פרק יז בספר משלי ממשיך לעסוק במידות הנפש ובדרכי הדיבור, ובשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים סמוכים: אהבת המצה והגבהת הפתח, עיקש הלב והנהפך בלשונו, וצער ההורים מבן כסיל ומבן נבל. נראה כמה פנים בכל פסוק - רבנו יונה, הגאון מווילנה, הרלב"ג והמלבי"ם - וכל אחד פותח לנו צוהר אחר באותן מילים עצמן.
אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה, מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר. (יט)
מי שמגביה את פתחו, כלומר מטפס גבוה מדי, מבקש שבר. שהרי נאמר "לפני שבר גאון". על זה אמרו חז"ל בהמן: מה כתוב עליו? "בימים ההם גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא". למה היה צריך לגדל אותו? אלא לפני שבר גאון. אדם שנזרק מקומה שנייה - הבום לא נשמע טוב. אבל כשזורקים אותו מקומה חמישים, שם הרעש נשמע כמו שצריך. אם הקדוש ברוך הוא היה משליך את המן מדרגת ספר בכפר קרצום, זה לא היה עושה את הרעש המתאים. מה עושה הקדוש ברוך הוא? מקפיץ אותו עד למשנה למלך, לדרגה הגבוהה ביותר, חותם המלך בידו - ומשם מפיל אותו אל עץ התלייה. זה שבר עצום. לפני שבר גאון. לכן היזהר: אל תתגאה ואל תתעלה יותר מדי למעלה, שהשבר לא יהיה בהתאמה.
רבנו יונה שואל: למה חיבר הכתוב את שני חצאי הפסוק? "אוהב פשע אוהב מצה" מדבר על מחפש המריבה, ו"מגביה פתחו מבקש שבר" מדבר על מי שעולה למעלה ומבקש את נפילתו - לכאורה שני עניינים נפרדים. אלא שבא המקרא לשקול את שתי המידות הרעות הללו זו מול זו ולהכריע שאהבת השררה גרועה יותר. מדוע? שכן עיקר גנותה של המריבה הוא בתוצאותיה: על ידי שאדם אוהב מצה הוא בא לידי פשע. המריבה עצמה בוודאי אינה דבר טוב, אבל עיקר הנזק שבה הוא מה שהיא מולידה - מן המריבה תבוא להכות, לגנוב, ואף לרצוח. לעומת זאת השררה והגאווה הן דבר פסול מצד עצמו, לא מחמת מה שיביאו אליו. וגרוע יותר לעשות דבר שהוא פסול מצד עצמו מלעשות דבר שיביא אותי לדבר פסול. ועל זה נאמר "תועבת ה' כל גבה לב" - עצם הגבהות היא תועבה, לא משום שתביא אותי למשהו, אלא הגבהות עצמה היא דבר מתועב, ובסופו של דבר בעליה יקבל שבר.
הגאון מווילנה מבאר: "אוהב מצה" הוא מי שאוהב למרוד ולפשוע ברעיו, עושה כל מיני דברים המרגיזים את האחרים, משום שזה חלק מהתענוג שלו - לריב ולהתווכח. יש אנשים שנהנים כשיש מריבה, כשיש אקשן; הם אינם אוהבים שהחיים מתנהלים על מי מנוחות. כשיש על מי לדבר ועל מי לרכל - "ראית מה הוא עשה?" - הוא מחפש את הסיבות לריב. לפעמים, לצערנו, מצוי הדבר אף בבית הכנסת: אדם מחפש מעידה, מחפש שמישהו יאמר משהו כדי שיוכל לקום וליפול עליו. אנשים כאלה אוהבי מצה הם אוהבי פשע - הוא מחפש פשעים כדי שיהיה על מה לריב.
