שני הפסוקים החותמים את פרק י"ז עוסקים בסוד הדיבור והשתיקה: מתי לדבר, כמה לדבר, ומתי עדיף להחריש. אלו אינם פסוקי מוסר כלליים בלבד, אלא הדרכה מעשית לחיים - בחינוך, בהוכחה, בהופעה בציבור וביחסים שבין אדם לחברו. נלך עליהם כסדרם.
חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה׃ (כז)
רש"י מפרש: אדם שהוא יודע דעת - הוא חושך אמריו. הוא אינו מדבר חופשי, אינו זורק החוצה כל מה שיש לו. "יְקַר רוּחַ" פירושו שאינו ממהר להוציא את רוחו, ורוח היא הדיבור - "רוח ממללא". הרוח אצלו יקרה וכבדה, ואינו ממהר להוציאה. אצל הכסיל נאמר להיפך: "את כל רוחו יוציא כסיל" - כל מה שיש לו להגיד הוא פולט מיד, מדברר את עצמו לדעת. ואילו איש התבונה יקר רוח, מונע את עצמו מלהוציא את כל דיבוריו.
רבנו יונה מדייק בלשון הפסוק: לא נאמר "מונע אמריו" אלא "חושך אמריו". חסכון אינו אי־הוצאה מוחלטת. כשאנו אומרים שאדם חוסך את כספו, אין הכוונה שאינו מוציא אותו כלל, אלא שהוא מוציא אותו בצורה מושכלת. כך גם בדיבור: החוכמה היא לדעת מתי לדבר. "דבר בעיתו מה טוב".
יש אדם שאינו פיקח, וזהו "אינו יודע דעת" - הוא מדבר תמיד. צריך או לא צריך, יועיל או יזיק, לא אכפת לו; הוא רוצה לומר עכשיו, והוא אומר. ואחר כך מתברר שעשה נזק גדול: אילו היה ממתין שבוע־שבועיים, הייתה תועלת עצומה בדברים, ובדיבור המוקדם קלקל הכל. או שיש אנשים שאסור בכלל לדבר עמם ישירות, ואילו היית פועל בעקיפין היית משפיע עליהם מאוד - אבל באת ודיברת איתם רשמית, והזקת לעניין. היודע דעת יודע ש"דבר בעיתו מה טוב", וגם יודע לדבר אל אוזן שומעת, במקום שמחבבים את אמריו ושותים בצמא את דבריו.
מי שיודע דעת מכיר במעלת החוכמה, במתק דבריה, בחן ערכה וחמודותיה. וכמו שהגמרא במסכת שבת מדברת על המשי היקר - הוא יקר אצל אנשים הרגילים ללבוש בגדי משי וארגמן; את הסחורה הזאת משווקים במקום שיש לה קונים. אבל ללכת למקום שאנשים רחוקים ממצוות ולפתוח איתם בדקדוקי מצוות - זה לא הנושא, לא האנשים ולא מתאים. על כך מביא רבנו יונה בשם מחברי המוסר: אל תהיו כמשליכים הפנינים לפני החזירים. פנינה היא דבר יקר, אבל החזיר מעדיף אשפה - אז למה להביא לו פנינה?
כשקורה אסון, יש אנשים שממהרים לתקשורת ומתחילים למצוא סיבות: זה קרה בגלל זה, זה קרה בגלל חילול שבת. השם ירחם, לאדם שנהרג בנו אומרים שזה קרה בגלל חילול שבת. איני מתווכח על מה שכתוב בתורה - "מחלליה מות יומת" כתוב, הכל אמת. השאלה היא אחרת לגמרי: האם חכם היה לעשות כך? לגשת להורים כשמתם מוטל לפניהם ולומר להם שהם הרגו את ילדם - וכי באמת הוא יקבל זאת ממך ויתחיל מחר להניח תפילין? תחשוב בהיגיון: האם יש בזה תועלת? זה מה שאומר הפסוק: יודע דעת חושך אמריו, ואינו משליך פנינים לפני חזירים. וחלילה איני מגדיר אנשים כחזירים; כוונתי רק לומר שאין למכור סחורה כשאין מי שיקבל אותה. ובמקרים כאלה זה גרוע יותר: אינך רק נכשל בשיווק, אלא אתה עצמך הופך למטרה ללעג, נתפס כאדם שדבריו מופרכים ובלתי מתקבלים על הדעת, וכאדם לא מוסרי שאומר דברים כאלה בעת הזאת. כאן צריך הרבה חוכמה לדעת מתי לדבר ומתי לא.
