר לו: כבוד הרב, יש לי גביר שמוכן לתרום מיליון דולר לישיבות - וזה סכום שאינו פשוט כלל. אותו גביר קנה שעון יקר, ואמר שאם הרב שטיינמן יחרוט לו על השעון "ברכה והצלחה", הוא נותן מיליון דולר. שאל הרב: מה זה לחרוט? אמרו לו שיש מכונה שעוברים בה עם רטט וזו חריטה. שאל: והוא ייתן מיליון דולר? אמרו לו: כן. אמר: אני מוכן ללמוד את זה. הביאו לרב שטיינמן אדם שיסביר לו כיצד להחזיק את המכונה, והוא כתב "ברכה והצלחה", והגביר תרם לישיבות מיליון דולר. ולכאורה יש כאן אבק ביזיון התורה: מה אתה פונה לאדם גדול, לגדול הדור, שיעשה לך מלאכה בגלל שיגעון שיש לך בראש? באופן רגיל היה צריך לומר לו שיחפש חברים אחרים - ומדובר באנשים שאינם מוכנים למכור דקה מחייהם בעד כל הון. אלא שיש כאן עניין של כבוד התורה: שיוכלו עוד אברכים לקבל אוכל לפיהם, שאפשר יהיה להחזיק ישיבה ולהחזיק תורה. מה כבודי לעומת כבודם, ומה מעלתי לעומת מעלתם? והיה מוכן לוותר ולהתבזות כדי שיהיה כבוד לתורה. זו דוגמה להבין כיצד ממלאים לגבירים ולעשירים גם את גחמותיהם - וזהו "ולפני גדולים ינחנו", שהדבר פותח דלתות גם אצל האנשים הגדולים.
ירחיב לו - בגן עדן
הסבר נוסף אומר הגאון מווילנה: על ידי שאדם נותן צדקה, "ירחיב לו" - בגן עדן. לא תשב בבודקה, תשב בווילה בשישה מפלסים, מפני שנתת. הכיסא שלך לא יהיה רעוע אלא יציב, ירחיב לו מקום בגן עדן. ואיפה יהיה שם? "ולפני גדולים ינחנו" - לפני בעלי החכמה, כי בצל החכמה בצל הכסף. באותו מקום שבו נמצאים גדולי התורה, שם אתה תשב, מפני שתמכת ונתת והענקת מכספך לעסק התורה.
ויש לדקדק: מדוע נאמר "לפני גדולים" ולא "עם גדולים"? ומי מעלתו גדולה יותר, של הנותן או של הלומד? התשובה נלמדת מ"שמעון אחי עזריה". שמעון הוא אחיו של עזריה; שמעון היה הלומד ועזריה היה העוזר, הנותן - ואומרים לך: אתה יודע מי זה שמעון? הוא האח של עזריה. עזריה קיבל כאן את החשיבות. מכאן למדו חז"ל שחשיבותו של הנותן מרובה מחשיבות הלומד: עזריה העיקר ושמעון טפל לו. וכמו שמצאנו בזבולון, שהוזכר לפני יששכר - "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך", קודם כל זבולון. רואים מכאן את מעלתו הגדולה של התומך, של התמכין דאורייתא. וזהו שנאמר "ולפני גדולים ינחנו": לא יהיה עמם אלא לפניהם, יקדימו אותו כביכול לפניהם.
ולסיום הפסוק: נתינה לנזקק מובנת - הוא נתן לעני ועכשיו יש לו מה לאכול, נפלא מאוד. אבל איש המתן, למי נתת? לאנשים שיש להם, ולכאורה נדמה שלא עשית בזה כלום. על כך אומר שלמה: דע לך, מתן אדם ירחיב לו, "שלח לחמך". האדם הזה נתן - ותראה אחר כך כמה עניינים מסתדרים בעקבות הנתינה, וכיצד "ינחנו לפני גדולים", וכאשר יהיו לו בעיות, אותם גדולים יטפלו בבעיותיו כמו שהזכרנו. אל תחשוב שרק נתינה לנזקק יש בה תועלת; גם נתינה למי שיש לו - שאתה שואל מה התועלת בה - תפתח לך שערים רבים בעתיד.
צדיק הראשון בריבו - סכנת המושכל הראשון
צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ׃ (יז)
אומר רבנו יונה: מי שמקדים לבוא לפני בית הדין ולומר להם את טענותיו, לכאורה נדמה שהרוויח ושהוא הצודק בדבריו, שהרי הכלל הוא שהראשון הבא וטוען - דבריו מתקבלים יותר. וכבר דיברנו כמה פעמים בעבר שטבע האדם להיתפס למושכל הראשון שלו: מה שחשבתי בהתחלה, לזה אני נתפס. ויתרה מכך, קשה לי מאוד לשנות את המושכל הראשון, ובפרט אם השתקע אצלי במשך שנים, ואפילו אחרי שיסבירו לי תחזור לי השאלה מחדש. רואים את זה הרבה באנשים שבאים ושואלים: איפה היה בורא עולם בשואה? יושבים ומסבירים לו הרצאה שלמה, והוא משתכנע. אחרי שבועיים הוא חוזר ושואל: אבל תגיד לי, איפה היה בורא עולם? וכי לא דיברנו כבר? תרשום לך מה שדיברנו, תעשה הקלטה, תשמע. לא יעזור - השאלה הזאת במוחו כבר שנים, והוא שכח שקיבל תשובה. המושכל הראשון נכנס בו.
