פרק י"ח במשלי נפתח בפסוק אחד שמקפל בתוכו את כל תורת התאווה: מה עושה התאווה לאדם, כיצד היא מפרידה אותו מן הכלל, וכיצד היא מסירה ממנו את מחסום הבושה. נעמוד עליו לאורכו: פירוש רש"י, דרשת חז"ל על לוט, ביאוריו של רבנו יונה, ודבריו של הגאון מווילנה.
לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכׇל־תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע׃ (א)
רש"י מבאר: "נפרד" הוא מי שנפרד מן הקדוש ברוך הוא, כלומר אינו שומר מצוות, והסיבה לכך היא שהוא נמשך אחרי תאוות לבו ואחרי יצרו הרע. אדם כזה - "בכל תושיה יתגלע", ו"יתגלע" פירושו יתגלה: תתגלה פחיתותו, תתגלה חרפתו ובושתו. ו"תושיה" לפי רש"י היא התורה, שנקראת תושיה מפני שהיא מתשת כוחו של אדם, והכוונה: תתגלה חרפתו בין לומדי התורה.
כוונת הדברים פשוטה: אדם שחי ומחובר עם לומדי תורה, ואחר כך נפרד מהם ומידרדר מבחינה רוחנית - כאשר יחזור לחברת לומדי התורה, מיד יתגלה עד כמה הוא עם הארץ, עד כמה הספיק לשכוח מתורתו, ועד כמה אותה רדיפת תאווה הביאה אותו למצב שאינו שולט עוד במה שידע ושלט בו קודם, כשהיה חלק מהם. אם כן, "בכל תושיה יתגלע" - יתגלה קלונו בין אנשי התושיה.
חז"ל דורשים את הפסוק, ורש"י מביא, על לוט שנפרד מאברהם. "ויבחר לו לוט את כל כיכר הירדן" - והגמרא דורשת את הפסוק כולו על עניין הניאוף והזנות: "כי בעד אישה זונה עד כיכר לחם". לוט ביקש את סדום דווקא בגלל מעשיהם הרעים; זה מה שמשך אותו. יש שאמרו בדרך צחות: מדוע לוט השתכר והתגלה בתוך אוהלו? משום שראה את כיכר הירדן "כי כולה משקה" - ראה משקה, והלך לכיוון הזה. בקיצור: לוט רדף אחר תאוותיו.
ומה היה סופו? "בכל תושיה יתגלע" - נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובשתי בחינות. האחת, שבכל שנה ושנה אנו קוראים מחדש את סיפורו המביש של לוט ובנותיו. והשנייה, "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" - נגזר שזרעו שיצא מבנותיו לא יבוא בקהל ה'. נמצא שהמבקש תאווה, בכל תושיה יתגלע: מתגלה ומתפרסם קלונו ופחיתותו.
רבנו יונה מבאר שהפסוק בא לדבר בגנות התאווה: אדם המבקש תאוות לבו - נפרד הוא מכל רֵע. והדברים נכונים להפליא: התאוות שלי והתאוות שלך אינן זהות. כשאני מתאווה לדבר מסוים, לך מתחשק דבר אחר, ואיני מוכן לוותר על מה שמתחשק לי תמורת מה שמתחשק לך. לכן כשיש קבוצה של אנשים וכל אחד בעל תאווה - "יבקש נפרד": הוא מבקש להיפרד, כיוון שאין תאוותו מתאימה לאחרים, והוא אינו מוכן לבטל תאוותו מפני תאוות חברו. וכך הוא גורם לעצמו ריחוק מכל חבריו.
היכן רואים זאת בעיניים? יושבת חבורת אנשים, ופתאום אתה רואה אחד מסתובב בחוץ. מה הוא עושה שם? מתחשק לו לעשן. הרי לך "לתאווה יבקש נפרד" - נפרד מכולם, מפני שיש לו תאווה שהוא צריך לממש אותה.
בפסוק נאמר עוד דבר על בעל התאווה: לא זו בלבד שהוא נפרד מחבריו בעקבות התאווה, אלא שאינו מתבייש אפילו כשהוא מגיע על ידה לביזיון גדול. התאווה מעוורת את עיניו מלראות את הדופי והגנות שיש בה.
