פתיחה
בפרק יז שבמשלי אנו עוסקים בסדרת פסוקים העוסקים בדרכי ההנהגה שבין אדם לחברו: כיצד לשמר אהבה ולא לאבדה, ומהי הדרך הנכונה לתקן אדם - בגערה או במכות. נעסוק כאן בשלושה פסוקים: "מכסה פשע מבקש אהבה", "תחת גערה במבין" ו"אך מרי יבקש רע", כאשר המלבי"ם מחבר את שני האחרונים לעניין אחד.
מכסה פשע מבקש אהבה - רש"י: אלופו של עולם
מְכַסֶּה־פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף׃ (משלי יז, ט)
רש"י מסביר: אם חטא איש לחברו, וזה מכסה עליו - אינו מזכיר לו את מעשהו, אינו מראה לו פנים זועמות - הרי הוא "מבקש אהבה", גורם שתהיה אהבה ביניהם. אבל "שונה בדבר", אדם שנוטר איבה וחוזר ומזכיר: "אתה זוכר מה עשית לי?" - הוא "מפריד אלוף". ומי הוא האלוף שנפרד ממנו לפי רש"י? אלופו של עולם. שכן במעשה זה אתה גורם שהקדוש ברוך הוא כביכול ישנא אותך, שהרי הוא הזהיר "לא תקום ולא תטור", ובנטירת האיבה אתה מפריד את אלופו של עולם ממך.
רבנו יונה: המדקדק אפילו על דיבור
רבנו יונה הולך באותו כיוון, אך בשינוי. מי שרוצה לקנות לו רעים אהובים - יכסה את פשעי חבריו וחטאתיהם, יעביר על מידותיו, ועל ידי זה "מבקש אהבה", ירבו אוהביו ורעיו. רבנו יונה מדקדק בלשון: "מכסה פשע" - פשיעה היא במעשה. אפילו פשעת נגדי בפועל, אני מוכן לכסות ולהעביר, ובזה תרבה אהבה. אבל "שונה בדבר" - "דבר" מלשון דיבור. מדובר במי שמדקדק אפילו על דיבור: "אתה אמרת עליי כך וכך". הוא נפגע לא רק ממעשה אלא אפילו מאמירה, ואם החבר לא דיבר בדיוק כפי שנוח לו - הוא מקפיד.
לפי רבנו יונה "אלוף" אינו הקדוש ברוך הוא, אלא אוהב נאמן ובעל ברית. אדם כזה - אף אחד לא יהיה אוהבו הנאמן. ומדוע? "כי אין אדם אשר לא ישגה בדבר". אין מצב שאדם לא יאמר אי פעם מילה שאינה מתאימה, שלא יפגע במישהו מבלי משים, ובפרט בין חברים קרובים - והדוגמה הטובה ביותר היא איש ואשתו. לשונו: "כי אין השגת שכל האדם והשגחתו שלמה לשקול כל דבריו" - שישים לב לכל מילה היוצאת מפיו. "ואחרי אשר יקפיד על דברי חברו אם ישגו בהם משורת כבודו ורצונו - לא תימשך עמו חברת רע ואהבת חבר".
כולנו מכירים את המציאות הזו: יש אנשים פגיעים מאוד, ואיתם מתנהגים שלא בטבעיות. אתה חושש כל הזמן - אולי אמרתי משהו, אולי סובבתי מעט את הראש והוא פירש זאת שלא כהוגן. אתה כל הזמן בחששות, מה שנקרא "הולך על ביצים". מי רוצה להתחבר עם אדם כזה? זהו "שונה בדבר מפריד אלוף" - שום אלוף, רֵעַ וחבר לא יוכל להתחבר עמו.
הגאון מווילנה: פירוד בין איש לאשתו
הגאון מווילנה מסביר שמי שמבקש אהבה תמיד יכסה פשע, ואילו מי ששונה תמיד בדבר הפשע - מזכיר את הדבר שוב ושוב - נעשה "מפריד אלוף". וכאן הוא נוקט קו שכבר ראינו אצלו בעבר: "אלוף" הכוונה בין אישה לבעלה, כלשון הכתוב "אלוף נעורי אתה" - האישה קוראת לבעלה אלוף נעוריה.
