פתיחה
בחלק זה של פרק יח אנו עוסקים ברצף פסוקים העוסקים בביטחון האמיתי מול הביטחון המדומה: מהו המבצר שבתוכו חוסה האדם, מה קודם לשבר ומה קודם לכבוד, מה טיבו של הממהר להשיב בטרם שמע, ומהו כוחה של הרוח לכלכל את הגוף. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את ביאור המלבי"ם, הגאון מווילנה, הרלב"ג, האבן עזרא ורבנו יונה.
היצר הרע הפנימי - רקע להבנת הפסוק
לפני שנגיע לפסוק עצמו, צריך להבין מהו "היצר הרע הפנימי". גם אדם היושב לבדו, שאיש אינו מפתה אותו, איש אינו מדבר איתו ואיש אינו מנסה לשכנעו לדבר עבירה - מוצא את עצמו פתאום מתאווה לדבר עבירה, רוצה לעשות דבר אסור. מדוע? מעת חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע. "דעת" פירושה חיבור, כלשון "וידע אדם את חוה אשתו". דעת טוב ורע היינו שהטוב מתחבר באדם עם הרע, ובפנימיותו יש יצר הרע. לפני חטא אדם הראשון, היכן היה הנחש? מחוץ לו. הפיתוי בא מבחוץ. אחרי החטא כבר היצר הרע הוא פנימי: גם אם אף אדם מבחוץ לא יפתה אותך, אתה מצד עצמך נמשך לרע.
פסוק יא: הון עשיר קרית עוזו
הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּתוֹ׃
על איזה עשיר מדובר כאן אליבא דהגאון מווילנה? העושר הוא התורה. "הון עשיר" - ההון הרב של התלמיד חכם בתורה ובמצוות, הוא "קרית עוזו": קריה היא עיר מבוצרת, חומות שבזכותן אינו מפחד מן היורקים כלפיו אבני בליסטראות, מאלה הבאים להלעיג כנגדו ולבטלו ממצוות השם. אם יש לך הון עשיר בתורה ובמצוות, אינך ירא מהם, אינך ירא ממה יגידו, איך יסתכלו ומי יעקם את האף. זה עוזו גם כשהוא יוצא לרחובות קריה.
"וכחומה נשגבה במשכיתו" - במשכיות לבבו, בפנימיותו. שם הוא נשגב וניצל מפני היצר הרע הפנימי שלו. נמצא אפוא שההון של המרבה בעסק התורה פועל בשני מישורים: כלפי חוץ הוא "קרית עוז" כשהוא יוצא לרחובות קריה, וכלפי פנים הוא "חומה נשגבה" בתוך לבו, שלא ייתן ליצרו להתגבר עליו בשום עניין שבעולם.
ביאור הרלב"ג על פי פשוטו
הרלב"ג מבאר את הדברים כפשוטם: ההון לעשיר הוא כקרית עוז, שהממון מציל את האדם. מישהו בא להזיקו - הוא מוריד אותו מעליו תמורת סכום כסף. לפעמים לכסף יש באמת כוח להציל את האדם מצרותיו. כך ראינו אפילו אצל מלכים בתקופת התנ"ך, שקנו לעצמם שקט על ידי ששלחו מגיני זהב, כסף וזהב ומנחה למלכים אחרים, כדי שלא יצרו להם - מה שקרוי "דמי לא יחרץ", תשלום עבור הגנה ושמירה. כך שלחו למצרים כסף וזהב, בחשבם שמצרים תהיה קנה להישען עליו, ונתבררה כקנה רצוץ.
אבל, מדגיש הרלב"ג, יש הבדל בין "הון עשיר קרית עוזו" לבין "מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב" שבפסוק הקודם. עוזו של הצדיק הוא עוז מוחלט, הגנה מוחלטת. ואילו הגנת העשיר אינה גמורה: אדרבה, לפעמים דווקא משום שהוא עשיר יאמר מישהו - למה אני צריך להמתין למתת שלו, למה שיקנה את שקטו כל פעם מחדש בסכום כסף? בוא ונחסל אותו וניקח את כל עושרו. נמצא שעצם העושר אינו ההצלה הגמורה, אלא הוא רק "במשכיתו", בדמיון לבבו: אל תדאג, תהיה בעיה - נקנה שקט, נשלם לכאן ונשלם לשם. ואינו מבין שלעתים עצם העושר הוא הסיבה שבגללה הוא נרדף, שבגללה כל אחד מבקש את נפשו כדי לקבל חלק בעושרו. אבל הצדיק - זה מגדל עוז אמיתי, שנסמך בו יתברך, ובאמת לא תאונה אליו רעה.