עוד אומר רבנו יונה: מי שיודע דעת ומכיר במעלת החוכמה, כוונתו בהשגת החוכמה אינה כדי להתפאר ולא כדי שידעו כמה הוא חכם, "כי דיו בעטרה שעטרה לו החוכמה, ואשר קנה ממנה יתרון ומעלה לנפשו". החוכמה עצמה היא כתר לו, ודי לו בכך; אינו מחפש כתרים מדומים שיקשרו לו אחרים. לכן הגדולים האמיתיים היו מצטנעים. מדוע אינם מרגישים צורך לצאת אל העם? משום שאין להם שום עניין בזה: יציאה אל העם היא כדי לקבל - פידבק, שבח, הערכה. אבל החכם האמיתי אומר: החוכמה היא עטרה לי, איני צריך עוד מישהו שיעטרני בעטרות מדומות. ולכן אדם כזה אינו מדבר אלא במקום שיש בדבריו תועלת. ואילו מי שמחפש פרסום ועיטורים, מחפש כל הזדמנות לדבר - מועיל או לא מועיל - כדי שישמעו אותו, כדי שיעטרו ויפארו אותו.
השלב הראשון הוא "חושך אמריו" - להחליט אם בכלל לדבר. השלב השני מתחיל אחרי שהחלטת שצריך לדבר: בדקת את התנאים, בדקת את השטח, ואכן נצרך כאן להוכיח. עכשיו עליך להיות איש תבונה, שבורר את אמריו ומילותיו. עשה בדיקה מחודשת: מה לומר - והרבה פעמים הבדיקה העיקרית היא מה לא לומר. כי כאשר אתה אומר דבר שאינו צריך להיאמר, אתה עלול לגרום נזק עצום שיהרוס את כל מה שאמרת קודם. איש תבונה מושל ברוחו, אינו עונה בבהילות, אלא חושב, מהרהר, בודק, ורק אז עונה.
מסכם רבנו יונה: שלמה המלך מדבר כאן על מניעת דברי החוכמה - שידע החכם שלא להוציאם לפני עתם וזמנם; ועל מניעת דברי התבונה - שלא יוציא דבריו אלא אם כן התבונן בהם וראה שראויים להיאמר.
הגאון מווילנה גורס את הפסוק בחיבור אחר: "חושך אמריו יודע" - מי שנמנע אפילו מן הדברים הנצרכים לו; "דעת יקר רוח" - יש לו דעת של יקר רוח. כלומר, מי שחוסך ומונע גם דברים שראוי היה לומר אך אינם הכרחיים ביותר, הוא יודע להעריך ולייקר את הרוח ואינו מדבר סתם. ומי שנזהר אף במחשבה שלא להוציאה לבטלה, הוא נקרא "איש תבונה" - וזו מעלה גדולה עוד יותר, שליטה מוחלטת אפילו במחשבות שלא להוציאן שלא לצורך.
גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן׃ (כח)
כאן, אומר רבנו יונה, בא שלמה לתת עצה לאוויל עצמו: אתה תחריש. כי אם תחריש, לא יחשבו לך זאת לקוצר דעת ולטיפשות, אלא אדרבה - חכם תיחשב, "כי יאמרו במידת החכם נמצא". כשאדם שותק חושבים תמיד שמי יודע מה יש לו לומר, שהוא יודע הרבה ואינו מוציא את הכל. אבל כשאדם מדבר - "את כל רוחו יוציא כסיל" - מהר מאוד עומדים על דעתו. כשאתה שותק, יש סיכוי שיחשבוך לחכם, שהרי מידת החכמים היא לשתוק.