דוגמה: אדם לבוש מכובד עובר ליד פח אשפה, ופתאום רואה שם משהו שאולי יהיה לו בו שימוש. כמה זה שווה? עשרים שקלים, שלושים שקלים - תקנה! אבל לא, חבל, סתם זרקו. ומה הוא עושה? מחפש כיצד לטפס על הפח כדי להוציא. וכעת תחשבו, מכר שלו עובר שם ורואה אותו - איזו בושה, איזה ביזיון, "מה אתה, הומלס? מה אתה מחטט בפחים?". אבל לתאווה הוא אינו יכול לעמוד. מפני שיש בו תאוות הממון והוא ראה שם משהו שמעניין אותו, הוא מוכן להגיע למצב של ביזיון גמור. זהו "בכל תושיה יתגלע": יתגלה קלונו בעיני האנשים החכמים הרואים את מציאותו.
הסבר נוסף ברבנו יונה: "יתגלע" - שיביע את תאוותיו בשפתיו. יש אדם שיש לו תאווה ולפחות הוא מסתיר אותה, ויש אדם שאינו מסתיר אלא מגלה אותה לפני אחרים, ובדיבורים אלה הוא משפיל את עצמו וגורם לעצמו ביזיון גדול. אדם אומר: "תראה את הבן אדם הזה, כמה מתחשק לי עכשיו להרביץ לו" - אתה אומר זאת כדי לבטא את תאוות לבך, אך השומע אותך אומר: תראה איזה אדם נקלה, איך הוא בכלל חושב על דבר כזה, להרים יד על מישהו? ומיד ערכך בעיניו יורד. בעל התאווה אין לו בושה אפילו בפני החכמים: הוא מוכן לספר על כל ענייניו והבליו הפרטיים המציגים אותו באור שלילי, ומרוב רדיפתו אחר התאווה אינו מרגיש בביזיון.
הייתי פעם בשמחת אירוסין. מקובל שאדם בשמחתו נותן צדקה לנזקקים הבאים לאסוף. והנה אני רואה את אבי החתן ניגש לאבי הכלה ומספר לו בגאווה: "ראית את זה שבא לאסוף כאן צדקה? ראית איך נפנפתי אותו? אמרתי לו שיש לי רק שטר של מאה או מאתיים, וזהו". לכל הפחות תתבייש. אינך רוצה לתת - אל תיתן; אתה סבור שאינו הגון - אל תיתן. אבל מדוע אתה בא ומתגאה בזה, ומספר איך פגעת באדם שבא לבקש צדקה? "בכל תושיה יתגלע" - גם בפני חכמים מתגלה קמצנותו, מתגלים טבעיו ומידותיו המקולקלות. זהו האדם הרודף אחר תאוותו בלי מעצור, ועליו נאמר "יִכָּלֵם לא ידע", ונאמר "כי הילל רשע על תאוות נפשו" - הרשע בא ומתהלל בתאוות נפשו ובדברים הלא הגונים שעשה.
פעם נקלעתי למקום שבו ישבו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, וכל אחד ישב והתפאר ב"קומבינות" שעשה על אחרים. זה היה מזעזע ממש. אחד מספר איך מכר טיול באוטובוסים במחיר כפול ויותר מן המתחרה, ואיך הסביר ללקוח שאצלו יש מושבים אורטופדיים ומזגן; וכשהלקוח בא בטענות שהמזגן לא פעל, ענה לו: "אמרתי שיש באוטובוס מזגן, לא אמרתי שאפעיל אותו - הפעלת מזגן זו תוספת של מאתיים שקלים". יושב ומספר לך בלי שום בושה איך רימה אנשים. מה אתה מספר? שאתה גנב? אלא שאדם בעל תאווה כבר אינו מרגיש בושה - "יהלל רשע על תאוות נפשו". הוא עוד רואה בזה נקודות זכות: תראו כמה אני מתוחכם, כמה אני תחמן. וזהו דבר פסול ומקולקל מאוד. "בכל תושיה יתגלע" - הוא מוכן להתגלות בקלונו גם בתוך קהל רב ובפני אנשים חכמים, בלי שמץ של בושה.
רבנו יונה מוסיף ביאור שיש להבינו מתוך ההקשר. ונקדים ונזכיר: חלוקת הפרקים המקובלת אצלנו אינה מצד כותב הספר, אלא חלוקה מאוחרת בת כמה מאות שנים שמקורה אינו יהודי. החלוקה היהודית היא לפרשיות - פתוחה וסתומה - ולא לפרקים. לכן אין לתמוה אם נסביר פסוק זה מתוך קשירתו לסוף הפרק הקודם: אין זה פרק אחר אלא פסוק אחר פסוק.