פסוק יב: לפני שבר יגבה לב איש
לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה׃
מסביר הגאון מווילנה: אדם שאנו רואים שבא עליו שבר, מסתמא קדמה לו גבהות הלב. לפני השבר היה לבו גבוה, ובעקבות זה הביאו עליו מן השמים את השבר. וכשהקדוש ברוך הוא רוצה להיפרע מאדם ולהתגדל שמו בעולם, הוא מגביה אותו ומרומם אותו, כדי שהנפילה והחבטה לאחר מכן תהיה גבוהה הרבה יותר. כך ראינו בהמן: לפני השבר - "גאון", השם הגביה אותו, הגדיל אותו ועשה אותו רב ועצום. וכן פרעה, שהיה מלך רם ונישא ששלט בכיפה, ואחריו נפילה גדולה.
ומה קורה אם האדם כבר קודם לכן הוא שר וחשוב, במה יגביהו עוד? אומר הגאון מווילנה: הקדוש ברוך הוא נותן לו גבהות בלבו. אנו מכירים מצבים רבים של שר וחשוב שפעל תקופה ארוכה באש נמוכה, ופתאום החל לעשות כל מיני דברים כדי להוכיח שהוא הקובע, שהכול יתנהל על פיו, והתחיל להתגאות. הקדוש ברוך הוא נתן בו את הגאווה הזאת, כיוון שרצה להפילו על כל המעשים הלא טובים שעשה. זהו "לפני שבר יגבה לב איש".
"ולפני כבוד ענווה" - אם אתה רואה אדם שזכה לכבוד, סימן שהיה ענוותן. שהרי חז"ל אומרים שהבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. אם אתה רואה שהכבוד רודף אחריו, ולא מתוך שעשה לעצמו יחסי ציבור אלא שהכבוד באמת רודף אחריו - דע לך שלפני הכבוד הייתה בו מידת הענווה, והיא שהביאה אותו למדרגה שבה הוא נמצא כעת.
ביאור המלבי"ם: "תועבת ה' כל גבה לב"
המלבי"ם מסביר על פי "תועבת ה' כל גבה לב": הדבר המאוס ביותר בעיני השם, תועבה שעליה נאמר "אין אני והוא יכולים לגור בעולם", הוא גבה הלב. ומה שנאמר שם "יד ליד לא ינקה" - כבר ביאר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא נפרע ממנו מיד. באמת ראינו מנהיגים שנהגו בדרך של גאווה ו"אני ואפסי עוד", ולא לקח להם חמישים ומאה שנה ליפול; אלה שהתגאו ואמרו אני אקבע ואני אנווט, ואלה שהיו בטוחים שהם שרי העולם - מהר מאוד ראית את נפילתם. ואם אתה רואה גאון וגבהות לב, התכונן למכה: הקדוש ברוך הוא עומד להפילו ולשבור את גאון עוזו.
וזהו גם הקשר לפסוק הקודם: העשיר שראינו שכל עוזו הוא "במשכיתו", בדמיון לבבו - "אני עשיר, יש לי הרבה, איני צריך לדאוג מדבר" - דע לך שהוא לפני שבר. עוד מעט המכה, עוד מעט הנפילה והשבירה. אבל הענווה הולכת לפני האדם ומביאה אותו לכבוד: מי שהוא עניו וחוסה במגדל עוז שם השם, כמו שראינו "בו ירוץ צדיק ונשגב", הקדוש ברוך הוא שורה עמו וכבוד השם חופף עליו, והשם דואג שיזכה לכבוד. מדוע? כי "השם שוכן את דכא ואת שפל רוח" - אין בו גאווה אלא ענווה, והשם שוכן עמו.
פסוק יג: משיב דבר בטרם ישמע
מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה׃
ראשית, מהו "בטרם ישמע"? אומר האבן עזרא: "ישמע" פירושו יבין, כמו שכתוב "גוי אשר לא תשמע לשונו" - לא שאיני שומע, אלא שאיני מבין. אם כן "משיב דבר בטרם ישמע" הוא הממהר לענות עוד לפני שהבין.