מספרים על רבי איצל'ה (רבי יצחק) בלאזר, תלמידו של גאון המוסר רבי ישראל מסלנט, שהיה גאון עצום ומצניע לכת. פעם ישבו בוועידת רבנים ודנו בלימוד, והיה שם גם הרב מבריסק. העלו שם שתי שאלות, שקלו וטרו, כל אחד חיווה דעתו ואמר תירוץ, עד שהגיעו למסקנה. ורבי איצל'ה ישב כל העת ושתק, ועשה רושם כאילו אינו יודע כלל על מה מדברים. הרב מבריסק חזר לביתו והתפלא: הרי אומרים שהוא תלמיד חכם. הוציא מספרייתו את ספרו של רבי איצל'ה כדי לתהות על קנקנו, והספר נפתח לו - סייעתא דשמיא - בדיוק באותו סימן שבו רבי איצל'ה מעלה את אותן קושיות עצמן וכותב את אותם תירוצים שנאמרו שם. אז התפעל מן העוצמה האדירה: יושבים ומקשים, ואתה כבר דנת בזה וכתבת - ואינך אומר מילה. בשביל מה? כדי להראות כמה אני יודע? כדי להתפאר? הרי כשמישהו שואל ואנחנו יודעים, מיד יש רצון לדבר, ואפילו לא שאלו אותנו - אנחנו קופצים: רגע, אני אגיד לך, אני קראתי, אני חשבתי על זה. כזה טבע יש באדם. ופה - שומע הכל ושותק. זו גדלות במוסר, זו שליטה עצמית, זה תלמיד של רבי ישראל מסלנט.
כשמזכירים "הרב מבריסק" צריך לדעת באיזה דור מדובר, כי מדובר בדרך כלל בשלושה דורות ממשפחת סולובייצ'יק, שכולם היו אב"ד בריסק. הראשון לשושלת הוא ה"בית הלוי", רבי יוסף דוב (רבי יושע בער). אחריו הגר"ח - רבי חיים מבריסק, שהיה בחוץ לארץ, בבריסק. והנכד הוא הגרי"ז, רבי יצחק זאב, "רב וועלוועלע" (וועלוועל הוא זאב ביידיש). אם מדברים על המערכות שהיו כאן בארץ - מדובר בגרי"ז; ואם מדברים על תקופת החפץ חיים - מדובר ברבי חיים מבריסק.
דרכו של החכם להטות אוזן, להחריש, לשמוע ולא לגלות דעתו. הרבה פעמים היו שואלים את הרב מבריסק שאלה, והוא היה שומע ואינו עונה. היו חוזרים ושואלים: אז מה הרב אומר, לעשות או לא לעשות? והוא שותק. ובסוף היה אומר: גם זו תשובה. אל תחשוב שעל כל דבר צריך לשמוע כן או לא. הרבה פעמים היו לו שיקולים על מה לא לדבר ועל מה לא להגיב, ואילו חששות עלולים לנבוע מדבריו. הוא היה צופה ורואה את הדברים למרחוק, ולכן ידע תמיד מתי לא לדבר.