ומהו "מגביה פתחו"? לגאון מווילנה ביאור מעניין: לפתח הבית יש גובה מסוים, ואדם זה רוצה שייכנסו אליו הביתה אנשים רבים, ולכן מגביה את הפתח - בואו, בואו - ומכניס רעים רבים לפתח ביתו. אדם כזה מבקש שבר. מדוע? שהרי יש פסוק "אִיש רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ". אתה חושב שאם יש לך רעים רבים זה טוב? דע לך שהם יביאו אותך לידי שבר, כי "להתרועע" הוא לשון שבירה, כמו "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם". וכך אמרו על חודש אב "ריע מזליה" - והסברנו בעבר שאין הכוונה רע מזלו אלא רעוע מזלו. ולעומתו חודש אדר "בריא מזליה" - בריא היינו חזק, חזק לעומת רעוע, ולא רע לעומת טוב. נמצא ש"איש רעים להתרועע": מי שיש לו יותר מדי חברים, הדבר יביא אותו לידי שבר. זה מביא לידי מריבות, לידי לשון הרע, ומתוך שאדם נמצא הרבה עם רעיו הוא נמצא גם עם אשתו של רעהו, ויכול לבוא מכך לכל מיני כישלונות, וחברים מושכים אותו גם לדברים שאינם הטובים. "עשה לך רב, וקנה לך חבר" - בחר לך חבר טוב, חבר אמיתי, חבר שיקדם אותך בעבודת ה'. אבל אל תחשוב שהרבה חברים זה טוב; יותר מדי חבר'ה אינו דבר טוב ולא בהכרח יועיל לך. ולכן "מגביה פתחו" - המכניס אנשים רבים הביתה שיבואו אליו רעים הרבה - "מבקש שבר", שרעים רבים פעמים רבות מפילים ושוברים את האדם. עדיף חבר יחידי ולא להגביה את הפתח לחברים רבים.
הסבר נוסף אומר הגאון מווילנה, בקו של רש"י: "פתחו" היינו פתחי פיו, כלשון "פֵּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְבָרֶיךָ". "מגביה פתחו" - פותח פיו לדבר סרה, ו"מבקש שבר" - הדבר יהיה לו למכשול. כשאדם מדבר דברים שאינם טובים, פיו מכשילו; הדיבורים שלך והפה שלך יכשילו אותך בסופו של דבר. "וברוב דברים לא יחדל פשע" - אתה מדבר הרבה, ובסוף ימצאו סתירה בדבריך, תחייב את עצמך לדברים שלא התכוונת אליהם כלל, ותפגע באנשים בכוונה או שלא בכוונה, והם ירגישו שהייתה לך כוונה שלילית או זדונית נגדם. דבר פחות - תזיק פחות. "מגביה פתחו מבקש שבר": אתה מביא על עצמך שבר וכישלון.
הרלב"ג מבאר את "אוהב פשע" על טיפוס מסוים - המומחה לפגמים. יש אנשים שמתאים להם לעבוד באיש ביקורת: כל דבר עקום הם קולטים מיד. איפה לא טוב, איפה לא עשו נכון; הוא נכנס לבית ומיד שואל מי עשה לך את הקיר העקום הזה - אף אחד לא שם לב, והוא מיד ראה. הוא מומחה לפגמים ולחסרונות, ומיד אומר לך אדוני, זה לא יושב עליך טוב, זה עשית כך. והוא גם מוצא באחרים פשעים שהיו ושלא היו; יש לו זכוכית מגדלת ענקית, טלסקופ האבל, וכל אחד הוא בוחן בעשר בחינות כדי לחפש מה אינו בסדר ומה לא עשה נכון ובמה לא דקדק. אדם כזה מגדירו שלמה המלך "אוהב פשע" - טיפוס שראוי למחלקה קרימינלית במשטרה, המחפש פשעים כל הזמן, בונה קונספירציות והסברים למה עשו לו כך, ותמיד מחפש מה התכוונו נגדו ואיך רצו להזיק לו. אדם כזה "אוהב מצה" - מביא על עצמו מריבה, שכן תמיד יעשו אנשים דברים שתוכל למצוא להם פרשנות שלילית, ותמיד יהיו לך כל הנסיבות להוכיח שאתה צודק ושכוונתם הייתה זדונית נגדך.
ולפי הרלב"ג "מגביה פתחו" הוא המשך נפלא לאותו עניין: הוא משקיף על הדברים מצד שמשים עצמו בעליונות המקום. הוא מסתכל על הכול מלמעלה, כמחלקת ביקורת. ולכן בסופו של דבר ימצא בכל אחד חיסרון ופגם - זה עשה לי כך, זה התכוון כך, לזה היה רצון כזה - שהרי על כולם הוא מסתכל מלמעלה. הוא העליון, והשאלה היחידה היא מה כולם עשו לו והתכוונו כנגדו. הוא חושב את עצמו גדול המעלה, וכל דבר שמישהו עושה הוא מפרש כנגדו: לא כיבדו אותי כראוי, שהרי מגיע לי כבוד רב. אדם כזה "מבקש שבר" - מביא על עצמו רעה גדולה.