רבנו יונה מבאר שזהו המשך ישיר לפסוק הקודם. שם דיברנו על "יגבה לב איש", על בעל הגאווה שגאוותו סיבה לשבר שיבוא עליו. כאן בא הכתוב ואומר: בוא וראה במי מקננת המידה הזאת - באדם המשיב דבר בטרם ישמע. אתה עוד באמצע דבריך, והוא כבר קוטע: "בסדר, כבר הבנתי מה אתה רוצה, אני עונה לך כך וכך". אתה מבקש: רגע, אני רוצה להסביר. והוא: "אינך צריך להסביר את עצמך, אל תוסיף מילה, כבר הבנתי". אדם כזה הוא בעל גאווה; אינו נותן לזולתו להתבטא, כי בטוח שכבר הבין מה יש לו לומר, ושכל מחשבותיו כבר ידועות לו, והרי הוא חכם הרבה יותר ממנו. זהו "גבה הלב" שבפסוק הקודם.
ומה התוצאה? "איוולת היא לו וכלימה". כשיתברר אחר כך שלא הבנת כלל מה נשאלת, יתברר שהיית אוויל וגם תהיה לך בושה. חשבת שאתה גאון ויודע מיד את התשובות, ועוד לפני שסיים לשאול כבר הבאת ארבע תשובות ואף ניחשת מה עוד יש בדעתו לשאול - ופתאום הוא אומר "לא, התכוונתי לכך וכך", ואתה נתקע. מתברר שלא הבנת כלום, ועל שאלתו האמיתית אין לך תשובה. זו האיוולת, וזו הכלימה.
הגאון מווילנה: ההדיוט הקופץ בראש
הגאון מווילנה מסביר שזה נובע מגאווה: הוא נבהל להשיב. ומדוע נבהל? פעמים רבות כששואל חכם שאלה בשיעור, יש הקופצים ועונים ראשונים, וזהו "ההדיוט הקופץ בראש". שימו לב: דווקא כששואלים שאלה שאינה פשוטה, שאלה מחוכמת מעט, יש מי שמיד קופץ ועונה תשובה שטותית. למה? כי אינו רוצה שאחרים ישיגו אותו. והרי אילו היית חושב מעט, ייתכן שהיית מגיע לתשובה לפני כולם; אלא שאינך חושב ורוצה לענות מיד, ולכן התשובה שאתה נותן אינה יורדת לעניין ומוכיחה את קוצר המשיג, שהרי כלל לא הבנת מה הייתה השאלה. ואז תהיה לך כלימה, שיתברר שהרב התכוון לעניין אחר לגמרי, ובסוף גם יתברר שמה שאמרת סותר את האמת - לא זו בלבד שאין זו תשובה לשאלה, אלא שגם מבחינה הלכתית אמרת דבר שאין בו ממש.
ולמה נקרא זה איוולת? כי אחד משבעה דברים שבגולם הוא "נבהל להשיב". ומהו גולם? כלי שלא הושלמה יצירתו, וכלשון "גולמי כלים". אם אני רוצה לעשות כלי עץ, חתכתי פלטה בגודל המתאים אך עוד לא הקצעתי אותה - עצם היותה מוכנה לקראת העיבוד, זהו גולם. לקחתי חימר כדי ליצור ממנו כלי, וגוש החימר קרוי גולם, שממנו אצור את מבוקשי. זהו גם מקור הביטוי גולם ופרפר: הגולם הוא דבר שהפוטנציאל עדיין גלום בתוכו ולא יצא לאור. בקיצור, משהו שלא הושלם ולא לוטש.
האדם הזה מראה שהוא אוויל, שהוא גולם, שעדיין לא לוטש להבין: שאלו שאלה - המתן מעט, התבונן. וכל זה נובע, אומר הגאון מווילנה, מרצונו להוכיח את חכמתו, "אני יודע לפני כולם". ואדרבה, יתברר שאינך יודע, ותהיה לך בזה כלימה ואיוולת.
המלבי"ם: "אמור לחכמה אחותי את"
המלבי"ם מסביר שמדרך החכמה שלא ישיב אדם תשובה אלא אם כן הדבר ברור לו. "אמור לחכמה אחותי את" - דורשים חז"ל: אם ברור לך הדבר כאחותך, אומרהו; ואם לא, אל תאמר. שאלו אותך והדבר אינו ברור לך - אל תנסה בכוח לענות. אמור: את הסוגיה הזאת אני צריך ללמוד, אני רוצה לעיין, אבדוק ואחזיר לך תשובה. אבל אם תמהר לענות מיד, תתחיל להסתבך.