פעם פנו אליו בענין "ילדי טהרן" - ילדים שבאו מארצות אירופה ועברו דרך טהרן, והעבירום על דתם, והרב מבריסק נלחם קשות באותו ענין. אמרו לו: יש עסקן מקורב לשלטונות שמוכן לעזור, אולי כדאי לצרפו. אמר הרב: לא כדאי, יצא מזה רק נזק; מי שמצרפים - רק ממחנה היראים. טענו שיש לו גישה וקשרים, ובסופו של דבר צירפו אותו בלי לשמוע בקול הרב. בתחילה אכן קם ומחה, והיתה לו גישה לתקשורת. אבל אחרי שבוע נדם - ולא רק שנדם, אלא נתן לכולם להבין שהבעיה נפתרה, בעוד שהעניין כלל לא היה בסדר. נמצא שגרם נזק עצום: עורר, צעק, ואחר כך סגר את התיק. ויש אין־ספור דוגמאות שבהן אמר הרב מבריסק דברים, לא שמעו לו, ובסוף נוכחו כמה צדק. הוא היה אומר: אנשים רואים יער - יש הרואים את העצים הראשונים, יש הרואים מעט יותר פנימה, ומה אעשה שהקדוש ברוך הוא חנן אותי בטבע לראות גם מה שיש בקצה היער; ויתרה מזו, יש אנשים שאפילו את העצים שלפניהם אינם רואים.
עוד מעשה: לילה אחד לפני שהלך לנוח אמר לבני ביתו - אם יבואו לקרוא לי, גם בשתיים בלילה וגם בארבע לפנות בוקר, העירו אותי. אכן בשתיים בלילה באו ודפקו, העירוהו, יצא ודיבר עם השליח. שאלוהו אחר כך: מה היה העניין שכדאי היה להעיר את הרב באמצע הלילה? השיב: ערכו שם אסיפה, וחששתי מאוד שיגיעו להכרעה שלא על פי הדין וההלכה. אני המורה־דרך בעניין הזה והם ירצו לשאול אותי, אך מאידך הם יודעים את התנגדותי - ולכן ישלחו מישהו בשעת לילה מאוחרת, ואחר כך יאמרו: פנינו לרב מבריסק והוא ישן, לא היתה ברירה ולכן הכרענו בעצמנו. את זה צפיתי מראש, ולכן ביקשתי שיעירוני בכל שעה. וכך בדיוק היה: הם תכננו להעביר דבר נגד הסכמתו, הרב קם והתנגד ואמר בשום אופן לא, ולא היתה ברירה אלא לקבל את ההחלטה על פי דעת תורה. ראו כמה חוכמה נדרשת כדי לצפות תמיד את הדברים מרחוק.
מי שאוטם וסוגר את שפתיו ייחשב לנבון, אומר רבנו יונה, כי מידת הנבון היא שכאשר הוא חפץ להגיד את דעתו, סוגר שפתיו ומושל ברוחו עד לאחר המיתון והמחשבה. וזו התאמה גמורה למה שאמרנו: הנבון הוא שגם כשצריך לדבר, שוקל ומתבונן היטב - האם ראוי לומר דווקא את הדברים האלה, או דברים אחרים, האם למעט או להאריך. ואחרי שהחליט - יודע מתי לאטום את שפתיו, לדבר באורך המתאים, ואז לשתוק.
יש אנשים הסבורים שאם כבר נתנו להם לדבר, ידברו עד שיסיימו כל מה שיש להם לומר. פעם הייתי בשבע ברכות והגיע משגיח מאיזו ישיבה ודיבר כחמישים דקות. כנראה הכין שיחה לישיבה ומסר אותה, ואחר כך הרגיש שהוא חייב למסור אותה גם כאן. והציבור נע באי־נוחות. הרי לשבע ברכות מגיעים בעשר בלילה, לא בשמונה, וכמה זמן בסך הכל יש - שעה, שעה וחצי, עם קצת שירה. והאדם ייבש את הציבור חמישים דקות. לפעמים יש מה לשמוע, ולפעמים זה פשוט אינו תופס ואינו מרתק. החכם יודע מתי להחריש, ויודע גם כשצריך לדבר - כמה לדבר.
הרב נויגרשל אמר פעם שהוא מוסר הרצאות של שליש שעה; מזמינים אותו - שליש שעה, ולכל היותר שעה. מדוע? מוטב שיצאו מן ההרצאה בטעם של עוד, מאשר שישבו ויתהו מתי כבר נגמר. מי שתפס אותם ארבע שעות - לא יבואו אליו בפעם הבאה. תן להם טעם של עוד; מדוע אתה חושב שאתה חייב לשפוך את כל מה שיש לך לומר?
