בפרק י"ז שלמה המלך ממשיך לברר את יחסי הגומלין שבין הנפש לגוף ובין הצדק לעיוותו. בשני הפסוקים שלפנינו נפגוש שני עולמות: כוחה של השמחה לרפא את גוף האדם וכוחה של העצבות לייבש את עצמותיו, ומנגד - כוחו ההרסני של השוחד להטות את אורחות המשפט. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם, ומתוכם נלמד מוסר לחיינו.
לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם׃ (כב)
רש"י מפרש: כשאדם שמח בחלקו - פניו מאירים. "ייטיב גהה" היינו שפניו יאירו. רבנו יונה מפרש בדרך אחרת: "גהה" פירושו רפואה. מכאן, אגב, השמות המוכרים לנו: בית החולים "גהה" (ועל שמו נקרא כביש גהה), וכן "אסותא" שפירושו רפואה בארמית. דרכם של בתי חולים להיקרא בשמות של רפואה. ולפי זה אומר רבנו יונה: כאשר יש לאדם שמחת הלב - מכוח השמחה הזו הוא מתרפא.
וראו איזו חכמה אדירה הייתה לשלמה המלך. מה שהיום מוכיחים במחקרים, הוא כבר כתב בפסוק אחד. היום יש אפילו "ליצנים רפואיים" - אנשים שכל תפקידם לשמח את החולים, משום שהוכח מחקרית שחולה הנמצא במצב רוח מרומם מחלים טוב יותר. מביאים לחולים סופניים, לחולי סרטן ולילדים חולים זמרים וליצנים, כדי להוציא אותם מעט מן הדכדוך. הדכדוך הורג את האדם, והשמחה מוציאה אותו. מתברר שכאשר אדם שמח משתחרר במוחו חומר שיש לו השפעה חיובית על בריאותו. שלמה כבר ידע זאת: "לב שמח ייטיב גהה" - השמחה מוסיפה לאדם רפואה.
וראיה ללשון: נאמר "לֹא יְגַהֶה מִכֶּם מָזוֹר". מהו "מזור"? רפואה. ומאיזה לשון? מלשון "לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ" - שהיו זורים על הפצעים סממנים המביאים לרפואתם, ולכן "מזור" נקרא רפואה. אם כן, מכך שהכתוב מצמיד "יגהה" ל"מזור", אתה למד ש"גהה" עניינו רפואה.
יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל׃ (כא)
רבנו יונה מסביר שפסוקנו סמוך לפסוק הקודם. מי שהוא אבי נבל - אין לו שמחה; מי שהוא אבי כסיל - יש לו רק תוגה. זה כל מה שהוא מקבל מן הילד: הילד הזיק, שבר, חזר מבית הספר עם הערה ביומן, סילקו אותו. בא הכתוב ואומר: "לב שמח ייטיב גהה" - דע לך, חוסר השמחה שהבן הכסיל גורם לך אינו רק חוסר שמחה, אלא פגיעה ממשית בבריאות, שהרי השמחה היא ראש לרפואת האיברים. אל תחשוב שזה רק חיסרון קטן - זהו חיסרון בבריאות עצמה.
וגודל הרעה שתמצא את אבי הכסיל היא שהתוגה שולטת בו, ואז "רוח נכאה תייבש גרם" - מייבשת את עצמותיו. מכאן אתה למד עד כמה חייב אדם לחנך את בניו ולהרגילם בדרך ישרה. אל תחשוב שאם הילד יעשה דבר לא טוב יהיה לך רק עצב - הדבר עלול להרוג אותך. כמה מעשים, לצערנו, אנו מכירים שילדים הורידו את שיבת הוריהם ביגון שאולה, בצרות שעשו להם ובצער שגרמו להם.
ומהו "תייבש גרם"? "גרם" הוא העצם. והרי לפני שעצמו של אדם מתייבשת יש עוד הרבה שלבים: יש לו שומנים, והם הולכים ויורדים עד ש"בשרו כחש משמן", ורק בשלב הבא מגיעים לעצמות. בא הכתוב ואומר: אל תחשוב שהעצבות רק תוריד לך את רמת השומן בגוף - היא תדכא אותך עד שתשבור גם את העצם. וזו כבר רמה גבוהה מאוד של איבוד כל רוח חיים בקרבו, וכל שכן שרפואה - "גהה" - לא תהיה לו.