ומה פירוש "ברור לך כאחותך"? הרי יש הלכות עם מי מותר להתחתן ועם מי אסור. שואלים אותך: עם בת דודתו מותר? ועם דודתו? ועם אחות דודתו? ואתה מתחיל להסתבך. אבל שאל אותך אדם אם מותר להתחתן עם אחותו - היש מי שאינו יודע הלכה זו? זו הלכה ברורה ונהירה, צהירה ובהירה אצל כל אדם. אם הדבר ברור לך כך - ענה. ואם הוא כ"אחות דודתו", שאתה מתחיל לשבור את הראש מותר או אסור - אל תענה, אלא אמור: שאלת שאלה טובה, אעיין בה.
קודם כול - לשמוע היטב את השאלה
וכדי שתהיה לך תשובה ברורה, חובה קודם כול לשמוע את השאלה כראוי. זו אחת הבעיות של הנבהלים להשיב. שימו לב: כשאדם בא לשאול אדם גדול, גם כשהדבר ברור לו אינו שולף תשובה מיד; הוא עוצר שתי שניות ואז עונה. ועוד דבר תשימו לב: על כל שאלה שאתה שואל אדם גדול, יש לו ארבע שאלות משלו. הוא רוצה להבין ממך את הסיטואציה: ואם תעשה כך? ומה יקרה אם לא תעשה? ומה יאמרו במצב כזה וכזה? ורק אחרי ששמע את כל צדדי הספק הוא אומר - כדאי להכריע כך.
כי אם לא שמעת את השאלה כראוי, לא שמעת את צדדי הספק, לא עמדת על הבעייתיות, ושלפת תשובה - יאמר לך השואל: כן אדוני, אבל כאן אני נתקע כי יש לי בעיה במצב כזה וכזה, ואתה נאלץ להודות שהוא צודק. למה? כי לא עיינת היטב בשאלה. אילו עיינת היטב וחשבת על כל צדדי הספק, היית מגיע לדבר שברור לך כאחותך.
ועוד: חשוב מאוד לשמוע את כל טענת השואל, כי כשהוא בא לשאול את החכם הוא מגיע אחרי לבטים רבים. אין לחכם "שו"ת SMS" ואינו מחובר לתשובות אונליין; עד שאתה מגיע אליו וממתין בתור, כבר חשבת הרבה על הדילמה שלך. אדם שמגיע לשאול כבר טחן את הנושא מכל כיוון, שהרי אילו הייתה לו תשובה פשוטה היה חוסך מעצמו את כל הזמן הזה. לכן חשוב מאוד שהחכם ישאל: מה אתה חושב? מה נראה לך? מהם הצדדים? וברגע אחד אתה שומע את מה שהוא טוחן שבוע שלם, ויש לך הרבה יותר כלים להשיב. ייתכן מאוד שהוא מעלה צדדים שלא עלו על דעתך כלל, משום שאינך מכיר את האדם או את הסיטואציה ואינך יכול לשער מה עלול לקרות. ולכן, אומר המלבי"ם, ישמע טענת השואל וכל צדדי ספקותיו, ועל ידי זה ישיג כבוד מן השומע, כי החלטתו תהיה ברורה, נכונה והגיונית.
איוולת - לשון ספק
ואם אתה עונה בטרם שמעת את צדדי הספק, אז "ישיב איוולת". איוולת לפי המלבי"ם היא קו לכל אורך הספר: לשון ספק. ההבדל בין האוויל לכסיל, כפי שהסברנו אין ספור פעמים, הוא שהכסיל יודע ורק עושה הפוך, נמשך אחר תאוותיו; ואילו האוויל הוא מלשון "אולי", אינו בטוח. אם אתה עונה בלי לשמוע היטב את צדדי הספק, איזו תשובה תיתן? תשובה של איוולת, של "אולי", תשובה שאינה נחרצת - כי לא עמדת על הבעיה במלוא תוקפה, וממילא גם התשובה חלקית. ומלבד האיוולת יש כאן גם כלימה: השואל אומר - איזו תשובה לא הגיונית ענה לי, הוא בכלל לא עמד על השאלה ולא הבין את הבעייתיות. ועתה עליו לבוא שוב ולהציג את כל הדברים מחדש, וכל זה משום שמיהרת להשיב.