בפסוקים הקודמים דובר בעניין הדיבור: "גם אוויל מחריש חכם ייחשב", "חושך אמריו יודע דעת, יקר רוח איש תבונה". אומר רבנו יונה שגם פסוקנו עוסק בדיבור: מי שחושק בתאוות אין מעצור לרוחו, והוא מדבר ככל אשר תאווה נפשו, ועל ידי זה "יבקש נפרד". אם אתה יודע לשים מחסום לפיך, אתה יודע לומר לעצמך: כאן לא צריך לדבר, כאן לא צריך לומר כך. אבל אם אינך עושה כן - אף אחד לא יסבול אותך, כי יש לך אצבע קלה על ההדק של הלשון. כל מה שעולה בדעתך אתה אומר מיד: גם אם זו לעג למישהו, גם אם אלה דברי ביטול לדבריו, גם אם אלה דברים המציגים אותו באור שלילי.
אנשים כאלה מסכנים ממש: כל העולה על לבם הם מוציאים, אין להם מצב שבו הם יודעים לשתוק ולחשוך אמריהם. מה שיש להם - "איידי דבעיתא ליה, מיד טריד", מיד הוא פולט. אדם כזה שפל מאוד, והוא בעל תאווה. יש אדם שתאוותו ממון, ויש אדם שתאוותו דיבור - הוא אינו מסוגל לשתוק. היום יש ביטוי: "כמה הוא חופר". מדבר ומדבר, ותמיד חייב לומר משהו; וכשאין לו מה, הוא ידבר על זה, ויצחק עליך, ויזלזל בזה, וילגלג על מילה שאמרת. זו התאווה שדיברנו עליה: "גם אוויל מחריש חכם ייחשב" - תאוות הדיבור.
ומה תוצאתה? "יבקש נפרד" - לאדם הזה לא יהיו רעים ואוהבים, כולם ייפרדו ממנו. מי יכול לעמוד לידך? מי יכול לסבול כל העת דברי גנאי ושחוק ולעג? ועוד: "כי יחטא ויאשם בדבריו לחבריו" - יש בזה חטא ובוודאי תיכשל, שכן "כל המרבה דברים מביא חטא", ו"ברוב דברים לא יחדל פשע": בריבוי דברים בהכרח תפגע במישהו ותאמר דבר גנאי. ואפילו אם תאמר שאינך פוגע באיש - "כי יהיו למשא רוב דבריו". האם נעים לך שמישהו יעצור אותך ויאמר: "אתה מוכן לתת לנו כמה דקות שקט? אתה מדבר שעה וחצי נון־סטופ"? אנשים אומרים: אל תזמין אותו, בפעם הקודמת הוא ניפח לנו את המוח. אדם שאינו שולט בתאוות הדיבור שלו, גם אם אינו פוגע בכולם - עצם זה שאינו מפסיק לדבר גורם שאנשים לא ירצו בחברתו.
רבנו יונה מוסיף עוד: "בכל תושיה יתגלע" - בכל דבר חוכמה הוא מגלה ומביע את דעתו, אף על פי שלא למד חוכמה, "כי כן מידת המתאווים לדבר ולהשיב". וכמה זה נכון. יש אדם שיודע הכול: תשאל אותו מה למד, מה הרקורד שלו - ובכל זאת כל מה שתשאל, הכול הוא יודע. אמרתי לכם פעם: אם אתה פוגש אדם שבחמש דקות מראה לך את כל מה שהוא יודע - דע לך שזה באמת כל מה שהוא יודע. הכול הוציא בחמש דקות, וזהו.
דווקא החכמים אינם מתבטאים על כל דבר ואינם חייבים כל העת להביע דעה; ובפרט בנושא שאינם בקיאים בו, יאמרו: בנושא הזה אני מעדיף לא להתבטא. אבל עם הארץ והסכל, אלה שחייבים תמיד לדוור את עצמם לדעת, מדברים על כל נושא בלי שמץ של מושג. שמע פעם משהו קלוש - וכבר הוא מבין, וכבר יש לו מה לומר, והוא מחווה דעה, ואוחז צד, ומתווכח. אלה אנשים שמתאווים לדבר: "בכל תושיה" - גם בתושייה שאין לו בה מושג כלל - "יתגלע", בכולן הוא מגלה דעתו.