הגאון מווילנה מפרש בדרך אחרת: "גהה" הוא הפנים. תחילה הדבר קשה להבנה, אך מדברי המלבי"ם - "לב שמח ייטיב פנים" - מתבאר הקו. "גהה" הוא מלשון "גווה", שהרי אותיות אהו"י מתחלפות, ו"גווה" היא הגוויה החיצונית, החלק החיצון של האדם. "לב שמח ייטיב גהה" - מיטיב את החלק החיצוני, את פניו של האדם.
ומסביר הגאון: יש באדם בחלק הפיזי ארבעה דברים זה לפנים מזה - עור, בשר, גידים, עצמות. החיצוני מכולם הוא העור, לפנים ממנו הבשר, לפנים ממנו הגידים, והפנימי ביותר הן העצמות. וכנגדם מונחים באדם הנר"ן שלו. יש באדם נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה - חמש מדרגות, ואילו כאן מנינו ארבעה. אומר הגאון: את היחידה כלל אין מונים, שכן בודדים בלבד השיגוה - "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" - אדם הראשון, דוד המלך, יחידי סגולה. גם "חיה" היא מדרגה גבוהה מאוד, ובסטנדרט מדברים על נר"ן. נפש, רוח, נשמה וחיה עוד שייכות להשגה, ואילו ליחידה, כדברי הגאון, אין מי שיזכה, ואף לעתיד לבוא לא יזכו בה אלא יחידי סגולה - וזו עוד סיבה לשמה "יחידה", שרק יחידים זוכים לה.
ובאמת כשאדם נפטר, ראה היכן מתחיל הקלקול: הדבר הראשון המשתנה הוא גוון הפנים, דהיינו העור, החלק החיצוני. לאחר מכן, כשהגוף שעות אינו מקבל דם, מתחיל ריקבון בבשר - חלק פנימי מעט יותר. בשלב השלישי מתחילים הגידים להיאכל, ורק בשלב הרביעי מתייבשות העצמות ונאכלות. סדר ההתפרקות הוא: עור, בשר, גידים, ובסוף עצמות.
אומר אפוא הגאון מווילנה: "לב שמח ייטיב גהה" - השמחה מיטיבה אפילו לעור, שהוא "גהה" מלשון גווה, החיצוני, הפנים. העור הוא הראשון להינזק, ולשמחת הלב יש כוח להיטיב אפילו אותו. ומנגד, "רוח נכאה תייבש גרם" - הרוח הנכאה אינה מייבשת רק את העור והבשר, שהם הראשונים להתייבש, אלא מצליחה לייבש אפילו את העצם, שהיא הקשה ביותר לייבוש והאחרונה להתייבש.
ולמה נאמר "גרם" ולא "עצם"? מסביר הגאון שיש הבדל ביניהם: "עצם" הוא החלק החיצוני של העצם, ו"גרם" הוא החלק הפנימי שבה - המוח שבתוך העצם. כשעצם מתייבשת, תחילה מתייבש החלק החיצוני, ורק לאט לאט הולכת ונחסרת הלחות ממוח העצם עד שגם הוא מתייבש. ובא הכתוב ללמדך: הרוח הנכאה מייבשת אפילו את הגרם, אפילו את המוח שבתוך העצם.
ושימו לב כמה הדברים נראים לעין. אדם בדיכאון - יש ביטוי "מצטמק ורע לו". הוא מכונס בתוך עצמו, פניו מצומקות, הוא אינו תופס מקום, מסתגר לו בפינה, והכול מבטא את העצבות שבה הוא שרוי. לעומתו אדם בשמחה - אתה רואה אותו מתרווח, הכול נעשה רחב, החיוך, העמידה, כאילו עצמותיו מתרחבות. כך מתבטאת השמחה בגוף ממש.
המלבי"ם מעמיד את פסוקנו כנגד מה שראינו לעיל בפרק ט"ו: "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה". כאן מדובר במי שיש לו לב שמח ועם זאת רוח נכאה. ומה פירוש הדבר? הסתכלו על כל הסלבריטאים והחוגגים, על כל ה"חשובים" למיניהם. האם מישהו מאיתנו מקנא במצב הנפשי שלהם? אולי בכסף שלהם, אולי בפרסום, אבל לא במצב הנפשי. ידוע שכל אחד מהם מפרנס כמה פסיכולוגים, ויש שגם פסיכיאטרים. ההצלחה החומרית אינה מבטיחה הצלחה נפשית. יותר כסף אינו הופך אותך למאושר יותר, ולפעמים אדרבה - ההפך: מי שיש לו יותר כסף מוטרד יותר בגללו, דואג לו יותר ולחוץ בגללו, ומי שיש לו פחות - לחוץ פחות.