לכן אמרו חז"ל, על פי "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק", ששניהם צריכים להיות כאן: אל תלך לדיין להטעים לו את דבריך. מדוע? מפני שהדיין שומע בתחילה את דבריך ומזדהה עמם, ואחר כך בא השני וכל מה שהוא אומר נראה לו כתירוצים. הראשון טען טענה, והשני כביכול רק מגיב. כך שמה שאמר הראשון, והאופן שבו סיפר וההזדהות שנוצרה - הכל כבר קבוע, ואחר כך כשבא השני וטוען טענות, קשה לקבלן. ולכן זה איסור: אסור לאדם להטעים דבריו לדיין.
אם כן "צדיק הראשון בריבו" - הראשון הבא וטוען טענותיו יוצא צדיק כביכול אצל הדיין. "ובא רעהו וחקרו". רבנו יונה מבאר כאן ביאור שהוא קצת מוקשה לי, ובכל זאת אומר את הדברים. אומר רבנו יונה: מה הועיל בכך שהקדים והטעים טענותיו ודבריו לשופט שלא בפני בעל דינו? ומדוע בא ראשון? מפני שאינו רוצה להתעמת - כי אם יאמר דבר, הצד השני יסתור אותו, ולכן הוא בא כשהשני אינו נמצא. ואומר לו רבנו יונה: מה הועלת? כאשר יבוא רעהו, יחקרהו הדיין וישמע את טענותיו, והנה לא הועיל הראשון מאומה בהקדמת טענותיו. וזה מוקשה, שהרי מדברי חז"ל רואים שהקדמת הטענות כן עושה משהו לדיין, כן יוצרת קיבעון מסוים על קו חשיבה - ואיך אומר רבנו יונה "מה הועיל"?
ויותר מזה אומר רבנו יונה: לא רק שלא הועיל, אלא הפסיד, שהרי הביא את עצמו לידי חשד. יאמרו: מדוע בא האדם הזה וטען טענות ראשון, מדוע בא כשאף אחד אינו נמצא? מפני שהוא פוחד שאם יבוא יחד עם בעל דינו, מיד יפריכו את דבריו. וכך יש מרואיינים שאומרים מראש: רגע, עם מי אתה רוצה לראיין אותי, מי יהיה מהצד השני? פלוני אלמוני? לא, תודה, אני לא עולה לשידור. מדוע? הוא יודע שאותו אחד יעשה ממנו קציצות. אתה רוצה? אני לבד. מדוע? כי לבד אני יכול לומר מה שאני רוצה ואף אחד לא ישאל אותי את השאלות הקשות; השדרן ממילא אינו יודע דבר וקרא משהו בעיתון, ומי שיודע את השאלות הקשות הוא הצד שכנגד. נמצא שבזה שבאת להטעים דבריך לדיין ראשון - מה הוכחת? הוכחת שדבריך אינם אמת. שהרי אם דבריך אמת, אמור שיבוא, ואמור בפניו את מה שיש לך לומר. מדוע אתה מחפש שהוא לא יבוא? מפני שאתה יודע שאינך רוצה שבעל דינך יוכיח שאתה משקר. נמצא שהאדם הזה, במה שעשה ובא ראשון, הוכיח בעצמו שאינו דובר אמת. אלא שעל כל פנים משתמע מרבנו יונה שאין בזה תועלת, וכמו שאמרתי זה מוקשה. והוא עצמו מוסיף: וכבר אמרו זיכרונם לברכה כי אסור לבעל דין להטעים דבריו לדיין שלא בפני בעל דינו. ואם חז"ל אסרו - מפני שיש בזה תועלת; ואם כן, איך אמרת שאין בזה תועלת? לא ברור לי הביאור כאן בדברי רבנו יונה.
ובא רעהו וחקרו - חובת הדיין לחקור
הסבר שני מבאר שה"ובא רעהו וחקרו" אינו חוזר על בעל דינו אלא על הדיין. לפי ההסבר הראשון: תטען טענותיך ולא יעזור לך הרבה, שכן מעט יבוא השני ויפריך את דבריך. ולפי ההסבר השני, "ובא רעהו וחקרו" - זה הדיין, והפסוק מצווה עליו: דע לך, כאשר יבוא אדם ויטען את טענותיו, אל תסמוך על דבריו, אלא "וחקרו" - שאל את כל השאלות הקשות שצריך לשאול. וזה מתאים מאוד לדברי חז"ל, שהרי חז"ל אמרו שאסור לך לשמוע אחד קודם לשני; ואם כבר שמעת, העמד את עצמך במקום השני ושאל את כל השאלות הקשות, חקור אותו.