אדם ששונה בדבר ומזכיר כל הזמן דברים שהיו, יגרום פירוד גם בין איש לאשתו. אף שהקשר ביניהם טוב ואינו נפרד בקלות, ברגע שמזכירים כל הזמן חסרונות - מה האישה לא עשתה כהוגן ובמה אינה בסדר, או האישה שמזכירה תמיד "כך עשית לי וכאן עשית לי" - נוצר פירוד. פעם הייתי צריך לעשות שלום בית בין בני זוג, והגברת הוציאה מחברת והתחילה להקריא לי מתוכה. אמרתי לה: מה, את מנהלת פנקסנות? בדרך הזו הדבר לא יילך. זהו "שונה בדבר מפריד אלוף" - גם בין אישה לבעלה, כשמתחילים לחפש ולמצוא כל הזמן דברים שעשית או אמרת שלא כהוגן.
הגאון מווילנה בדרך רמז: בין אדם למקום
וביתר עומק מסביר הגאון מווילנה את הפסוק ביחס שבינינו לבין קודשא בריך הוא: מי שחושק לאהוב את השם יתברך ולשוב אליו בכל לבבו ומאודו - הוא "מכסה פשע", כלשון הכתוב "ועל כל פשעים תכסה אהבה". אין הכוונה שהוא עושה פשעים ומכסה אותם, אלא להפך: הוא אינו עושה פשעים, הפשע מכוסה ממנו ומרוחק ממנו - ואדם כזה זוכה להגיע למידת אהבת השם.
אבל "שונה בדבר" - לא די שפשע, אלא הוא חוזר על החטא שוב. ועל זה נאמר: האומר "אחטא ואשוב" - אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אדם כזה, אלופו של עולם מופרד ממנו. וכמה נפלא הדבר לפי הגאון מווילנה, שכאן "שונה בדבר" הוא כפשוטו: שונה וחוזר שוב באותו חטא, "בדבר" - באותו דבר שהוזכר, בפשע. הראשון שכיסה את הפשע והתרחק ממנו - הגיע לאהבת השם; והשני ששונה בדבר הפשע - מפריד ממנו אלוף, שאין מספיקין בידו לעשות תשובה.
המלבי"ם: אהבה דו־כיוונית, ומעשה אבנר ואיש בושת
המלבי"ם מציין שמצאנו פסוק דומה: "ועל כל פשעים תכסה אהבה", ואילו כאן נאמר להפך - שמי שמכסה פשע מבקש אהבה, כלומר גם גורם לאהבה מן הצד השני. למעשה יש כאן אותו רעיון בשני כיוונים: מצד אחד, מתוך שאני אוהב אותך אני מוכן לכסות על פשעיך - כמו אם שאינה רואה חובה לבנה, תמיד מכסה ומגמדת את פשעיו, מתוך שיש אהבה. ומצד שני זה יכול להתחיל הפוך: ההוא עשה משהו, ואני מכסה על הפשע ואיני חושף אותו - והדבר מרבה אהבה ביניכם. שכן כשאתה כל הזמן חושף את פשעיו ומחפש אותו, אתה מפתח בכך שנאה כלפיו.
ולעומת זאת "שונה בדבר" - מביא המלבי"ם דוגמה מאיש בושת שאמר לאבנר "מדוע באת אל פילגש אבי". כשדוד התחיל למלוך הצטרף אבנר לאיש בושת בנו של שאול, שהרי אבנר היה מאנשי שאול וידע שדוד לא יקבלו, כיוון שתמיד הסית את שאול נגד דוד. לכן העדיף ללכת עם איש בושת, אף שלא היה המנהיג האולטימטיבי. בשלב מסוים הרשה אבנר לעצמו לבוא גם על פילגש איש בושת, משום שהיה האיש החזק שם, ואיש בושת הוכיחו על כך. ראה זאת אבנר וחרה אפו: "הראש כלב אנכי?" - הרי איש בושת היה צריך להבין את מצבו, שאינו מלך שהכול נתון בידו, אלא כבובה על חוט בידי אבנר, שהוא המנהל את העסק. היה עליו לשתוק, ואילו הוא הלך וגילה את הפשע ופרסמו: "אני יודע מה שעשית". זהו "שונה בדבר" - ובעקבות זאת מרד בו אבנר והעביר את המלוכה לדוד. "שונה בדבר מפריד אלוף" - במקרה זה אלוף כמשמעו, והכוונה שגרם להרחיק אדם ממנו ולהפכו לאויב.