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק כאילו סדרו: "נפרד יבקש לתאווה". מי שנפרד מן התורה - מה הדבר הראשון שהוא מבקש? תאווה. וכמה הדבר נכון. אתם רואים, השם ישמור, את תופעת הנושרים, אלה שלא החזיקו מעמד; מה הדבר הראשון שהם הולכים לעשות? לרדוף אחר התאוות. הרי לכאורה, עזבת את הישיבה - לך וחפש מסגרת אחרת, חפש מקום עבודה, תכנן את המשך דרכך. ואיני מתווכח כאן על עצם ההחלטה אם נכונה היא אם לאו; נניח שהחליט שישיבה אינה מתאימה לו - שילך ויחפש משהו אחר. אבל לא: הדבר הראשון שהוא מחפש הוא תאוות. עד עכשיו היה משגיח, היה ראש ישיבה, הייתי כבול; עכשיו איני בישיבה - "שלום עלייך נפשי".
קראתי פעם דברים שכתב בוגר של "אגודת הלל". השם "הלל" נלקח מן הפסוק "כי הילל רשע על תאוות נפשו". זו אגודה שהקימו הורים שבנם יצא לתרבות רעה וניסו להחזירו, ואינה אלא מעין גמ"ח של עזר וסיוע לאנשים שרוצים לעזוב את הדת; יש להם מקום שבו מסייעים להם להתאקלם. אותו אדם, שבסופו של דבר חזר, מספר: אחרי שעזבתי את הישיבה, הדבר הראשון שרציתי היה לבלוע את העולם. עד עכשיו זה אסור וזה אסור - וכעת הכול. ובאמת היה הכול: טלוויזיה, וידאו, אינטרנט, הנאות כרצונך. אבל מגיע שלב שבו אתה מבין שזה בעצם לא החיים. הרגשת כמו מורעב שהגישו לו אוכל - בסדר, ומה עכשיו? ואז פתאום מתברר לך שאין לך אף אחד שעומד מאחוריך. מה הם עושים למענך? מוציאים אותך החוצה, עוזרים לך למלא את תאוותיך. אבל מה עכשיו? מי עוזר לי מכאן והלאה? ופתאום אתה מגלה שאתה לבד. זהו "לתאווה יבקש נפרד".
ואפשר לומר יותר מזה. אם תבקש לאפיין באחוזים מה הסיבות שאדם עוזב את עסק התורה ואת שמירת התורה והמצוות - התשובה היא תאווה. פעם עוד היה מחסום כלשהו של בושה, והאדם היה חייב לעטוף זאת באיצטלה של בקשת ידע ומדע והרחבת אופקים ולימודים גבוהים, ובלבד שלא יציגו אותו כחלש אופי שלא עמד מול תאוותיו. היום אומרים זאת מפורש: "הרגשתי מוגבל מדי, כאן אני מרגיש הרבה יותר חופשי". מחסום הבושה הוסר. כל הסיבות החיצוניות שיאמר לך - המשגיח לא הבין אותי, ראש הישיבה זלזל בי - אינן אלא איצטלה, כסות וערוות עלה תאנה לתרץ את מעשהו. מה מסתתר מאחורי הכול? תאווה.
וכך גם עיקר הסיבה שאדם אינו חוזר בתשובה - התאווה. כשאדם עומד לחזור בתשובה, השיקול הראשון אינו אם זו אמת או לא, אם זה מחייב או לא, אם יש למעלה גן עדן וגיהינום. דעו לכם: החלק הזה של השכנוע הוא הקל והפשוט ביותר; להשתכנע שיש בורא לעולם אפשר בהרצאה אחת, ולהוכיח שהתורה אמת זה החלק הפשוט. החלק הקשה הוא לעבור את המחסום הפסיכולוגי: ממחר אין דבר כזה לקום בבוקר, לשתות קפה, לאכול עוגה וללכת לעבודה; ממחר צריך להניח תפילין, ובסוף השבוע יש שבת. על מה אני מוותר? צריך לקום מוקדם יותר, להקדיש זמן לתפילה, לוותר על המשחק בשבת, על הטיול עם החברים. תשאלו כל בעל תשובה שעמד בהתלבטות - השיקול הראשון היה רווח והפסד: מה אני עומד לשנות בחיי, על אילו תאוות אני עומד לוותר. איך אני הופך את עצמי מאדם שעד היום רדף אחר ההנאות לאדם שיתחיל לרדוף אחר המושכלות - זה החלק הקשה והמסובך.