המלבי"ם מבחין תחילה בין מריבה למצה: מריבה היא בפה, ומצה היא השלב הבא, כשעוברים לפנטומימה ומדברים בידיים ומתחילים להכות, כלשון "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה". "אוהב פשע אוהב מצה" - על ידי שהוא אוהב פשע, כמו שכתוב "אִישׁ חֵמָה רַב פָּשַׁע", מתוך החימה תבוא המצה ותבוא המריבה, שהרי כפי שהסברנו הוא מרגיש עצמו מעל כולם. ומהו "מגביה פתחו"? כאן למלבי"ם פירוש מחודש שאינו ככל הקודמים - לא פיו ולא הגבהת הפתח כדי שייכנסו רבים: "מגביה פתחו" היינו מגביה את מפתן פתחו. כשאדם מגביה את המפתן, הבא להיכנס נתקל ונופל על פניו. מי שביתו בנוי במקום נמוך והוא מגביה רק את הפתח - מה יצא לו? יישבר. "מגביה פתחו מבקש שבר": אתה נכנס, נתקל במפתן שהגבהת, ונשבר. כך גם אדם שפל שפותח את פיו בגאווה יותר ממה שהוא באמת - זה כהגבהת הפתח, אינו מתאים לביתו הנמוך, ובכל פעם ייתקל ויישבר. "מגביה פתחו" - המדבר בגאווה יותר ממה שהוא, סופו שיישבר באותם דיבורים עצמם שהוציא מפיו.
עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב, וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה. (כ)
מהו "עיקש"? עקום, כלשון "השועל שיניו עקושות" - עקומות. עיקש הוא לשון עקלתון, ומכאן גם המתעקש ההולך בדרך עיקשת. "עיקש לב" היינו אדם שדעתו עקומה ומשובשת, ואינו מכיר את האמת - ולכן "לא ימצא טוב". שהרי מי שדעתו ישרה ומשכיל על דבר ימצא טוב, אבל מי שליבו תמיד עקום ודעתו משובשת לא יגיע לעולם לדבר טוב אלא תמיד לדברים רעים. "ונהפך בלשונו" - זה מדבר באדם המכיר את האמת ובכל זאת טוען שקר, מצדיק את הרשע ומרשיע את הצדיק, משום שהוא שונא את הצדיק ולכן מרשיעו, ואוהב את הרשע ולכן מצדיקו. אדם כזה "יפול ברעה".
ומי גרוע יותר? בוודאי השני. העיקש לב הוא אדם הזקוק לרחמים; הוא מסכן, דעתו עקומה, ולכן הוא תמיד מגיע למסקנות עקומות ואינו מוצא טוב - מה יעשה, כל ההחלטות שלו יוצאות עקומות מפני שהוא עקום בראשו. אבל ה"נהפך בלשונו" דעתו ישרה, והוא יודע מהו הישר, ובכל זאת מעקם את דעתו בשביל אינטרסים, מהפך את לשונו כדי להוכיח את ההפך. אדם כזה גרוע הרבה יותר: לא רק שלא ימצא טוב כעיקש הלב, אלא תבוא עליו רעה על מעשיו המקולקלים.
הגאון מווילנה מבאר: "עיקש לב" הוא מי שמעקש ומעקם את ליבו לסור מדרך הטוב, כלומר ממצוות עשה - "ועשית הישר והטוב". אדם כזה לא ימצא טוב, שהרי כתוב "חַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם". וכמה מדוקדק הדבר: חטא בלשון הקודש הוא לשון חיסרון, כמו "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" - חסרים. אדוניה בן חגית מתנשא למלוך ואומר אני אמלוך, ועל ידי זה אני ובני שלמה נהיה חסרים את המלוכה. יש שם עוד פירושים, אבל זהו הפשט. חטא הוא חיסרון, כמו שאומרים על אדם שהחטיא את המטרה - החסיר אותה. ולכן "עיקש לב לא ימצא טוב": אדם זה שאינו הולך בדרך הטובה של קיום מצוות עשה, יש לו חיסרון - הוא מחסיר את מצוות העשה, ונחסר ממנו הטוב. אך שימו לב שלא נאמר שיש בו רע, משום שאינו עובר על לאווים; מי שאינו מקיים מצוות עשה נקרא "לא ימצא טוב". לעומת זאת "נהפך בלשונו" הוא איש תהפוכות העושה רע בדיבורו, ועובר על לא תעשה; והעובר על לא תעשה יפול ברעה שהוא עושה. הראשון פסיבי, והשני אקטיבי - עושה רעה בפועל, וזה גרוע הרבה יותר. אדם כזה אותה רעה שהוא עושה תפיל אותו ותכשיל אותו.