תחת גערה במבין - כיצד קוראים את המילה
תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה׃ (משלי יז, י)
רש"י מעיר: "תֵּחַת" - טעמו למעלה, כלומר מלעיל, ואילו אם היה הטעם למטה היינו קוראים "תֵּחַת" מלרע. וזה כלל חשוב בקריאת התנ"ך: כדי לדעת כיצד לקרוא מילה יש להבחין היכן ממוקם הטעם. טעם בתחילת המילה - מלעיל; טעם בסוף המילה - מלרע. אמנם יש טעמים יוצאי דופן, כגון סגולתא, אבל ברוב הטעמים הכלל הזה תקף, שמיקום הטעם קובע מלעיל או מלרע.
יום אחד באה בתי וסיפרה שתיקנה את המורה שאמרה "בּוֹעָז", ואמרה לה שיש לומר "בֹּעַז". שאלה אותה המורה מניין היא יודעת, אמרה לה שאביה מלמד תנ"ך. אמרה לה המורה: תגידי לו שיביא לי הוכחות. אמרתי לה שזה מביש שצריך ראיות על דבר כזה: תסתכלי היכן הטעם - אם הטעם היה באות ע' היינו קוראים "בועז", אבל היות והטעם באות ב' - קוראים "בֹּעַז". אלא שרוב השמות הם אכן מלרע - משה, דוד, שלמה, חיים - ולכן כולם רגילים וחושבים שמלרע נשמע יותר "תנ"כי", אך מבחינה דקדוקית זה אינו נכון, ויש שמות הנקראים מלעיל.
לפיכך אומר רש"י ש"תֵּחַת" כאן הוא שם דבר, כמו "חִתַּת". יש פועל ויש שם דבר: "פַּחַד" הוא שם דבר, והמושג פחד; "פָּחַד" הוא פועל. וכמו "מַגְהֵץ" - שם עצם, לעומת "מְגַהֵץ" - פעולה. כך גם כאן: אין זה שם פעולה אלא שם דבר, וכוונת הפסוק שהכנעת הגערה ניכרת במבין יותר מאשר תכה את הכסיל מאה מכות.
רבנו יונה: מיהו "מבין" ומיהו "כסיל"
רבנו יונה מסביר ש"תחת" הוא משורש נחת, מלשון ירידה - שתרד הגערה ותשכון בלבו של המבין, שהגערה תתקבל על דעתו. ומה הוא "מבין"? אל תתבלבל: מבין אינו גדר של נבון. מבין הוא אדם שמוכן לקבל - מוכן לשמוע על טעויותיו, מוכן להשתנות. ודבר שני, שיש לו לב להבין: שלא רק יסכים לשמוע, אלא גם יקלוט מה מדברים איתו ויבין מה רע במעשהו. אומר רבנו יונה: בהיעדר ממנו אחת משתי אלה, לא ייקרא מבין. וכן הוא בלשונות "את פני מבין חכמה", "ודל מבין יחקרנו" - כולם ביטויים לאדם שמוכן לשמוע, רואה את הצדק בדבריך, וגם מוכן לקבלם.
אבל נבון הוא דבר אחר. נבון הוא שם תואר לאדם שכבר השיג את מעלת הבינה, ואדם כזה אינו צריך תוכחה ואינו צריך גערה. וכי שייך לומר "תחת גערה בנבון"? הנבון כבר מבין דבר מתוך דבר - זה כבר שלב ב', לא רק שהחכים אלא נעשה כמעיין נובע מעצמו. אין מדובר כאן בנבון. מבין הוא אדם שמסבירים לו והוא מוכן לקבל, וגם מבין שמה שאומרים לו נכון.