כבר סיפרתי לכם על המלך שבנו חלה. אמרו לו הרופאים שהדבר היחיד שיכול לרפאו הוא שילבש חולצה של אדם מאושר. שלח המלך את שריו ועבדיו לתור בכל המדינה אחר אדם מאושר. הולכים ממקום למקום: אתה מאושר? עונה זה - אולי כשאסיים את המשכנתא. ואתה? אולי כשאפסיק לקבל ד"שים מהמורים של הילדים. ואתה? אולי כשהמינוס ייסגר. התברר שקשה מאוד למצוא אדם המגדיר את עצמו כמאושר. עד שראו רועה יושב לו בנחת על הדשא, צאנו סביבו, ומחלל בחליל. שאלו אותו: אתה מאושר? אמר להם: אין אדם מאושר בעולם כמוני. אמרו לו: תעשה טובה למלך ותן לנו את חולצתך, שבנו חולה זמן רב. אמר להם: אין לי חולצה - ואילו הייתה לי חולצה, כבר לא הייתי מאושר, שהרי הייתי צריך לדאוג לכבס אותה, לגהץ אותה, לשמור שלא תיקרע. מה שגורם לאדם אושר הוא שאין לו על מה לדאוג, וככל שירבו נכסיו - מרבה נכסים מרבה דאגה, ואושר ודאי אין בזה.
אומר אפוא המלבי"ם: "לב שמח ייטיב גהה" - ייתכן שלאדם יהיה לב שמח, שהלב מבטא כאן את החיצוניות, ואילו בפנימיותו רוחו נכאה. ומצב זה גרוע מאוד. מוטב לו לאדם שתהיה לו עצבת לב ולא רוח נכאה: עצבת הלב היא עיצבון חיצוני בלבד. אם כלפי חוץ אדם נראה שמח ומאושר ומצטלם יפה, ובתוך תוכו הוא הולך ומדוכא - זו צרה. כבר טוב יותר ההפך: שכלפי חוץ ייראה כמסכן ומדוכא, ובתוך תוכו תמלא השמחה את כל ישותו.
"לב שמח ייטיב גהה" - כשיש לאדם רק לב שמח, החלק החיצוני שלו, הגווה, נראה מאושר, "ייטיב פנים", מחייך והכול נפלא. "ורוח נכאה תייבש גרם" - אך אם בתוכו רוח נכאה, היא מייבשת אפילו את העצם הפנימית; הדבר אוכל אותו מבפנים. לכן העיקר שתהיה הפנימיות שמחה, גם אם המתבונן מבחוץ יחשוב "תראה איזה מסכן, עני, לא נראה עליו שהוא מאושר". אדם שכלפי חוץ עושה רושם של מאושר ובתוכו אוכל את עצמו - מצבו גרוע בהרבה.
שֹׁחַד מֵחֵק רָשָׁע יִקָּח לְהַטּוֹת אׇרְחוֹת מִשְׁפָּט׃ (כג)
לרש"י כאן פירוש מעניין. הקדוש ברוך הוא מקבל דברי הכנעה ופיוס מחיקם של הרשעים - כביכול "לוקח שוחד", שוחד של פיוס והכנעה, "מחיק" היינו בסתר, בינו לבינם. ומה הוא עושה בשוחד זה? "להטות אורחות משפט" - להפוך דינו מרעה לטובה.
דוגמה לכך: מנשה. הכשדים בבבל כבר נתנו אותו בתוך סיר והבעירו את האש מתחתיו, והוא זעק מתוך הסיר לקדוש ברוך הוא - ושם לא הייתה זו הכנעה בלבד אלא זעקת אוי ואבוי; אמר: אם אתה עונה לי, סימן שאתה קיים, ואם לאו, אינך חלילה טוב משאר האלילים שעד עתה לא היו זמינים. וחתר לו הקדוש ברוך הוא חתירה מיוחדת והשיבו למלכותו. ואצל מי מצאנו הכנעה ממש? "הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִפָּנָי". אחאב היה רשע, בא אליו אליהו ואמר לו דברים קשים - "הרצחת וגם ירשת?" - ומה עשה? לבש שק והלך אט. זהו כביכול השוחד שהקדוש ברוך הוא מקבל מן הרשע, פיוס בסתר בינו לבינו, כדי להפוך דינו מרעה לטובה, ולכן נאמר לו: לא אביא הרעה בימיו אלא בימי בניו. ראה איזה כוח יש לאדם המבטל דעתו ורצונו מפני השם ומדבר דברי פיוס והכנעה - יש בכך כוח להטות משפטו לטובה.
