ספר חבקוק הוא הספר השמיני מתרי עשר. כבר הרד"ק, וכן האבן עזרא ועוד, כותבים: "הנביא הזה לא ידענו דורו ולא משפחתו". אין כתוב "חבקוק בן" פלוני, כדרך שנאמר "יונה בן אמיתי", ואין נאמר באיזו תקופה ניבא. ואכן הדעות חלוקות בזמנו.
בסדר עולם, שמביא כאן הרד"ק, נאמר: יואל, נחום וחבקוק ניתנבאו בימי מנשה. ואם תשאלו מדוע לא הוזכר הדבר בכתוב, כדרך שאצל שאר נביאים נאמר שניבאו בימי מלך פלוני, התשובה היא: מנשה לא היה מלך כשר, ולא רצה הכתוב לקרותם על שמו. לכן לא אצל יואל, לא אצל נחום ולא אצל חבקוק הוזכר שם המלך.
הסבר שני, המוכר לרבים, מופיע בזוהר הקדוש בהקדמה (דף ז' ע"ב): "דחיל רבי שמעון ובכה" - על הפסוק "ה' שמעתי שמעך יראתי". אומר הזוהר: האי קרא חבקוק אמר, בשעתא דחמא מיתתיה ואתקיים על ידי דאלישע. כלומר, את הפסוק הזה אמר חבקוק כשראה את מותו, ובסופו של דבר נתקיים והוחזר לחיים על ידי אלישע. לפי הזוהר, חבקוק הוא בנה של השונמית שהחיה אלישע.
וכך היה המעשה: כשבאה אותה אישה ואירחה את אלישע, שאל אותה הנביא מה היא רוצה, ואמר לו משרתו שבן אין לה. בירך אותה אלישע בבן, והיא אמרה לו "אל תְּשַׁלֶּה את אמתך". לימים יצא הילד עם אביו אל הקוצרים, היה יום חם, והוא נפח את נשמתו. רצה האם אל אלישע - "מה לך הולכת אליו, לא חודש ולא שבת?" - ותאמר: שלום. ובאה ואמרה לו: הרי אמרתי לך אל תשלה את אמתך, לא ביקשתי ממך בן, אמרתי לך שלא יהיה זה בן זמני חס ושלום, והנה הבן מת. ואז גהר עליו אלישע, פיו על פיו, ידיו על ידיו ועיניו על עיניו, ויחם בשר הילד, והילד שב לחיים.
ומדוע נקרא שמו חבקוק? אומר הזוהר: משום שכתוב "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" - הרי חיבוק אחד. ולאחר מכן "וישם פיו על פיו" - הרי חיבוק שני. שני חיבוקים היו כאן, ולכן שמו חבקוק, חיבוק כפול: חיבוק ועוד חיבוק. החיבוק הראשון של ההבטחה "את חובקת בן", והחיבוק השני של אלישע שהחיה אותו.
לפי חשבון זה יוצא שחבקוק חי כמאתיים שנה לפני זמנו של מנשה. בימי אלישע מלך יהורם, ומנשה מלך רק שמונה מלכים אחריו. נמצא שהדעות חלוקות: האם חבקוק היה בזמנו של יהורם בן אחאב, או בזמנו של מנשה שהוא כמאתיים שנה מאוחר יותר. ואגב, אין לבלבל בין חבקוק ליונה בן אמיתי. יונה בן אמיתי היה בנה של האישה הצרפית שאירחה את אליהו והחיה אותו אליהו, ואילו חבקוק היה בנה של השונמית שאירחה את אלישע. כבר ראיתי מי שערבב בין השניים וכתב שאין זה מתאים למדרש, ואינו נכון.
המשא שלפנינו הוא נבואה. בתחילה חבקוק מתאונן על הצלחתה של בבל; לאחר מכן משמיים עונים לו תשובה על עלייתם והצלחתם, לא רק של בבל אלא של הרשעים בכלל; ולבסוף מודיעים לו על חורבנה של בבל ומפלתה על ידי בלשצר.
הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא׃
עַד־אָנָה יְהֹוָה שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ׃
רש"י מבאר שחבקוק ראה ברוח הקודש שנבוכדנצר עתיד למשול בכיפה ולהצר לישראל, כמו שנאמר "הנני מקים את הכשדים", וכנגד זה הוא מתפלל: עד אנה ה'? אני מזכיר לפניך את החמס שעושים לישראל, ואינך מושיע.