מעשה בדרשן שהגיע לכפר בגשם זלעפות. הגיע לבית העם ומצא אדם אחד יושב. חיכה וחיכה, ואיש לא יצא מביתו בגשם כזה. שאל אותו: מה אתה אומר? השיב האיש: כבוד הרב, איני מבין בדרשות, אני חקלאי ומבין בפרות. אם שלחתי את הפרות למרעה וחזרה רק פרה אחת - לא אמנע ממנה בשל כך את האוכל. הבין הרב את הרמז ופתח בהרצאה, ודיבר בלהט ובפאתוס שעה וחצי. בסיום שאל את הרפתן: נו, מה אתה אומר על הדברים? השיב: כבר אמרתי לכבוד הרב שאיני מבין בהרצאות אלא בפרות. ומה שאני יודע הוא, שאותה פרה שהגיעה בסוף היום - איני זורק לה את האוכל של כולן ואיני חונק אותה בו; אני מביא לה מנה של פרה אחת. יש לך מאזין אחד - דבר עשרים דקות, חצי שעה, ולך הביתה.
ויש בזה מוסר גדול. אמרו שבעקבתא דמשיחא "חכמת סופרים תסרח". מהו תסרח? לשון עודף, כמו "היריעה העודפת... סרוח על אחורי המשכן" - מאריך ומאריך ואינו יודע מתי לסיים. החוכמה היא גם לדעת מתי לסיים, לדבר דברים קצרים שישאירו טעם של עוד. פעם אחד האריך והאריך, ואחר כך התנצל ואמר: באתי בלי שעון. אמרו לו: כן, אבל מאחוריך תלוי לוח שנה. ופעם ביקשו מאחד לדבר, שהיו יודעים שהוא מפיק מרגליות, והתנצל שבא בלי שיניו התותבות ואינו יכול. הלכו והביאו לו אותן מהבית, שם את השיניים ועמד לדבר - והוא הרגיל לדבר עשר דקות או רבע שעה דיבר שעה שלמה. שאלוהו: למה הארכת כל כך? אמר להם: אתם אשמים, הבאתם לי את השיניים התותבות של אשתי; עם שיניים כאלה לא שותקים.
וזה עצמו כוחו של הנבון: גם כשהוא חפץ לדבר ולהגיד דעתו - סוגר שפתיו ומושל ברוחו. שהרי כשיש לאדם מה לומר, הדבר מקשקש בו והוא חייב להוציאו. ונאמר "שמחה לאיש במענה פיו": כשמישהו שואל ואנחנו יודעים, יש הנאה מיוחדת לומר - ראיתי אתמול בדיוק את ההלכה הזאת, הדין הוא כך וכך. אפילו ידיעה סתמית, איך מגיעים למקום פלוני, יש הנאה לשבת ולהסביר. שמחה לאיש במענה פיו - והעוצמה והחוכמה הן לדעת לשתוק, או לדעת לדבר רק כשצריך.
הגאון מווילנה מפרש את הפסוק אחרת, ויש כאן עצה נפלאה: "גם אוויל מחריש חכם יחשב" - אדם ששומע ועושה עצמו כחרש אשר לא ישמע וכאוויל שאינו יודע, לחכם ייחשב. אתן דוגמה מצויה. הילד שלך עשה מעשה חמור; שמעת ממישהו שהיה ענין בכיתה, שהמורה תפס אותו וכדומה, והילד לא סיפר דבר בבית. הרבה פעמים - לא תמיד, וכאן צריך הרבה שכל - עדיף לשתוק ולהראות לילד שאינך יודע כלום. מה העניין בזה? כשהילד יודע שאינך יודע, הוא יודע שמבחינתך הוא עדיין לא "שרוף", ושהוא עוד צריך לרצות אותך. וממילא, כשיעבור את הגל העכור, ישתדל ויתאמץ לחזור למוטב.
