פרק י"ז במשלי עוסק במידות שבין אדם לחברו: בסכנה שבחברת הכסיל, באיסור כפיות הטובה, ובזהירות מפני המריבה עוד בטרם תתפרץ. בשיעור זה נעסוק בפסוקים י"ב עד ט"ו, ונראה כיצד הפסוקים הללו קשורים זה לזה כשלשלת אחת: מן הבריחה מפני הכסיל, אל האזהרה מפני משיב רעה תחת טובה, ועד לחובה לסגור את פתח המריבה בעודו קטן.
פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ׃
ראשית יש לברר מהו "דוב שכול". השפה העברית המודרנית הרגילה אותנו למושג "הורה שכול", ולכן הנטייה הראשונה היא לפרש שמדובר בדוב שאיבד את ילדיו. אך רש"י מפרש "משכל" - כלומר דוב הבא לשכל את האדם מבניו, דוב המשכל אחרים. כך גם רבנו יונה. ואולם הגאון מווילנה אכן מפרש את הדברים כפשוטם: דוב שהוא עצמו שכול מילדיו.
רש"י מסביר: טוב לו לאדם שיפגע בדוב המשכל את בניו, ואל יפגע בו אחד מן הכסילים - והכסילים לפי רש"י הם המסיתים אותו לסור מה' ומתורתו. בדרך זו הלכו חז"ל באמרם "אחרי ארי ולא אחרי אישה". כלומר, אם יש אדם המסית אותו לסור מאחרי ה', מוטב לו להיפגש בדוב המשכל מלהיפגש באחד כזה.
רבנו יונה מרחיב: טוב לפגוש דוב המשכל בני אדם, מלפגוש את הכסיל בעת איוולתו וכעסו - ולא דווקא בשעה שהוא בא להסיתו מעבודת ה', אלא בכל שעה שהוא עושה את איוולתו. הפסוק בא להזהיר ולהישמר מכעס הכסיל ומן המריבה עמו, שכן מן הדוב השכול עוד אפשר להינצל, אבל מן הכסיל אין לך סיכוי לצאת בשלום. מכעסו ומנזקו לא תימלט.
מכאן מוסר גדול למעשה: יש אנשים שכאשר אתה רואה אותם פותחים את פיהם - כדאי פשוט לא להיות בסביבה. תפוס מחסה ותברח. אל תאמר "מה הוא חושב לעצמו, מישהו צריך להשתיק אותו" - אתה לא תצא ממנו. הוא יבזה אותך, ישפיל אותך, יעשה לך בושות לעיני כולם. וגם אם באמת יש כאן שיטה, והוא נוהג כך כלפי כולם מתוך ידיעה שאין מי שיתעמת עמו - השאר זאת למישהו אחר. אל תהיה אתה הדון קישוט שיוצא לקרב הזה, שרק נזק יצא לך ממנו. לך יש כבוד, יש בית, יש משפחה, יש מעמד; ואילו יש אנשים שאינם שמים על שום דבר, הם מוכנים לעמוד באמצע הרחוב ולצעוק ולקלל ולהשפיל את עצמם - ואגב כך להשפיל גם אותך. אז מה יצא לך מזה? ראית אחד כזה - תברח. יבוא שכן אחר ויעמיד אותו על מקומו.
הגאון מווילנה מפרש בדרכו: הדוב מטבעו רגזן מאוד, וכל שכן בשעה שהוא שכול, שהרגו את ילדיו; וכל שכן אם אתה עצמך הוא זה שהרגת את ילדיו - שאז סכנתו עצומה ואתה מסובך בצרה גדולה. ועם כל זה - "פגוש דוב שכול באיש": מוטב לך לפגוש דוב כזה, שאתה שיכלת את ילדיו וזעמו וקצפו גדולים, מלפגוש את הכסיל בשעה שהוא עוסק באיוולתו.
המלבי"ם מוסיף את הטעם הפנימי: הדוב יכול לכל היותר להרוג אותך - פגיעתו בגוף. הכסיל לעומתו יכול להרוג אותך לנצח נצחים, שהרי הוא בא ומסית אותך נגד עבודת ה'. אם תיפגש בדוב, אולי תאבד חיי שעה, אבל קיומך לנצח נשמר; ואם תיפגש בכסיל, אולי תחיה עוד עשרים או חמישים שנה, אבל לנצח נצחים הוא הורג אותך. עדיף להיפגש במי שמסכן אותך פיזית מלהיפגש במי שמסכן אותך רוחנית.