"מהכות כסיל מאה" - הכסיל הוא ההפך מהמבין. אם המבין הוא המוכן לקבל, הכסיל הוא העקשן שאינו מוכן לקבל. אתה מוכיח לו שדרכו מוטעית, אתה אומר לו: אם אתה סבור שמה שאמרתי אינו מוכח, שאינו נכון במאה אחוז - שאל, הקשה קושיות, בדוק והיווכח. והוא אינו רוצה, כי לא בא לו. הוא מתחמק: "יש דברים אחרים, יש אסכולות אחרות". ומדוע אינו מוכן לקבל? בגלל התאוות שלו, כמו שכתוב "לא יחפוץ כסיל בתבונה" - הכסיל אינו רוצה להבין; אין לו בעיה ברמת המשכל, הוא פשוט אינו רוצה.
מה, אם כן, התקנה שלו? גערה לא תועיל לו, שכן הגערה מועילה למבין. מה ראוי לו? להכותו. אדם עומד באמצע הכביש, אתה גוער בו והוא אינו מבין מה אתה רוצה ממנו; אם יבוא רכב ויעיף אותו עשרים מטר, ייתכן שאז יבין. הכסיל צריך לחטוף מכות, וכשהוא חוטף הוא מבין. כמו אותו סיפור על הקבלן היהודי שאמר לפועל להעלות את הבלוקים לקומה השלישית, וזה מתמהמה, ושוב אומר לו וזה שוב מתמהמה. בא הקבלן הערבי שעובד תחתיו, נתן לו שתי סטירות ואמר לו: תעלה עכשיו את הבלוקים. מיד העלה אותם. שאל אותו הראשון: אני אמרתי לך, למה לא הקשבת לי? ענה לו: כי אתה אמרת, אבל הוא הסביר. לפעמים אדם צריך "הסבר" - זהו הכסיל, הכסיל צריך הסברים.
ומביא רבנו יונה מאמר מחברי המוסר: אין תקנה לנבלים כי אם בהכנעה וביזיון. הנבל לא ישוב מדרכו עד שתהיה לו הכנעה ועד שיהיה לו ביזיון, ולכן צריך להכותו ורק אז יבין.
הגאון מווילנה: תוכחה מול ייסורים
הגאון מווילנה מסביר שהגערה במבין טובה יותר מהכות כסיל מאה, ויש כאן שתי בחינות: יש תוכחה - וזהו דיבור; ויש מוסר - וזהו ייסורים. מוסר הוא מלשון לייסר. אנו נוהגים לקרוא "מוסר" גם למה שמייסר את האדם לתיקונו על ידי דיבור, "לומד מוסר", אבל באמת תפקידו של המוסר לייסר את האדם. אפשר לייסר בשבט, ואפשר לייסר בשבט פיו - להוכיח במילים קשות, ובכך לייסר.
כמו אותו חכם שאמר לידידו: מישהו נתן לי עכשיו סטירות לחי, ואני עוד נישקתי אותו. שאל אותו: מי זה היה? ענה לו: פתחתי עכשיו מסילת ישרים, והוא הוכיח לי כמה אני חסר וכמה אני רחוק מעבודת השם - סטירות לחי קשות נתן לי. וכשסיימתי ללמוד, סגרתי את הספר וגם נישקתי אותו. זו מטרת המוסר: לייסר את האדם, לתת לו הרגשה של קושי עם התנהגותו כדי שישנה אותה, שיהיו לו נקיפות מצפון על מעשים מקולקלים.
אם כן, החלק שבדיבור נקרא תוכחה, והחלק שראוי יותר להיקרא מוסר ממש הוא ייסורים; ועל דרך ההרחבה אנו קוראים גם לתוכחה מוסר. והתוכחה טובה יותר לאדם המבין מאשר להכות כסיל מאה, כלשון חז"ל: טובה מרדות אחת בלבו של אדם מאלף מלקות. מהי מרדות בלב? שהאדם מוכיח את עצמו, יש לו נקיפות מצפון על מה שעשה, הוא מורד בלבו כנגד יצר הרע ואומר לעצמו: למה עשיתי כדבר הזה? מרדות אחת כזו טובה מאלף מכות.