לעומת זאת, כשאתה מכריז: אני יודע בדיוק מה עשית, מה אתה חושב שאתה מסתיר ממני, אתה חושב שאין לי מקורות? - הרבה פעמים זה נובע מרצון להראות שאני יודע הכל. ומה עשית בזה? הילד שעד עתה הרגיש שכלפיך הוא עדיין בסדר, מרגיש עכשיו שממילא הוא שרוף, וכיוון שכך אין לו מה להסתיר, והוא עושה את הדברים בגלוי. אדם מגלה חס ושלום שבנו, שהיה הולך על הקצה, מעשן בשבת; אם תגלה לו שאתה יודע - מחר הוא יוצא לעשן במרפסת הבית, כי מה יש לו להסתיר. אבל אם אינך יודע, הוא לא יעשן לידך ולא יעשה זאת כך שתראה, ונשמר עדיין מצב שבו יהיה לו קל יותר לחזור, שהרי "בשביל אבא אני עדיין בסדר, בשביל אמא אני עדיין בסדר". הרבה פעמים צריך חוכמה גדולה שלא לחשוף לילד או לתלמיד שאני יודע עליו הכל, ולתת לו לצאת בכבוד. ומובן שצריך הרבה מחשבה: אם אתה רואה שהדבר חוזר על עצמו ושהוא זקוק לעזרה, יש מצבים שדורשים שכל רב כדי לדעת איך לפעול.
וממשיך הגאון: "אוטם שפתיו נבון" - אדם ששומע, אבל אוטם שפתיו ושותק ואינו מגלה מיד, גם הוא נחשב לנבון. ומוסיף הגאון מווילנה שיש בשני הפסוקים ארבע דרגות, ועם כל אחת מהן נזכר דיבור: "יודע דעת" - חושך אמריו; "איש תבונה" - יקר רוח, והרוח היא הדיבור; "חכם" - מחריש; "נבון" - אוטם שפתיו. אצל האוויל יש שתי דרגות בלבד, שייחשב לחכם ולנבון. אבל מי שחושך אמריו יבוא לידי דעת ותבונה, שהן דרגות גבוהות יותר והשגות עליונות יותר משתיקתו של האוויל.
לפי פירושו של הגאון מווילנה נזכרתי במעשה, ואקצר בו. אב שבנו סטה מן הדרך, ובשלב מסוים החליט הבן ללכת לאוניברסיטה. האב חשש מאוד - היכן תלמד, היכן תתפלל. אמר לו הבן: אל תדאג אבא, אני לוקח איתי תפילין, מתפלל כל יום. ניסה לשחק בפני אביו את הצדיק, אך האב הכיר את התכשיט שלו היטב. הבין שאין לו ברירות רבות, שאם יתנגד יעשה זאת הבן נגד רצונו, ומוטב שילך לפחות בהסכמה. בשלב מסוים כתב לו הבן: אבא, שלח לי כסף, המצב הכלכלי קשה מאוד ואין לי מה לאכול. השיב האב: תתחזק בתפילה, ובעזרת השם הבורא ישלח לך. שוב כתב: אבא, המצב גרוע יותר, שלח כסף. השיב האב: בני, אתה מתפלל שלוש פעמים ביום? מניח תפילין? אם תתחזק - השם יעזור וישלח לך. כתב הבן: איני מבין מה אתה רוצה, אני מתפלל שלוש פעמים ביום, מניח תפילין, ואילו היה לי רבנו תם הייתי מניח גם אותו. אבא, שלח לי כסף. האב לא שלח. כשסיים הבן את הסמסטר וחזר הביתה, שאל: אבא, לא קיבלת את המכתבים? למה לא שלחת? אמר לו האב: תגיד לי, התפללת? בטח שהתפללתי. אמר לו: הבא לי את התפילין שלך. פתח האב את התפילין, והראה לו שם ערימת שטרות שהטמין לו לפני צאתו לדרך. אמר לו: אה, התפללת... ורצה בכך לרמוז לו: אני יודע, אני מבין הכל, ומה שלא אמרתי לך עד עכשיו היה משום כבודך; אבל אתה כבר עושה מזה שיטה.