ההבדל בין "להשיב" ל"לענות"
המלבי"ם מדייק שבלשון הקודש יש הבדל בין להשיב לבין לענות. הכתוב אומר "משיב דבר" ולא "עונה דבר". "לענות" פירושו: שאלת - אני עונה, "ויען ויאמר", התשובה נוגעת לשאלה: שאלת אם לעשות כך, עניתי כן או לא. "להשיב", אומר המלבי"ם, הוא מי שבא לסתור דברי חברו - כמו "תשובת איוב לרעיו" ו"תשובת רעי איוב לאיוב", הבא להשיב על דברי חברו ולסתור אותם. וייתכן שהוא מלשון להשיב דבריו אחור: כשאתה אומר דבר ואני משיב לך, אני מחזיר אותך אחורה - אתה שב מדבריך ואומר "נכון, אתה צודק". אמרת שחור ואני משיב לך שזה לבן, כלומר אני מחזיר אותך למקום אחר. לכן כשאתה שומע דבר ואינך חושב עליו כראוי, אתה "משיב דבר" - ממהר לסתור. ומה אתה ממהר לסתור? קודם כול שמע, קודם כול ראה מה יש לאדם לומר, ואל תמהר לסתור את דבריו.
פסוק יד: רוח איש יכלכל מחלהו
רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה׃
כמה שהמשפט הזה הוא משפט אטומי. מסרנו על כך דרשה שלמה, ואומר את הדברים בקצרה. ברפואה המודרנית יש היום "ליצנים רפואיים". בעבר הייתה הרפואה בטוחה שהיא יודעת הכול: תנו לנו לטפל בחולה ונתגבר על כל בעיה. גם היום, לצערנו, יש רופאים האוחזים בשיטה זו, ואם תציע משהו בלתי קונבנציונלי, טבעי וכדומה - יגלגל אותך מכל המדרגות. אבל לאט לאט מתחיל שינוי, והיום רופאים רבים מכירים במקומם ויודעים שיש עוד דברים מלבד הכימיה שדוחפים לחולה. בענייננו: הרופאים כבר מבינים שיש בעיה פסיכו־פיזית. "פסיכו" - השכל, הדעת, הנפש והרוח של האדם; "פיזית" - הגוף, החלק הגשמי.
פעם חשבו: יש לאדם מחלה, תן לו תרופה והגוף יתרפא. היום מתברר שהאדם הוא יותר מאוסף מולקולות, ושיש לו גם רוח ונפש. פעמים רבות, אם נפשו של האדם אינה בריאה, תמשיך לטפל בגוף ושום דבר לא יעזור, כי הנפש מקרינה על הגוף השפעות שליליות. לדוגמה, מצאו בסין שזקנים מתים לאחר החגים הרבה יותר מאשר לפניהם. לא הבינו מה הם אוכלים בחג שממית אותם, עד שהתברר שלפני החגים יש לזקן רצון חיים: הוא מחכה למשהו, הילדים באים, הנכדים באים, יש לו חשק לחיות. ואחרי החג הוא יורד, נמצא בדיכאון, חוזר לימי האפרוריות ומאבד טעם בחיים - וההשפעה הנפשית הזאת מחלישה את הגוף. זה בדיוק מה שעושים הליצנים הרפואיים: ניגשים לאדם שנמצא בדיכאון, במלנכוליה ובחוסר רצון חיים, ונותנים לו רצון חיים ומשמחים אותו, ועל ידי השמחה הוא רוצה לחיות ושואף לחיים, וכך הוא מצליח להתגבר על מחלתו.
זו מציאות: אדם שמתייאש מחייו - מהר מאוד אתה רואה אותו הולך. ואדם שמתגבר, מתאמץ, עושה פעולות כדי לשרוד ולהצליח, מאמין בעצמו ובוטח ומתפלל להשם - עצם הדבר נותן בו כוח לצלוח את המחלה או את הקושי הגופני. ואם אדם נתון בדיכאון ובמורל ירוד, זה הגרוע מכול. לכן גם לילדים חולי סרטן, השם ישמור, מוציאים אותם לקייטנות וממלאים את משאלותיהם. ייאמר לזכותם של הזמרים החילונים שיש אגודות כמו "עזרה לילד", "עזרה למרפא" ו"קו לחיים" שלקחו על עצמן למלא משאלות לבם של ילדים חולים. מגיע זמר מפורסם שהילד מעריץ, בא אליו למיטה, לוקח גיטרה ומנגן עמו, מביאים חברים ושמחים איתו - ואתה נותן לילד דלק לחודשים ארוכים של רצון חיים והנאה. ילד שבעקבות ההקרנות וכל שעבר היה שרוי בדיכאון ממש, פתאום אתה רואה שהחזרת לו חיוך ללחיים ויש לו כוח להתגבר על המחלה.