ומדוע? כי יש מקרים שהמכות לא רק שאינן מחסלות את האדם אלא עוד מחשלות אותו. יש שהמכות אינן שוברות אותו, אלא אדרבה - אתה מאמץ את לבו עוד יותר להתעקש כנגדך. ולכן בדורנו אומרים גדולי ישראל שאין להרים יד על ילדים כלל וכלל. ילד שכבר גדל מעט, בן שש, ממש לא להרים עליו יד. זה דבר שעלול לקלקל מאוד: זה גורם להתמרדות, לחוצפה, לכך שהילד יעשה בדווקא, ולהשפלה גדולה עבורו. זו ממש אינה הדרך בדורנו.
יוצא אפוא שאם תיתן לו תוכחה שיבין מעצמו שמעשהו אינו ראוי - זה טוב, "תחת גערה במבין", יותר מאשר תיתן לו אלף מלקות, שכן לפעמים המלקות רק מחזקות אותו וגורמות לו להיות עיקש יותר: הוא חושב "הוא רוצה לשבור אותי", מחייך לך ואומר "זה לא כואב לי". ואז ההורה הטיפש מוסיף ומכה יותר עד שהילד יבכה - שטות על גבי שטות. ולכן טובה הרבה יותר גערה במבין מהכות כסיל מאה.
מצודת ציון: לשון שבר ופחד
המצודת ציון מסביר ש"תחת" הוא מעניין שבר ופחד, כמו "אל תערוץ ואל תחת" - אל תישבר. כלומר השבר והפחד שאתה מפחיד בהם את המבין מועילים לו יותר ממכות בפועל לכסיל. את המבין די להפחיד: אני רוצה לומר לך כמה הדבר אינו טוב, ואני אומר לך - פלוני עשה כך וניזוק, אחר עשה כך ובא עליו צער כזה וחולי כזה. זהו גדר של גערה, אני מפחיד אותך ומראה לך כמה זה מסוכן. הכסיל לעומת זאת אינו שומע למה שקרה לאחרים, הוא רוצה לחוות על בשרו, הוא חייב לנסות - ובסוף הדבר יפגע גם בו. לכן מועיל יותר להפחיד את המבין מאשר לתת לכסיל את המכה בפועל.
המלבי"ם: חסר לב מול כסיל
המלבי"ם מסביר שההכאה מועילה רק למי שהוא חסר לב, כמו שכתוב "ושבט לגו חסר לב". כלומר אין הוא ממרה מתוך שורש נפשו, אלא לבו חסר והוא אינו מבין. ומי אינו מבין? בהמה, ואיתה מדברים בהכאה. כך גם האדם שהוא חסר לב ואינו מבין - זו הדרך להטותו אל דרך הישר.
לעומת זאת הכסיל, כפי שכבר הסברנו פעמים רבות, אין לו בעיה של הבנה. הכסיל פיקח מאוד; בעייתו היא תאווה - הכסיל מתאווה לרע. ואם כן מה יועיל שתכה אותו? הרי יש לו תאוות. זה כמו פושעים שמכניסים אותם לכלא: זה מרחיק אותם מן החברה, אבל האם זה מונע מהם אחר כך לפעול שוב כמעשיהם? הרי יש לו תאוות ממון או תאוות אחרות, ואין לו בעיה בהבנה שכלית - ולכן מכות אינן שוברות אותו.
החסר לב, לעומת זאת, אינו מורד משורת נפשו כמו הכסיל, אלא חסרה לו הנהגה - שהלב הוא המנהיג את האדם. אדם כזה כמו בהמה שאינה יודעת להנהיג את עצמה, וצריך לתת לה מכות ואז היא מתנהגת כראוי. והמבין, אומר המלבי"ם, אינו צריך הכאות כלל - די לו בגערה, וגערה זו מועילה לו יותר ממה שמכים את הכסיל מאה מכות.