ומוסיף המלבי"ם עוד שלושה הבדלים: הדוב קורע את סגור לבו של האדם להוציא ממנו דם, והכסיל קורע את סגור לבו כדי להכניס לשם את איוולתו. את הדוב לפעמים אפשר לנצח, אבל הכסיל לא ינוצח באיוולתו. והדוב לפעמים מניח לאדם ואינו תוקף כלל - שמא בדיוק היה שבע ובמנוחה - אבל הכסיל אוויל תמיד, תמיד הוא באיוולתו ובכסילותו. משום כך סכנתו גדולה בהרבה מסכנת הדוב.
מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ׃
רבנו יונה מסביר: לא די שאינו משיב טובה תחת הטובה שעשו לו באמת, אלא שהוא עוד משיב רעה תחת טובה - וגדול עוונו מנשוא. עשו לך טובה, וכך אתה משיב? על כן לא תמוש רעה מביתו. ורבנו יונה קושר זאת לפסוק הקודם: הרי לך טעם נוסף שלא לפגוש כסיל באיוולתו, שכן הכסיל ברוב איוולתו, בשעת כעסו, שוכח את כל הטובות שעשית לו וישיב לך רעה תחת טובה. הוא מסוגל לעשות לך כל רע, אף שאתה לא עשית לו אלא טוב - ולכן קללתו היא ש"לא תמוש רעה מביתו".
וכבר אמרנו בשם החתם סופר, שיש באדם טבע שאם מישהו עשה לו טובה, הוא מחפש איך להזיק לו. ומדוע? מפני שאין אדם אוהב להיות בעל חוב. כשעשית לי טובה, אני חייב לך, ואיני אוהב את תחושת החוב - ולכן הוא פועל פעולה הפוכה, כדי לשחרר את עצמו מן החוב. ומספרים שהיה אדם שהתנכל לחתם סופר והציק לו, ואמר החתם סופר שהדבר מפליא אותו, שכן אינו זוכר שעשה לו פעם טובה שבגללה ירדוף אחריו כל כך.
את הטבע הזה רואים בעיקר בהלוואות. אם אתה רוצה להסתכסך עם אדם - תן לו הלוואה. אין הדברים נאמרים על אנשים הגונים ויראי שמים, שאדרבה, מכירים לך טובה, מודים לך, משתדלים להחזיר בזמן, ואם נופלת בעיה מודיעים לך מראש - לאלו מצווה גדולה להלוות. אבל יש, לצערנו, אנשים ללא מוסר, שכל עוד לא הלווית להם הייתם חברים, ומשהלווית - "אני מבקש ממך תפסיק להתקשר אליי, כשיהיה לי אודיע לך". הוא נעשה בעל הבית, הוא הקובע. הוא אף חדל לאמר לך שלום ברחוב, שמא תשאל אותו מה עם הכסף. עשית לו טובה - וגרמת שישיב לך רעה כפולה ומכופלת.
הרב לסרי סיפר פעם על אחד שבא לחברו וביקש ממנו הלוואה של עשרת אלפים שקלים. אמר לו החבר: קודם כל ירק עליי ותן לי סטירה, ואחר כך נדבר. אמר לו: מה פתאום, הרי חבר שלך אני. אמר לו: לא, קודם עשה כך. עשה כך - ירק עליו ונתן לו סטירה - ואז אמר לו: איני מלווה לך. אמר לו: הרי הבטחת! אמר לו: העדפתי לקבל את היריקות ואת הסטירות עכשיו, כשהכסף שלי עוד אצלי, מלחטוף אותן כשהכסף שלי יהיה כבר אצלך. וכך אכן קורה הרבה פעמים: במקום לקבל תודה, הלווה בא בטענות ובתביעות כלפיך - למה אתה מנדנד לו, ואף מביא לך הלכות ופסוקים של "לא תהיה לו כנושה", ושהרי יש לך מספיק.