המלבי"ם מבאר כדרכו לאורך הספר, שהלב הוא כוח הממשלה שבאדם. "צדיקים ברשות ליבם" - יש להם ממשלה גמורה על כל רצונותיהם ומושלים על ליבם; והרשעים "ליבם ברשותם" - כלומר הלב המושך לתאוות מוליך אותם אל כל אשר יחפוץ והם נגררים אחריו. "עיקש לב" הוא אדם שכוח המושל בו, הלב, עקוש ועקום, ואינו הולך על פי דרך החוכמה ובדרך הישרה. ואף שהוא מתבונן וחושב כל הזמן כיצד להגיע לדרך הישר - לא ימצא טוב. מדוע? כפי שהסברנו בעבר, את החוכמה אין האדם יכול להסיק מעצמו, אלא היא חייבת להיות מקובלת מכוח עליון. שכן החוכמה היא הידיעה מה ישר, מה מוסרי ומה הגון לעשות, ובזה תמיד כל צד בטוח שהוא הישר וההגון והמוסרי. כפי שהארכנו בפרקים הראשונים, ורואים את הקו הזה לכל אורך הספר: ענייני המידות אינם ניתנים להכרעה בכוח השכל. לכן אדם זה, ששכלו עקוש, אינו יכול להגיע אל המסקנות הנכונות, ואין להשיגן אלא בקבלה מן החכמים, מן התורה הקדושה, מריבונו של עולם. אפשר שרע לא יעשה, אבל את דרך הטוב לא ישיג, כי דרך הטוב אינה ניתנת להשגה בשכלו העקוש של האדם.
"ונהפך בלשונו" - המלבי"ם מבאר תמיד שהפה מסמל את החוכמה, כלשון "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה", והלשון מסמלת את הבינה, כלשון "וּלְשׁוֹנִי תְּבוּנוֹת". החוכמה היא המקובל מן החכמים ומן התורה - מה מוסרי ומה ישר; והבינה היא ההתבוננות שלאחריה, שאני מסיק ממנה מסקנות נוספות, מרחיב ומבין דבר מתוך דבר אף במה שלא נמסר לי במפורש. מי שלשונו מדברת תהפוכות, במקום שיתבונן ויסיק היקשים לוגיים נכונים הוא מסיק מסקנות הפוכות. הרבה פעמים אתה רואה אדם שיש לו נתונים, ולפי הנתונים היה אמור להגיע למסקנה א', והגיע למסקנה ב' - סימן שמשהו עקום שם. זו לשון מדברת תהפוכות, שמהפכת את הישר. והמסקנות המוטעות בחוכמה מביאות אותו לאפיקורסות ולכפירה בה' יתברך ולכל מיני דברים השוללים את מציאות הבורא או את מצוותיו. מאותו פסוק שאני רואה בו אלוקות, הוא לומד בצורה עקומה כדי להוכיח את סברתו המוטעית. לדוגמה "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" - הנה, לא היה רק אחד, "נעשה" משמע שהיו כמה אלוהויות. ומשה רבנו עצמו חשש מן הטעות הזאת, ואף על פי כן כתבה התורה כך - ומכאן אני מבין עד כמה הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו מוסר, שלעולם ייקח הגדול עצה מן הקטן. אבל אדם זה שנהפך בלשונו, מסקנותיו תמיד מוטעות והוא אינו מתבונן נכון, ולכן "יפול ברעה": לא זו בלבד שלא ימצא טוב, אלא יפול ברעה - הכפירה - מפני שההבנה הנכונה בתורה, מציאות האלוקים וקיום מצוותיו יתברך, נהפכה אצלו על ידי היקשים לוגיים מוטעים והתבוננות שלא נעשתה כראוי.
יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ, וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל. (כא)
רבנו יונה מבאר שהכסיל הוא אדם שיש לו מידות רעות, ואדם כזה גורם תוגה לאביו - ילדת כסיל, יש לך מזה צער. והנבל, אומר רבנו יונה, הוא האדם הנבזה והפחות, שלא קנה מעלות, לא בחוכמה ולא במעלות השכליות, כמו שכתוב "וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל". זהו לשון ירידה וביזיון, מלשון עלה נובל, וכלשון "אִם נָבַלְתָּ בְּהִתְנַשֵּׂא", "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב". לכן מי שיש לו בן נבל, שלא קנה חוכמה והוא בבחינת נובל - לא ישמח.
ומה גרוע יותר, מי שהוליד כסיל או מי שהוליד נבל? בוודאי הכסיל רע מן הנבל. שכן הכסיל הולך בדרכי האיוולת ומוציא את המידות הרעות אל הפועל; כאמור, הכסיל הוא בעל מידות רעות, וזה אינו נשאר אצלו בפנים - יש בו שנאה, קנאה, כעס וגאווה, והוא מוציא את כל אלה לפועל. נמצא שיש ממנו נזק ממשי, נזק בפועל. אבל הנבל, שאין לו חוכמה ואינו מתבונן ולא קנה מעלות שכליות, אינו עושה רעה בפועל; לכן אביו לא תהיה לו תוגה, אבל גם לא ישמח - "ולא ישמח אבי נבל". ואילו כשיש לך בן כסיל - "יולד כסיל לתוגה לו": זו ממש תוגה, ממש צער וסבל שיש לו בן כזה.
ועוד ביאור ב"לא ישמח אבי נבל": אפילו אם יש לו עושר, לא ישמח בעושר הזה. מדוע? כי הוא אומר לעצמו - למי אאיר אותו? לנבל. איזה בן יש לי? נבל, שאינו חכם ואין לו שום מעלה שכלית. לזה אשאיר את עושרי, שיאבד את כולו באיזה עסק רע? נמצא שאין לו תוגה, אבל גם שמחה אין לו.
הגאון מווילנה מבאר על פי זה שהרב המלמד את תלמידו תורה נקרא אביו - אביו הרוחני. גם היום אנו נוקטים בביטוי הזה: ההורה הרוחני שלו, זה שלימדו תורה. והיכן ראינו זאת? אלישע קרא לאליהו רבו "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" - הרי שקרא לרבו אביו. וזהו שנאמר "יולד כסיל" - היינו מלמד כסיל, שנעשה אב רוחני לכסיל, "לתוגה לו", שהתלמיד הכסיל הזה יחלוק עליו אחר כך, יבזה אותו בדברים ולא ינהג בו כבוד. נמצא שהפסוק מדבר הן באב הרוחני והן באב הביולוגי.
המלבי"ם מבאר לפי הקו שהוא הולך בו בכל הספר, שהכסיל יכול להיות מבחינת הרמה האינטלקטואלית פיקח מאוד, אפילו גאון עם IQ של 180, אלא שאינו מנהל את חייו בחוכמה ואינו הולך על פי התורה. הרי באמת יכול להיות אדם שהוא הפרופסור הגדול ביותר, שיסביר לך את נזקי העישון, ואחר כך יוציא סיגריה כדי להירגע ממה שאמר, שכן הוא נבהל מאוד מדבריו וצריך להירגע. איך הוא נקרא? כסיל. מדוע? כי אין לך בעיה שכלית, אלא שתאוותיך מתגברות על השכל הגדול שיש לך. הכסיל הוא תמיד אדם שיודע את הדבר ובכל זאת תאוותו גוברת עליו ומעוורת את עיניו.
ומחדש המלבי"ם שיש כסיל מלידה ויש כסילות נרכשת. הכסיל מלידה הוא אדם שנולד עם תאוות רבות, ויש אנשים שמגיל קטן רואים בהם שנולדו עם תאוות רבות; וידוע שהדבר תלוי בכוח המוליד, באיזה טבע נתנו האב והאם, וכידוע תלוי גם בארבעת היסודות שבילד - יסוד המים, העפר, הרוח והאש. ומי שיסוד המים גובר בו, הוא יסוד התאווה; ויש כאלה שמבטן ומלידה הם בעלי תאווה. ויש כסיל שנעשה כסיל על ידי הרגל ולימוד: באמת לא היו לו תאוות מגיל צעיר, אלא שלאט לאט התחבר עם חבר'ה כאלה, לאט לאט עשה מעשים כאלה, עד שהגיע והתחבר אל התאווה. ואומר המלבי"ם שאם הכסילות אינה טבעית, אף שהאב לא ישמח בו, לא יהיה לו מזה יגון מיוחד, משום שהוא מקווה שבנו יתחנך לדרך הטוב - עתה משכו אותו אל התאוות, והוא מקווה שהשכל יתגבר וימשוך אותו אל הדרך הטובה.