הגאון מווילנה מסביר: השמחה באה מכוח הרוח. יש לו רוח של שמחה - "רוח איש יכלכל מחלהו": גם אם תהיה לו מחלה, יכלכל אותה ויבטלה, יצליח להחליף כוח ולסבול ולהחליף אומץ כדי להתגבר על מחלתו.
"ורוח נכאה מי ישאנה" - ההשפעה חד־סטרית
שימו לב שההשפעה הזאת היא חד־סטרית. אדם שרוחו נכאה, שבור ומדוכא נפשית, אבל בריאות הגוף אצלו מצוינת והוא חזק כשור - אומרים לו: אל תטעה. לגוף אין כוח להרים את הנפש; לנפש יש כוח להרים את הגוף, לרפא אותו ולרומם אותו. אבל רוח נכאה - מי יישא אותה? הגוף אינו יכול לרומם את הנפש. ואדרבה, מה יקרה בעקבות זאת? שגם הגוף יישבר. הרבה אנשים אומרים: ראיתי אדם בריא וחזק, מה קרה לו? עבר משבר, התגרש, הסתכסך עם ילדיו - ואתה רואה אותו נפשית הולך וקמל, ופתאום מתברר שקיבל אולקוס, שקיבל מחלה. מניין זה? הרוח הנכאה מקרינה על הגוף. וזהו שאומרים חז"ל "ורוח נכאה תייבש גרם": יש בכוחה לייבש אפילו את הגרם, את העצם, שהיא דבר חזק, ולא רק את הבשר. פתאום אתה אומר: האדם הזה נעשה שלד, אני זוכר אותו בריא וחזק. ומה עבר עליו? הפסיד את ביתו, נפל בבורסה, עבר משברים - ואתה רואה צל של אדם. ואחרי תקופה אומרים לך: מה, לא שמעת? נפטר. אתה רואה תמונות שלו מלפני שנה ושנתיים ואומר: זה היה מחזיק מעמד עד גיל תשעים, ופתאום בגיל שישים הלך. מה קרה? האדם נשבר נפשית, והשברון הנפשי הקרין על הגוף.
"נפש בריאה בגוף בריא"?
אפשר היה לשאול: הרי אומרים "נפש בריאה בגוף בריא", ולכאורה יש השפעה מן הגוף על הנפש. ואכן אי אפשר לשלול לחלוטין השפעה כלשהי של הגוף על הנפש, שהרי אדם חולני תמיד - הדבר עשוי להשפיע עליו גם נפשית, ומשבר הגוף עלול לגרום לדכדוך הנפש. אבל גוף בריא בשום אופן אינו יכול לרומם נפש חולה. לנפש בריאה יש כוח להקים גוף חולה ולהוציאו ממחלתו, ואילו הגוף הבריא לא ירומם את הנפש, ולא יעזור כמה שיהיה בריא.
ועוד: "נפש בריאה בגוף בריא" אינו מאמר חז"ל כלל, אינו כתוב בגמרא ולא בפוסקים ואין לו מקורות; זה כתוב על קירות אולמות הספורט. שנית, צריך לדעת שרבים מגדולי ישראל היו חולים כל ימיהם בחולי הגוף, ועם כל זה היו בעלי נפש בריאה ביותר. רואים זאת אצל רבים מגדולי ישראל שהיו למודי סבל ומכאובים, כמו החזון איש וכמו הרב פינקל ראש ישיבת מיר ועוד רבים.