הרב שטיינמן העיר פעם עד כמה חלחל השינוי הזה אפילו לצורת ההתבטאות שלנו. בגמרא "בעל חוב" הוא הנושה - האדם שחייבים לו כסף, "בא בעל חובו לגבות את חובו". היום אומרים הפוך: "הוא בעל חוב גדול" - הכוונה לחייב. ואין זה שינוי סמנטי בלבד, אלא שינוי המהות. פעם הבעלים על החוב היה הנושה: הכסף שלי, אני הבעלים. היום החייב נעשה הבעלים: הוא פורס לך תשלומים, הוא קובע איך תקבל את הכסף אם בכלל, והוא קובע כמה מתוך הכסף תקבל - שמא יאמר לך שלפי מצבו ישלם רק חצי. הוא נעשה הבעלים על החוב, ולנושה אין כבר מילה. הוא אף קובע את רמת ה"תספורת" שיקבל. מכאן המוסר הפשוט: עשו לך טובה, הלוו לך - אל תהיה כפוי טובה. החזר, אמור תודה יפה, והיה בן אדם הגון.
הגאון מווילנה מפרש את הפסוק בכיוון נוסף: חסד ה' מלאה הארץ, ואדם שהקדוש ברוך הוא השפיע עליו הון עשהו כלי לאושרו, ועל כן עליו להשקיע את עצמו יותר בעסק התורה, בזיכוי הרבים ובהחזקת תלמידי חכמים - הקדוש ברוך הוא השפיע עליך ונתן לך. ואם אדם זה לא רק שאינו עושה כן בממון שה' השפיע עליו, אלא מרשה לעצמו, מפני שיש לו כסף, לקנות מכל הבא ליד דברים שרק מרחיקים אותו מעבודת ה' - יוצא לכל מיני מקומות ובילויים שלא היה עושה קודם, קונה כל מיני מכשירים שלא היה מרשה לעצמו קודם, שכן עתה יש לו כסף ויש לו אפשרויות - האדם הזה הוא "משיב רעה תחת טובה". וכי לכך השפיע ה' עליו, שישתמש בכסף לדברים המנוגדים לתורה ולהנאות שהן נגד רצון ה'?
המלבי"ם מסביר על דרך המידה כנגד מידה: הקדוש ברוך הוא משלם מידה כנגד מידה, "בסאסאה בשלחה תריבנה" - באותה סאה שאדם מודד, בה מודדים לו. אמנם אדם שעשה רעה יכול לחזור בתשובה מן הרעה שעשה; אבל מי שעשה רעה תמורת טובה שעשו לו - כאן כביכול אין אריכות אפיים. כל כך נורא וגרוע להיות כפוי טובה, שגם אם ישוב וייטיב את מעשיו, הקדוש ברוך הוא ישלם לו רעה תחת טובה, ולא תמוש רעה מביתו.
עניין המידה כנגד מידה קשור גם לפרשה. כתוב בפרשה שאמר יעקב ללאה "רמאית בת רמאי". הרי בלילה קרא לה "רחל", והיא ענתה "כן", "ויהי בבוקר והנה היא לאה". אמר לה: איך רימית אותי? את רמאית בת רמאי. ענתה לו: ממי כבר אפשר ללמוד? הלא לבן - שקר על שמו הוא.
ואגב כך ווארט שאמרנו בעבר: לבן אומר "לא יֵעָשֶׂה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". ועל דרך צחות אפשר לקרוא: לבן אומר ליעקב, בינינו יש קשיי טרמינולוגיה וחוסר תקשורת, אינך מבין את השפה ואת המושגים. אצלכם, כשאדם אומר "לא" הוא עושה "לא", וכשאומר "כן" הוא עושה "כן". אבל אצלנו - "לא יעשה כן במקומנו": כשאומרים "לא" עושים "כן", וכשאומרים "כן" עושים "לא". וכשאני אומר "בכירה" כוונתי לצעירה, וכשאני אומר "צעירה" כוונתי לבכירה. דע זאת, ולא תופתע כל פעם מחדש.
ושם מובא שהשיבה לאה ליעקב: היה לי רב טוב, ממך למדתי. כשנכנסת אל אביך יצחק ושאל אותך "אתה זה בני עשו", אמרת "אנוכי עשו בכורך". אם אתה עשו - גם אני רחל. ומניין ידעה זאת? מכאן, שכתוב שלבן אמר לו "אחי אתה", "הגידה לי מה משכורתך" ולא "ועבדתני חינם". ותמהו המפרשים: מה פתאום מוצא בו לבן אח ומתלהב ממנו, ומה פתאום אינו רוצה חינם - והרי בסוף זה בדיוק מה שעשה לו. אלא שלבן שאל אותו איך הגעת לכאן, ויעקב סיפר לו את כל המעשה: את הפרווה על ידיו, ואת "אנוכי עשו בכורך", וכל העניין. שמע לבן ואמר: אחי אתה! אתה יודע לעבוד, הכול נשאר במשפחה, הבנים דומים לאחי האם, אתה בעניינים. ומשום כך דווקא איני רוצה שתעבדני חינם - אנשים כמוך, ה"חינם" שלהם יכול לעלות ביוקר גדול. בוא ננעל אותך מראש בהסכם כובל, שלא תוכל לעשות חוכמות. אם היית תמים ונבוך, כבר הייתי מסובב אותך; אבל משראיתי שאתה מקצועי ומכיר את הקומבינות - הגידה לי מה משכורתך.