פעם הלכתי לרב ניסים קרליץ, אחד מגדולי הדיינים בבני ברק, כדי לשאול אותו שאלה בדיני ממונות: האם על פי הלכה שייך דבר כזה, האם כדאי לתבוע, האם יש טעם לתבוע. הוא לא היה מוכן בשום אופן לענות לי. אמר לי: תיגש לבית הדין עם האדם ותשאל. אמרתי לו: אני רק רוצה לדעת אם יש לי עילה לתביעה. אמר לי: אני לא עונה שום דבר. בשום אופן לא רצה לענות לי בנושא ששייך לדין תורה או שיש בו צד שיבוא לדין תורה, שלא יהיה בגדר מטעים דבריו לדיין, שלא יקרה שההרכב שהוא ישב בו יהיה ההרכב שידון. שלא יהיה מצב שהוא שמע ממני טענה, אפילו בצורת שאלה בלבד. ולכן אומר הפסוק לדיין: הקפד לחקור אותו בכל החקירות האפשריות.
ביאור הגאון מווילנה - יצר הרע הוא ה"ראשון"
הגאון מווילנה מסביר: מי זה "צדיק הראשון בריבו"? מי מגיע אלינו תחילה, יצר הטוב או יצר הרע? יצר הרע. הוא כבר מגיל אפס, "לפתח חטאת רובץ", הוא ממתין לנו, הוא הראשון שאומר לנו שלום עליכם ברגע שאנחנו יוצאים, והוא מלווה אותנו יד ביד ואנחנו חברים טובים שלו. מגיע גיל שלוש עשרה, ופתאום מגיע אורח לשכונה - מי זה? היצר הטוב. האם אנחנו חברים שלו? אנחנו חשדניים מאוד. כשיש חברים ומגיע שלישי, אינך ממהר לקבלו לחבורה; אתה בודק מי הוא, מה סיפורו, איזה טיפוס הוא. אבל יצר הרע מלווה אותי שנים, אני בידידות עמו, אני גם שומע לו, והוא יועץ טוב בעיני. ורואים את זה בילדים, שהרבה דברים נעשים אצלם דרך יצר הרע. אינך מבין למה הילד מתחצף, למה אינו מוכן, למה הוא שובר - אדוני, מה אתה רוצה? עוד אין לו יצר הטוב, יצר הרע התלבש עליו, תבין אותו. ואז בא יצר הטוב, ואנחנו לא מקבלים אותו.
על כך אומר הגאון מווילנה: "ובא רעהו וחקרו" - תחקור אותו, כלומר בחן את דבריו, אפילו שמתחילה נראים לך דבריו כדברים זרים. כי מה הוא אומר לי? אל תעשה את זה, אל תיהנה מזה, אל תטעם מזה. ולמה? הרי עד היום היה לי חבר כל כך טוב, כל מה שרציתי קיבלתי בכיף. קח מנה נוספת. לא שלך? לא משנה, אם ירצה יבוא לבקש. גזל? לא, בטח הפקיר את זה. כל כך חפץ בטובתי היצר הרע הזה, כל כך אהב אותי, וכל מה שרציתי מיד נתן לי. וזה החדש - הכל לא, לא, אסור, אסור. איזה מין חבר הוא? אומר לך הגאון: לא, אדוני, "וחקרו" - חקור טוב את ה"רעהו" הזה, ואז יתברר לך שהרעהו הזה הוא הרֵע האמיתי; והראשון, שיש לך עמו ידידות רבת שנים, כבר שלוש עשרה שנה, יתברר לך שלא רק שאינו רֵע שלך, אלא רע הוא לך. נדמה לך כחבר ותיק, אבל מה הוא גורם לך באמת? שעל הכל יביאך אלוקים במשפט. לכן אל תתייחס מיד אל הראשון - "צדיק הראשון בריבו" - אלא דווקא זה שבא עכשיו, "בא רעהו וחקרו": חקור את החבר החדש הזה, ויתברר לך שהוא החבר האמיתי ולא הראשון; ואותו הראשון תזנח, ותדבק ברעהו אחרי שתחקור ותראה שכוונתו לטובה.
לסיכום:
שלושה שערים נפתחו לנו בשיעור. "לב נבון יקנה דעת ואוזן חכמים תבקש דעת" - החכם מקבל מאחרים ולכן זקוק לאוזן ולבקשה, והנבון מעמיק בלבו ועושה את הדעת קניין גמור. "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו" - הנתינה מוציאה את האדם מן המיצר למרחב: מרבה לו שם, מרבה לו אוהבים, פותחת לו דלתות אצל גדולים בעולם הזה, ולפי הגאון מווילנה גם מרחיבה לו מקום בגן עדן ומקדימה אותו לפני גדולי התורה, כמעלת עזריה ומעלת זבולון. ו"צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו" - אזהרה מכוח המושכל הראשון: אסור להטעים דברים לדיין שלא בפני בעל הדין, על הדיין לחקור היטב ולא לסמוך על הטוען הראשון, ובעבודת האדם: אל תיתפס אל יצר הרע רק מפני שהוא הגיע ראשון, אלא חקור את יצר הטוב הבא אחריו - ותגלה מי הוא החבר האמיתי.