אבל "יולד כסיל" - כבר מראש, בילט אין, יש בו את כל התאוות; מעיקרא הוא כסיל באופן טבעי, הכסילות באה לו בטבעיות. זה "לתוגה לו", מפני שלהוציאו מזה קשה הרבה יותר, שכן הדבר מושרש בנפשו מעת הלידה. ואין להבין את הדברים שלא כראוי: אין כאן סתימת הגולל עליו. בוודאי בכל מצב יכול אדם לתקן את מידותיו ולשפר את מעשיו, אלא שקשה לנו הרבה יותר לתקן טבע המוטבע בנו מעת הולדתנו מלתקן טבע נרכש. טבע נרכש אינו חלק ממני, ולעומתו טבע שמוטבע באדם מעת הולדתו הוא חלק ממנו, וקשה יותר לתקנו - אבל אי אפשר לומר שאין לתקנו, ובוודאי שייך לתקן.
"ולא ישמח אבי נבל" - הנבל, אומר המלבי"ם, הוא היפך הנדיב, ולרוב הוא נעשה כך מתוך הרגל. אדם אינו נולד נבל; יש לו מעט כסף והוא מתחיל לאט לאט להתחבר אל כספו, עד שקשה לו לפתוח את ידו ולתת משהו. ויש אדם שאביו נבל, והוא מלמד את בנו להיות נבל: למה נתת לו? שמור על הכסף שלך, כל אחד שמבקש ממך אתה צריך לתת? ואל תוותר, ואם יכולת לקחת - למה לא לקחת? האב מחנך אותו להיות ההיפך מן הנדיב, לקפוץ את ידו, לא להעניק ולא לתת לאף אחד.
ומהו "אבי נבל"? האב הזה, שהוא עצמו נבל ומלמד את בנו להיות נבל, סובר לכאורה שטוב לו: התלמיד שלי תלמיד טוב, כפי שלימדתי אותו כך הוא מתנהג. אומר לו הכתוב: דע לך, בסופו של דבר זה לא ישמח אותך. המלבי"ם אינו מבאר מדוע, אך אפשר להסביר בפשטות שהדבר לא ישמח אותך מפני שיתברר שזה חוזר אליך. הבן שלימדת אותו להיות אופורטוניסט, שרק טובתו חשובה לו ואין דבר מעניין אותו מלבד עצמו, יתברר בסוף שגם אתה אינך מעניין אותו וגם טובתך אינה מעניינת אותו כלל. אין לו בעיה לירוק עליך ולרמוס אותך - "אני אביך!", "אז מה? מה יוצא לי מזה שאעזור לך? גמרנו, כבר אין לך ירושה, מה יצא לי מזה?". אתה סבור שהצלחת בחינוך, שהנה גידלת מי שאינו פראייר - אבל חינכת בן להיות נבל, ו"לא ישמח אבי נבל": בסופו של דבר תצטער בעצמך על הטבע הזה שהענקת לבנך.
שלושת הפסוקים הללו מציבים לפנינו מראה. "מגביה פתחו מבקש שבר" - הגאווה והשררה פסולות מצד עצמן, ומי שמגביה את פתחו מעל מידתו, בין ברעים רבים, בין בפיו המדבר גדולות, בין בהשקפה מלמעלה על כל הבריות - סופו נתקל ונשבר באותה הגבהה עצמה, כהמן שהועלה כדי שיישבר. "עיקש לב לא ימצא טוב ונהפך בלשונו יפול ברעה" - העיקש דעתו עקומה וחסר לו הטוב, אבל המהפך את לשונו ביודעין, בשביל אינטרסיו, גרוע ממנו ורעתו תפיל אותו; ודרך הטוב אינה נקנית בשכל האדם לבדו אלא בקבלה מן התורה ומן החכמים. "יולד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל" - מידות רעות שיוצאות אל הפועל הן תוגה ממש, וגם החינוך לנבלות אינו מביא שמחה אלא צער בסוף; וההבדל בין טבע מוטבע לטבע נרכש הוא רק בקושי התיקון, לא באפשרותו - שבכל מצב אדם יכול לתקן מידותיו ולשפר מעשיו.