מכאן למדה לאה את החשבון: אמנם יעקב היה אנוס על פי הדיבור, אמנם אמו אמרה לו, אך באותה מידה שאדם מודד - בה מודדים לו. וכביכול אמרה לו: היו לך חשבונות, וגם לי היו חשבונות. אתה רצית שלא יקבל עשו ברכות שאינן מגיעות לו, ואני לא רציתי להימסר בידו של עשו. ואם אתה עושה חשבונות ונוהג בדרך זו, אל תתפלא אם באותה דרך ינהגו גם עמך.
פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ׃
רש"י מסביר: מי שמתחיל את המריבה דומה לאדם הפותח חור בגדרי אגפי אמת המים. כמו בריכת דגים שיש לה שפה גבוהה והמים בתוכה: אם יפתח אדם מעט מעט, ינמיך קצת את העפר בקצה וייתן למים להתחיל לזרום - מהר מאוד יֵצאו כל המים, שכן הזרם שוטף ומרחיב ומרחיב עד שהמים כלים.
כך היא המריבה. בהתחלה היא קטנה, ואתה רק מתחיל אותה, אבל אחר כך המדון הולך וגדל והולך ומתרבה. וכמו שכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", ואמר אברהם ללוט "אל נא תהי מריבה ביני ובינך". בתחילה זה "ריב" - קטן, ובין הרועים שלך לרועים שלי. אבל זה יהפוך ל"מריבה", ומריבה היא לשון נקבה, ונקבה יש לה תולדות. ואז זו לא תהיה עוד מריבה בין הרועים בלבד, אלא "ביני ובינך" - בסוף גם אנחנו נריב ונעשה מחלוקת בינינו. ולמה להגיע לכך? "היפרד נא מעליי". זהו "פוטר מים ראשית מדון": כמו המים, ההתחלה היא הפתח, והוא הולך ומרחיב.
יש משל מפורסם, כמדומני בהולנד שהיא עיר מרובת סכרים, על הילד הגיבור שראה חור בסכר ודחף בו את אצבעו, ושעות ארוכות סתם אותו עד שבאו וסתמו את החור. שאלמלא כן, היה החור מרחיב והולך עד שהסכר כולו היה נופל ושוטף את כל העיר. מכאן אתה רואה את החשיבות הגדולה שבסגירת פתח יציאת המים עוד בתחילתו.
"ולפני התגלע הריב נטוש" - "התגלע" פירושו התגלות, כמו שמסביר האבן עזרא. ורש"י מסביר: לפני שתתגלה חרפתך, נטוש את הריב. שהרי ריב בסופו של דבר הוא ביזיון וחרפה: אתה אומר לו והוא מחזיר לך ואתה שוב אומר לו, ובסופו של דבר אין יודעים מי ניצח ומי הפסיד, אבל ברור ששניהם הפסידו מעצם הביזיון והבושות של המריבה. לכן נטוש את הריב לפני שיתגלה ביזיונך.
רבנו יונה מסביר באותו קו: "פוטר מים" הוא תחילת המדון. ומה לשון "פוטר"? כמו "פטר רחם", שהוא הראשון - תחילת יציאת המים היא ראשית המדון. לכן יסגור את הפתח עוד בטרם ירבו המים ויפרצו.
המלבי"ם מסביר ש"מדון" הוא כאשר מחפשים עילה וסיבה לדון ולהישפט, והדבר דומה לפוטר מים ופותחם: לפני שפתחת את המים עוד אפשר לסגור ולעכב, ומשנפתחו ויצא זרם מים רבים - אין אפשרות לסגור. כך ראשית המדון כאדם הפותח פתח קטן במים הסתומים, בנהר או בסכר, והזרם שוטף והולך עד שאי אפשר לעמוד בו. ומה על האדם לעשות? אל תחפש דינים ואל תחפש ללכת ולהיות נידון - ולדעת המלבי"ם הכוונה אפילו לבית דין. לכאורה זה נשמע פשוט: במקום להתווכח, נלך לבית דין ונראה מה יאמרו. אבל משם מתחילים ויכוחים וראיות - "אתה אמרת כך", "מה פתאום, לא אמרת לי מראש", "אני כן אמרתי ואתה שקרן" - וכל זה בא מתוך שרצינו להיות נידונים. לפעמים אמנם אין ברירה, כשעומדים אנו מול אנשים שאינם פשוטים; אבל ודאי שעדיף "לפני התגלע הריב נטוש".