ולכאורה על הקדוש ברוך הוא נאמר "לא ייקח שוחד". וכי מה תיתן לו? תאמר: ריבונו של עולם, קח מיליון דולר? הרי גם המיליון הזה שלו, "כי לי כל הארץ". אלא אומרים חז"ל: "לא ייקח שוחד" - שוחד של מצווה. שלא יאמר אדם: ריבונו של עולם, נכון, עשיתי כמה עבירות "בקטנה", אבל ראה כמה מצוות עשיתי, נתקזז. אין קיזוז כזה: על העבירות תשלם ועל המצוות תקבל שכר. ועוד במובן נוסף: אין האב יכול לשחד בזכויותיו עבור בנו - אף אברהם אינו יכול להציל את ישמעאל מן הגיהינום; זכויות זכויות, אך "איני לוקח שוחד". ומה שנאמר כאן שהשם כביכול לוקח שוחד - זהו מושג מושאל: שהוא מוכן לקבל את הכנעת האדם, וזה כעין שוחד, כדי להטות משפטו, לדון אותו בצדקה ובחסד.
רבנו יונה עומד על כך שהתורה מזהירה את השופט - "לא תיקח שוחד" - ואילו על הנותן לא נאמר "לא תיתן שוחד". אין לאו מיוחד על הנותן; הלאו הוא על המקבל. הנותן מן הסתם עובר על "לפני עיוור לא תיתן מכשול", אך איסור מיוחד לא נכתב לו. ובא הכתוב כאן לומר לך שגם הנותן רשע: "שוחד מחיק רשע ייקח" - השוחד ניתן מחיקו של הרשע, שהרי אתה יודע שמכוח השוחד יעוות הדין, ורשעות היא לבוא ולעשות דין שלא על פי הדין, לזכות את החייב רק משום שנתן כסף.
ועוד אומר רבנו יונה: החייב והטוען שקר הוא שדרכו ליתן שוחד. שהרי אדם הגון שיודע שהצדק עמו, למה ייתן שוחד? הוא בטוח שיצא זכאי ויוכיח את טענותיו (אלא אם רוצה לאזן את השופט מפני שהצד השני נתן). באופן רגיל, האם אדם מרגיש צורך לשחד פקח שבא לתת לו דו"ח על בנייה חוקית? ודאי שלא - הוא ייגש לעירייה ויוכיח שהכול כדין. מי נותן שוחד? מי שבנה בנייה לא חוקית, וכשמגיע הפקח הוא משלשל לו סכום, ויש כאלה שדרישותיהם גבוהות ואינן מביישות אפילו פרופסורים: להם השלמת הכנסה, ולך שקט לכמה שנים. ברומניה מקובל מאוד ששוטר עוצר אותך, אתה נותן לו סכום וממשיך בדרכך; השוטר סיים משמרת בשש, תופס צומת, עוצר על אי־איתות וכיוצא בזה - וזו השלמת ההכנסה שלו.
אני עצמי עברתי פעם טסט ופסלו אותי על דבר שטותי, פנס או משהו כזה. אמר לי המוסכניק שטיפל ברכב: תיגש שוב, ותכניס בין הניירות חמישים שקלים. כך היה, ועברתי בלי שום בעיה. אילו ידעתי, הייתי חוסך גם את האגרה. אבל אמרתי לעצמי: אוי ואבוי אם כך זה הולך גם על בלמים או על הגה או על תקלות המסכנות חיי אדם. אולי אותו אדם חושש לנפשו ומעביר רק בעיות קלות ולא חמורות - איני יודע. מכל מקום נחזור לדיני המשפט: מי שצודק אינו זקוק לשוחד, ומי שנצרך לתת שוחד - הוכיח בכך שהוא החייב והמשקר. "שוחד מחיק רשע ייקח" - רק מחיקו של הרשע ייקח השופט, ואדרבה, בעצם נתינת השוחד הוכחת שהאשמה עמך.