ומצד החינוך: קודם כל יש לשקול כמה אחריות יש לי עליו וכמה סיכוי יש לי להשפיע. התביעה בנוגע לבן היא על האב, ככל שהאב יכול לפעול ולהשפיע. ואם הבן הוא בר־השפעה, ואתה רואה שאינו מתפלל ואינו מקיים מצוות, ודאי שזה חלק ממצוות חינוך להביאו לקיום מצוות. אלא שצריך לעשות זאת בתשומת שכל: לא בדרך של כפייה וחיוב, אלא בדרך של "משכני אחריך נרוצה". דרך הכפייה שלילית ובוודאי לא תועיל. וכפי שראינו, אותו אב לא נהג בכפייה אלא בדרך עקיפה.
המצודת דוד מפרש כאן פירוש מחודש: "מחריש" בלשון מפעיל. "גם אוויל מחריש" - מי שמסוגל להשתיק גם את האוויל, שלא יוסיף לדבר את איוולתו, חכם ייחשב. ובאמת, כמה אנשים מסוגלים להשתיק אוויל? את זה ש"איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" - כמעט אי אפשר להשתיקו. ואם הצלחת - חכם ייחשב, חוכמה גדולה עשית. "אוטם שפתיו נבון" - ומי שאוטם את שפתי האוויל וחותם אותן, עד שאין לו מה לומר, אדם כזה ייקרא באמת נבון.
אחד הגדולים בתחום הזה היה רבי יונתן אייבשיץ. היו באים אליו החכמים בעיניהם, ראשי הכנסייה וכיוצא בהם, כדי לעקוץ ולשלוח הערות עוקצניות כנגד היהדות, והוא היה משיב להם מנה אחת אפיים ומשתיקם עד לפעם הבאה. פעם ישב עם כומר משני עברי השולחן, ותוך כדי להט הדברים שאל אותו הכומר: מה מבדיל ביניכם היהודים לבין החזיר? השיב לו: השולחן הזה. ועוד מספרים שהובא פעם לביתו של המושל, ובכניסה עמד שם צלם של עבודה זרה. אמרה לו בת הקיסר: מקובל שהעוברים לפני הצלם אומרים לו שלום עליכם. השיב לה: אצלנו מקובל שאין פותחים בדיבור לפני גדול; קודם שיאמר הוא, ואחר כך אענה לו. תמיד היו לו תשובות מוחצות ושליפות מיידיות. מי שיש בכוחו להשתיק את האוויל ולאטום את שפתיו - נחשב לחכם ולנבון.
שני הפסוקים החותמים את הפרק בונים סולם שלם באומנות הדיבור. "חושך אמריו יודע דעת" - לא מניעה מוחלטת אלא חסכון מושכל: לדבר בעתו, אל אוזן שומעת, ולא להשליך פנינים במקום שלא יתקבלו, ומתוך ענווה של מי שדי לו בעטרה שעטרה לו החוכמה. "יקר רוח איש תבונה" - וגם לאחר שהוחלט לדבר, לשקול מה לומר ובעיקר מה לא לומר, וכמה לומר, ולהשאיר טעם של עוד. "גם אוויל מחריש חכם יחשב" - השתיקה עצמה מעלה את האדם ומעניקה לו מידת החכמים, וכפירוש הגאון מווילנה יש חוכמה גדולה גם בלעשות עצמך כאינך יודע, כדי לתת לזולת ולילד מקום לשוב בכבוד. וכפירוש המצודת דוד, אף בכוח להשתיק את האוויל יש חוכמה ובינה. בכל האופנים, הכלל אחד: העוצמה האמיתית אינה בכמות הדיבור אלא בשליטה עליו.