אך מרי יבקש רע
אַךְ־מְרִי יְבַקֶּשׁ־רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח־בּוֹ׃ (משלי יז, יא)
המלבי"ם מחבר פסוק זה לקודמו: אדם הממרה בזדון מתוך מרי ומרד ומבקש רע - מפני שהתאווה מאלצת אותו להמרות את פי החכמה. הוא יודע שאין זה נכון, הוא יודע שהוא מזיק לעצמו, אבל "בא לי סיגריה". התאווה גוברת בו אף שהוא יודע שדרכו מקולקלת. אדם כזה יבקש רע גם אם מלאך אכזרי ישולח בו: הוא רואה שהוא מזיק לעצמו, רואה שהדבר גורם לו רק רע, ובכל זאת ממשיך בדרכו - כי המרדות בלבו, הוא יודע את הטוב ומורד בו. לא מתוך רוע לב, אלא מתוך תאווה לעשות את הרע. ולכן לא תועיל לו שום הכאה, וגם שליחת מלאך רע בו לא תשנה את דרכו.
רבנו יונה מסביר שהאיש הרע הוא בעל זדון לב, וכשאתה מוכיח אותו הוא רק מתעקש יותר ועומד על עומדו. הדבר דומה למלחמה כנגד הפלסטינאים: אנחנו סבורים שאם ניתן מכות חזקות יותר זה יעזור - והם מתחמשים בטילים חזקים יותר. מכה חזקה יותר אינה פותרת את הבעיה. אין הכוונה שאין להכותם ואין צורך להתגונן ולפגוע בהם, אבל לחשוב שזהו פתרון לבעיה - אין זה פתרון. תכה אותם יותר, יצמחו יותר. וזו המציאות: ככל שהוכו יותר, כוחות קיצוניים יותר צמחו מתוכם. לכאורה אחרי כל המכות היו אמורים להבין שאין זה משתלם להם ולראות מה עוללו להם הפלגים הקיצוניים - ובדיוק להפך, הם העלו לראש את החמאס והג'יהאד האסלאמי, שעל פי שכל הגיוני רק גרמו להם נזק והריסה חוזרת ונשנית בלי יכולת להשתקם. החיזבאללה קיבל מקומות בפרלמנט בלבנון, במצרים הקיצוניים ביותר הפכו למנהיגים, וכך גם בסוריה ובשאר המקומות.
ולפי רבנו יונה הפסוק מתפרש בכיוון ההפוך מהמלבי"ם: "אך מרי יבקש רע" - לאדם זה לא יועיל אפילו להכותו מאה. ומה כן יועיל? רק "מלאך אכזרי ישולח בו" - משמיים. רק אם ישלחו עליו מלאך רע מן השמיים, רק אז יועיל לו. לפי המלבי"ם, כאמור, אף מלאך רע לא יועיל לאדם כזה. וכנראה שניהם מדברים על שתי רמות שונות של מרי.
המצודת דוד מסביר שהפסוק חוזר על עולם הזה ועולם הבא: "אך מרי יבקש רע" - מי שכל עניינו אך להמרות את פי השם, מבקש רעה לעצמו בעולם הזה; "ומלאך אכזרי ישולח בו" - זה לעולם הבא, שם ממתין לו מלאך אכזרי לשלם לו על מעשיו כאן בעולם הזה.
לסיכום:
שלושת הפסוקים מלמדים אותנו כיצד נשמרת אהבה וכיצד מתקנים אדם. "מכסה פשע מבקש אהבה" - הכיסוי על פשעי הזולת יוצר אהבה, בין אם מתוך אהבה קיימת ובין אם כדרך להולידה, ואילו "שונה בדבר" - המזכיר ומדקדק אפילו על דיבור - מפריד בינו לבין אלופו של עולם (רש"י), בינו לבין רעיו הנאמנים (רבנו יונה), ובין איש לאשתו (הגר"א), ובדרך רמז אף מונע ממנו תשובה כשהוא שונה בחטאו. "תחת גערה במבין" - למי שמוכן לקבל ולהבין די בגערה ובתוכחה שבדיבור, וטובה מרדות אחת בלבו של אדם מאלף מלקות; ואילו המכות שייכות לחסר הלב שאינו מבין. "אך מרי" - העקשן שתאוותו גוברת עליו אינו נשבר ממכות, אלא רק מתחשל בהן, ואין לו תקנה אלא ביד שמיים או בחשבון נפש שיערוך עם עצמו.