על עצם השאלה מדוע התורה אוסרת רק לקיחת שוחד ולא נתינתו, שאל שופט רוסי את הרב מבריסק. אמר לו: החוק הרוסי צודק יותר מן החוק העברי - עפרא לפומיה. ולמה? כי לפי החוק הרוסי מעמידים לדין ומענישים בחומרה גם את הנותן וגם את המקבל, ואילו לפי חוק התורה לנותן אי אפשר לעשות דבר: לא עבר על שום לאו, אין אפילו מלקות, והולך לביתו. ואילו המקבל נענש, מועבר ממשרתו, עובר בלאו ואולי גם לוקה. נמצא שהחוק הרוסי מונע שחיתות, והחוק העברי מעודד אותה: הנותן אומר "מה יש לי להפסיד? לקח - לקח; לא לקח - לא קרה כלום", שיטת המצליח.
ענה לו הרב מבריסק: אדרבה, החוק הרוסי מעודד שוחד וחוק התורה מונע שוחד. שאל השופט: כיצד? הסביר לו: אדם הרוצה לשחד שופט נכנס ללשכתו ומשחיל לו מעטפה עם אלפיים, שלושת אלפים, לפי גובה התביעה, והמשפט מוטה לטובתו והעניין נסגר. מדוע השופט רגוע? משום שהוא יודע שמכאן זה לא ייצא: אם תספר - יתלו אותך, אם אני אספר - יתלו אותי; יש קשר שתיקה בינינו. אך לפי חוק התורה השופט פוחד מן המעטפה כמו מאש: אם ייתפס - יצלבו אותו, ואילו הנותן ירוץ מחר ויספר לחבריו "השופט פלוני לוקח שוחד, אני הסתדרתי אתו, תכניסו מעטפה" - שהרי לנותן אין מה להפסיד ואותו לא יענישו. נמצא שדווקא החוק הרוסי מבטיח את קשר השתיקה, ואילו חוק התורה גורם לשופט לחשוש לנפשו. אם כן, התורה מנעה שוחד ולא עודדה אותו. ופני השופט הרוסי חפו, כי באמת צדק ויושר יש בדברים למי שמתבונן בהם. פעם אמרתי רעיון זה לשופט, והוא נהנה ממנו מאוד.
הגאון מווילנה מקשר את הפסוק להמשך הפסוק הקודם: שהרוח הנכאה גם לוקחת שוחד מרשע. כיצד מתחברים הדברים - מדוע בעל רוח נכאה יבוא לקחת שוחד מרשע ולהטות את המשפט - אינו ברור לי די הצורך, אך כיוון שכך הם דבריו, הזכרתי אותם.
המלבי"ם מבאר שישנם כמה מיני שוחד. הראשון: דיין הלוקח משני הצדדים כדי להזדקק לדינם - "אתם רוצים שאדון אתכם? כל אחד ייתן אלף שקלים", וכעניין שנאמר "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ". זהו שוחד, אך פחות נורא, שהרי אין כאן הטיית משפט. השני: נוטל כסף כדי לעשות פשרה. כאן כבר מתחילה בעיה, שכן ייתכן שאחד הצדדים צודק לגמרי, ומחמת הכסף אתה עושה פשרה - קצת לזה וקצת לזה - שלא מן הדין. ועל זה נאמר "כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". השלישי: בדבר שיש בו "שודא דדייני", כלומר הכרעה לפי ראות עיני הדיין, במקום שאין דין מוחלט וקבוע אלא שיקול דעת למי נוטה האמת. גם כאן גרוע הדבר, שהרי מצד השכל היית נוטה לצד א', ומחמת השוחד אתה מכריע לצד ב'.
אך יש שוחד גמור ורשמי: כאשר א' חייב וב' פטור, ואתה מקבל מן החייב כסף כדי לפטרו ולחייב את הזכאי. זו הטיה גמורה של המשפט, וזהו הפסוק שלנו. ולפי המלבי"ם יש לקרוא: "שוחד מחיק" - כלומר שוחד הניתן בהסתר, בחיק - "רשע ייקח", השופט הרשע הוא הלוקחו. לא כפי שביארנו עד עתה שהשוחד נלקח מחיקו של הרשע הנותן, אלא הרשע הוא המקבל. ומדוע דווקא "מחיק"? כי את מיני השוחד הראשונים - שוחד להזדקק לדין או לעשות פשרה - הוא לוקח בגלוי ואומר שהוא בא לעשות פשרה על פי צדק; אבל שוחד שכל תכליתו "להטות אורחות משפט", לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, אותו לוקחים בסתר ובשקט, מבלי שיוכר הדבר.