המלבי"ם מפרש "נטוש" על השופט: שיתיש את הריב על ידי שיעשה פשרה ביניהם. ואכן יש מצווה על הדיין לעשות פשרה קודם שיציע משפט. כך אומר השולחן ערוך: מצווה שיאמר הדיין לבעלי הדינים - האם אתם מעוניינים בפשרה, שאעשה פשרה ביניכם. פשרה פירושה שכל צד מוותר מעט ויוצאים ברוח טובה; ודין פירושו "ייקוב הדין את ההר" - יכול אדם להפסיד הכול, ויכול לצאת שאפילו חצי תאוותו אין בידו, ויכול גם לצאת צודק ומורווח. העדיפות היא אפוא לפשרה, וזהו "לפני התגלע הריב נטוש": הדיין יתיש את הריב וייזום פשרה.
אבל כל זה - אומר המלבי"ם - דווקא לפני ששמעת את דבריהם. אחרי ששמעת את טענותיהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אין אתה יכול לאמר "בוא נעשה פשרה" כדי לתת גם לשני מעט רווח. פשרה מציעים לפני, ולא אחרי שאתה כבר רואה שהאחד קשקשן והשני הוא הצודק. משגיבשת לעצמך דעה, פחות או יותר, מי הצודק - אין מן הצדק לעשות עכשיו פשרה, ואתה חייב לעשות דין. לכן "לפני התגלע הריב נטוש": לפני שיתגלו טענותיהם ויישמע הריב - נטוש ועשה פשרה; אבל אחרי שהתגלו טענותיהם וכל אחד אמר את שלו ואתה רואה לאיזה צד נוטה הדין, אין לך שום רשות לעשות פשרה, שכן בכך אתה מרשיע את הצדיק ומצדיק את הרשע.
מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהֹוָה גַּם שְׁנֵיהֶם׃
המלבי"ם מחבר את שני הפסוקים זה לזה: פשרה במקום שכבר נתברר הדין היא בגדר מצדיק רשע ומרשיע צדיק. רק במצב שעדיין לא נתגלו הטענות - רק אז יכול הדיין לעשות פשרה.
ומבאר המלבי"ם את דיוק הלשון: בלשון הקודש "ריב" כולל כל סוגי המריבה, בין שיש בה טענות ובין שאין; ואם יש בה דין ודברים - אני טוען כך ואתה טוען כך - זה נקרא "מדון", מלשון לדון, דבר שיש לדון בו. וקודם שבאו לידי דין - עדיין ריב הוא; ומשבאו לידי דין - כבר נקראים הם נידונים. ועל כן מזהיר הפסוק שעוד לפני כן, בראשית הדברים, יש אפשרות לפתור את העניין בפשרה, ואחר כך כבר מאוחר.
למדנו בפסוקים אלו שלושה יסודות הקשורים זה בזה. ראשית - הבריחה מן הכסיל: עדיף לפגוש דוב שכול, שאינו מסכן אלא את הגוף ולפעמים גם מניח לאדם, מלפגוש כסיל שסכנתו רוחנית ונצחית והוא באיוולתו תמיד. שנית - חומר כפיות הטובה: המשיב רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו, ואף תשובתו אינה מצילה כשאר עבירות; וכן מי שקיבל שפע מן הקדוש ברוך הוא ומשתמש בו לדברים המרחיקים אותו מעבודת ה'. ושלישית - הזהירות מן המריבה: כפוטר מים בסכר, שכל תחילתה פתח קטן וסופה שיטפון שאין לעמוד בו; ועל כן יש לנטוש את הריב בטרם יתגלע, והדיין מצווה להציע פשרה - אך רק קודם ששמע את הטענות, שאם כבר יודע להיכן נוטה הדין, אין לו רשות לפשר, שמא ייצא מצדיק רשע ומרשיע צדיק, שהוא תועבת ה' גם שניהם.