וזהו "לתאווה יבקש נפרד": מי נפרד מן התורה? מי שמבקש תאווה. מי אינו מתחבר לתורה? מי שמבקש תאווה. ומי שמוכן להקריב את תאוותיו על מזבח התורה והקדושה - הוא האדם שבאמת יעסוק בתורה ויתחבר אליה.
ועוד: כשאדם עוזב את התורה, הוא עוזב את אחד המגינים הגדולים ביותר שיש לו נגד התאווה. הרמב"ם מביא שעל התורה נאמר "באהבתה תשגה תמיד" - אם אדם שוגה באהבת התורה, הרי הוא קשור לקדושה; ואם לאו, בהכרח ישגה באהבת דברים אחרים. וכן אומר הרמב"ם שאין מחשבת עריות מצויה אלא בלב פנוי מן החוכמה. אם מילאת את הלב בחוכמה - העריות וכל השאר יוצאים מן האדם; ואם לא מילאת אותו בחוכמה, נחשים ועקרבים שוכנים בו. זה מה שאומר הגאון בדברי שלמה: מי שנפרד מן התורה עזב את ההגנה הגדולה ביותר מפני אותם נחשים ועקרבים, וממילא ברגע שנפרד הוא נמשך מיד אחר תאוותיו, ואין לו מגן וצינה שישמרו עליו.
על "בכל תושיה יתגלע" אומר הגאון מווילנה: יתגלה קלונו בכל. והגמרא בפסחים מדברת בחומרה רבה על תלמיד חכם המרבה בסעודות בכל מקום, וקוראת לו "בר מלחך פינכי" - מלקק הקערות (ומכאן הביטוי המוכר לדור הוותיק: "מלחך פנכה"). מדובר בתלמיד חכם שאין לו כבוד לתורה שבו: כל הזדמנות שמזמינים אותו - יש סעודה, הוא בא; יש אוכל, הוא בא. ורואים אותו מקפיד שלא תחסר לו אף אחת משלוש המנות, ואם אפשר להשיג מן המלצר עוד מנה - גם שלישית ורביעית; וגם מן הקינוחים הוא מדקדק לקחת מכל סוג, ואינו נוטל בצמצום, שלא יהיה ספק אם יצא ידי חובת ברכת המזון, ואף משום בל תשחית, שהרי ממילא זורקים בסוף. כיצד מדברים עליו האנשים? "ראית את הרב הזה? בכל חתונה הוא מגיע מההתחלה ועד הסוף, נראה שבא רק לאכול". אלו ביזיונות, ואלו בושות, וזהו ביזיון לתורה - והגמרא אומרת עליו דברים חמורים ביותר.
זהו "בכל תושיה יתגלע": מכיוון שעזב את התורה נדבק בתאוות, ומכיוון שנדבק בתאוות מתגלה קלונו בכל תושייה - תאוותו מתגלה בפני החכמים ובפני קהל רב הרואים את מעשיו. אך כפי שאמרנו, הוא עצמו אינו מרגיש: כיוון שהוא רודף אחר תאוותיו, אין הוא חש מה קורה עמו ואינו מרגיש בביזיונו.
פסוק אחד, וכמה פנים לו. לפי רש"י: הנפרד מן הקב"ה בעקבות תאוותו - קלונו מתגלה בין לומדי התורה, ולוט הוא הדוגמה הנצחית לכך. לפי רבנו יונה: בעל התאווה נפרד מחבריו מפני שאינו מוכן לוותר על תאוותו, ואינו מתבייש להתבזות ואף מגלה את תאוותיו בשפתיו; ובעל תאוות הדיבור, שאינו יודע לחשוך אמריו ומחווה דעה בכל נושא שאינו מבין בו, גורם שכולם ייפרדו ממנו. ולפי הגאון מווילנה: "נפרד יבקש לתאווה" - מי שנפרד מן התורה, הדבר הראשון שהוא מבקש הוא תאווה, שכן עזב את המגן הגדול ביותר מפני נחשי היצר. מכאן המסקנה למעשה: התאווה היא הסיבה האמיתית לעזיבת התורה והמכשול הגדול בדרך אל התשובה, והמוכן להקריב את תאוותיו על מזבח התורה - הוא שיזכה באמת להידבק בה.