כדוגמה מביא המלבי"ם את מעשה הצדוקי שבגמרא בשבת קט"ז. אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל, היה פילוסוף בשכנותה שהיה שופט, והוא יצר לעצמו שם של מי שאינו מקבל שוחד כלל. רצו לצחוק עליו ולהוכיח את קלונו ברבים. הלכה אליו למשפט, ונתנה לו קודם לכן מנורת זהב - נר של זהב - כדי "להחליק" את העניינים. טענה לפניו שהיא רוצה לחלוק בנכסי הוריה, כלומר בירושה. אמר להם: חלוקו, מגיע לה מחצה.
אמר לו רבן גמליאל: והרי יש לנו בהלכה שבמקום בן, הבת אינה יורשת. אמר לו: מיום שגליתם מארצכם ניטלה תורת משה וניתן "עוון גיליון" - היא הברית החדשה; חז"ל לעגו לספריהם וכינו אותם "עוון גיליון", גיליון של עוונות ורשעות, או "אוון גיליון" מלשון שקר, "דברי אוון ושקר". וכתוב בו: "ברא וברתא כחדא ירתון" - הבן והבת יורשים כאחד.
רבן גמליאל לא ויתר. למחרת הביא לשופט חמור לובי - במושגים של היום רכב עבודה רציני ביותר. באו לדיון נוסף, ואמר להם השופט: יש עדכונים; המשכתי לעיין בסופו של אותו הספר, וראיתי שכתוב שם בשמו של אותו האיש: "לא באתי לפחות מתורת משה ולא באתי להוסיף על תורת משה". רמזה לו אימא שלום: "נהור נהוריך כשרגא" - יאירו דבריך כנר; כלומר, היזכר בנר הזהב שהבאתי לך. אמר לה רבן גמליאל: אתא חמור ובעט בנר - בא החמור שנתתי ובעט בנרך.
ואגב, אותו משפט שבספרם - "לא באתי לפחות מן התורה אלא להוסיף" - הוא פירכה גדולה על כל הנצרות. אמרתי לכם כבר לא פעם שהנצרות היא כגבינה שוויצרית מחוררת, שאיני יודע מה נשאר מן הגבינה עצמה; כל כך מלאה סתירות וקושיות. ולכן הם דורשים אמונה בלבד ולא ידיעה. שהרי אם כך אמר, מדוע אינך שומר שבת? מדוע אינך מקיים מצוות ומניח תפילין? ואל תחשבו שיש להם תשובות: יש שאלות שגם האפיפיור אינו יודע עליהן תשובות, ואנשים שהתווכחו עם מומחי הנצרות ושלחו שאלות לאפיפיור לא קיבלו מענה. התשובה היחידה שלהם היא "אני מרגיש אותו בלבי" - ועם הלב שלו אי אפשר להתווכח. בנו להם מודל שמראש אינו ניתן לסתירה. ומעשה זה שבגמרא הוא בכלל להלעיג על הכופרים ועל אותם ליצנים.
שני הפסוקים שלמדנו מלמדים על כוחה של הפנימיות. "לב שמח ייטיב גהה" - השמחה היא רפואה ממש, ראש לרפואת כל האיברים, והיא מיטיבה אפילו לחיצוני שבאדם; ואילו "רוח נכאה תייבש גרם" - העצבות מדכאת עד שהיא מייבשת אפילו את מוח העצם, ומכאן חובת ההורים לחנך את בניהם, שצער מן הבנים אינו רק עוגמת נפש אלא פגיעה בגוף. ולמדנו שעדיף עצבות חיצונית ושמחה פנימית מפני חיצוניות מחייכת ולב שאוכל את עצמו, שכן העושר והפרסום אינם מבטיחים אושר, כרועה שאמר: אילו הייתה לי חולצה, כבר לא הייתי מאושר. ובפסוק השני - "שוחד מחיק רשע ייקח" - ראינו שהנותן רשע והמקבל רשע, שהצודק אינו נצרך לשוחד, שהתורה דווקא מנעה שוחד בכך שלא חייבה את הנותן, ושהשוחד החמור מכול - זה שנלקח בחיק, בסתר - הוא שנועד להטות את אורחות המשפט. ומנגד, השוחד היחיד שמתקבל הוא שוחד ההכנעה והפיוס שאדם מגיש לקדוש ברוך הוא, שבכוחו להפוך את דינו מרעה לטובה.