יתרה מזו, ביהדות אדרבה, ההפך הוא הנכון: ככל שהגוף יותר נגוף, כך הנפש מאירה יותר. הגוף ביהדות הוא מסך המחשיך את אור הנפש. אצל מי הנפש היא הגבוהה והמעולה ביותר? אצל האוטיסטים, אצל הילדים שגופם כבול לחלוטין, אצל הסובלים מפיגור. כתוב בספרים שנבואה ניתנה לשוטים. ולמה דווקא לשוטים? כי דווקא חסרי הדעת לחלוטין הם נשמות שחזרו לכאן כדי לתקן. ומה עליהם לתקן? שום דבר, רק להיות כאן. שאילו הייתה חסרה להם מצווה, היו מולידים אותם בני דעת כדי שיקיימו אותה; וכיוון שאין חסרה להם מצווה, מורידים אותם כאדם הלוקה בנפשו, כמוגבל, כדי שיהיה כאן תקופה ויעבור סבל. נמצא אפוא שדווקא אצל אלה שהגוף אינו בא אצלם לידי ביטוי - הנפש מרוממת ביותר; וככל שהגוף בא יותר לידי ביטוי, כך הנפש נסתרת יותר ופחות מוציאה כוחותיה אל הפועל.
ולכן הגמרא אומרת שחכמים שהיו יפי תואר, כלומר שהגוף אצלם היה בעל מעלה, היו פחות חכמים, ואילו המכוערים יותר היו גדולים יותר בתורה. אמנם יש דעה בתוספות, אבל זו פשטות הגמרא: רבי יוחנן היה יפה תואר ביותר והגיע למדרגה עצומה בתורה, ואילו היה מכוער - היה יכול להגיע למדרגה גבוהה עוד יותר. רואים שהגוף החזק והנאה מנגד באיזשהו מקום לרוחניות, וכשהגוף נותן אותותיו ומגלה את כוחו, זה בא על חשבון הנפש. לכן דווקא האנשים הגדולים היו חלשים ולא בריאים, ולא בריונים - כי כשאתה מפתח את הנפש, זה בא על חשבון משהו.
ומעניין שגם ההפך נכון: לא תמצא מר עולם שהוא פרופסור למכניקה קוונטית, ולא מתאגרף או אלוף עולם בג'ודו - ולאו דווקא אלופי עולם, אלא גם למטה מזה. כשאדם מפתח את גופו, בדרך כלל וברוב המקרים זה מראה על רמה שכלית ירודה יותר. איני אומר שתמיד, ותמיד אפשר למצוא יחידים יוצאי דופן, אך ככל שאדם משקיע יותר בגוף, זה בא על חשבון הנפש. ואף מוחמד עלי, אומרים עליו שהראש שלו נפגע מרוב המכות שחטף בראשו - ומעבר לכך שהראש נפגע מעצם העיסוק, אני אומר מלכתחילה: כשכל עיסוקו של אדם בגשמיות, הוא אדם ארצי מאוד, ואין נפשו נוטה אל העיון, אל המחקר ואל ההתבוננות. ואני מדבר גם על גויים, לא רק על יהודים. נמצא שההשקעה בגוף היא על חשבון הנפש, והגוף הבריא והחזק פעמים רבות מחשיך את הנפש; ואדרבה, כשהנפש חזקה היא מקרינה בריאות על הגוף, ואילו גוף בריא אינו מקרין בהכרח בריאות על הנפש.
לסיכום:
ראינו בפסוקים אלו שרשרת אחת: הונו של העשיר בתורה הוא קרית עוז כלפי חוץ וחומה נשגבה בפנימיות לבו מפני היצר הרע הפנימי, ואילו הון כפשוטו מגן רק "במשכיתו", בדמיון הלב, ולעתים הוא עצמו סיבת הרדיפה - לעומת "מגדל עז שם ה'" שהוא מבטח מוחלט. מכאן ל"לפני שבר יגבה לב איש": הגאווה היא ההקדמה לנפילה, ואילו הענווה היא ההקדמה לכבוד, כי השם שוכן את דכא ואת שפל רוח. הביטוי המעשי לגבהות הלב הוא "משיב דבר בטרם ישמע" - הנבהל להשיב, שאינו שומע את השאלה ואת כל צדדי הספק, ונוחל איוולת וכלימה; ודרך החכמה היא לענות רק כשהדבר ברור לך כאחותך, אחרי שמיעה מלאה של טענת השואל. ולבסוף "רוח איש יכלכל מחלהו": כוח הרוח והשמחה מרומם את הגוף ומסייע לו לצלוח מחלה, ואילו רוח נכאה אין הגוף יכול לשאתה, ולכן על האדם לחזק תחילה את רוחו ואת ביטחונו בהשם.