המלב"ים מסביר את הכפילות שבפסוק. "שיוועתי ולא תשמע" - אני צועק לישועה ואינך עונה. ואם תאמר שאיננו ראויים לישועה, על כל פנים "אזעק אליך חמס" - אני תובע משפט על החמס של מלכות בבל. לא ישועה ניסית שמעל הטבע אני מבקש, אלא מצד הדין והיושר ראוי להגן עלינו. וכפי שנראה בהמשך: "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" - אתה רואה כיצד הרשע מבלע את הצדיק ואינך מושיעו, ועל החמס הזה, שנעשה שלא כדין, אני זועק.
לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא׃
הטענה השנייה, כדברי המלב"ים, היא על עצם מראה הנבואה. כשה' מראה לנביא את הצלחת בבל, הוא אומר: למה תראני אוון? עצם זה שאתה מראה לי את זה מלמד שהדבר בא בהשגחה ממך. נמצא שהעמל והרשע שעושים לנו יוצאים לפועל על ידך. ועוד: "ושוד וחמס לנגדי" - איני רואה לנגד עיניי בנבואה את הסוף, את הישועה; תמיד לנגדי רק השוד והחמס והמכות שיכו אותנו בבל.
ומכאן "ויהי ריב ומדון ישא": מתהווה ריב כנגד דרכי ה', והבריות נושאות מדון וטענות כלפי שמיא. כשיש דבר הנראה שלא כצדק, באים בטרוניה לקודשא בריך הוא: למה הקב"ה עושה כך, ולמה אינו דן משפט צדק.
המלב"ים מדייק בהבדלי הלשון. "אוון" מתאר את פעולת הרע בפועל, בחוץ; "עמל" מתאר את החלק שבנפש, את הרושם הרע הפנימי שבלב. וכן יש הבדל בין "ראה" ל"הביט": הבטה היא תמיד שימת לב, ויכולה להיות גם התבוננות מחשבתית, ואילו ראייה היא ראייה חושית. לכן ייחס הכתוב הבטה אל העמל - "ועמל תביט" - שהעמל הוא רוע שבלב, ורק בהבטה פנימית־רוחנית אפשר להביט בו; ואילו אצל האוון, שהוא רשע חיצוני, נאמר "תראני", שאותו אפשר לראות אף בראייה חושית.
עוד מבחין המלב"ים בין ריב למדון: "ריב" כולל את כלל הטענות והמענות שבין אנשים, ו"מדון" נאמר על התביעה לדין ודברים במשפט. תחילה מתהווה הריב, ואחריו המדון - המשפט שאמור להכריע בו.
עַל־כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא־יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת־הַצַּדִּיק עַל־כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל׃
וכאן מפרט הנביא מה הן הטענות שבאותו מדון, מה טוענים בני העולם כלפי קודשא בריך הוא. ראשית, "על כן תפוג תורה": התורה מלמדת את עיקרי האמונה, שה' משגיח ושופט צדק. וכשרואים שהרשע מצליח והצדיק אובד, יש קושיות על הנהגת ה', והתורה מתפוגגת - אינה נחשבת עוד לדבר חשוב ואמיתי, ויבואו להכחיש אותה לגמרי ולומר אין תורה ואין השגחה.
המלב"ים מבאר שהתורה כאן היא הדעות, האמונות והלימודים שבין אדם למקום, ואילו המשפט מאפיין את ענייני שבין אדם לחברו, כפי שגם היום אנו קוראים לעניינים אלו משפט.
ועל המשפט אומר המלב"ים דבר עמוק: הנימוסים שבין אדם לחברו, הדברים שהשכל מחייב - לא תרצח, לא תגנוב ודומיהם - לא ייתכן שיפוגו מן הלב, שהרי יסודות המוסר נטועים בכל אדם. ראיה לדבר: אין קהל ועדה בעולם שחוקיהם מושתתים על היפך יסודות המוסר. אין מדינה שבה החוק הוא "תרצח", ואין מדינה שבה החוק הוא "תגנוב". יש מקומות שגונבים בהם יותר ויש פחות, אבל להפוך את זה לחוק ולדבר מקובל - אין דבר כזה.
המשילו על כך: אחד נכנס לחנות שעונים וראה שכל שעון מסתובב במהירות אחרת. שאל: מה פשר הדבר? אמרו לו: כל שעון שייך למדינה אחרת, והוא מדד השחיתות - ככל שיש שם יותר שחיתות, הוא מסתובב מהר יותר. שאל: ואיפה השעון של איראן? אמרו לו: הוא למעלה, עשינו ממנו מאוורר. ועוד אומרים על צדקיהו שהלך עם פנס ממדינה למדינה לחפש את הצדק, והגיע לרומניה - והתחיל לחפש את הפנס. וכבר סיפר לי קבלן על פועל רומני שעבד אצלו, שאמר לו: אם אני עוזב את הבניין וראיתי מקדחה ולא לקחתי אותה, אני יוצא בתחושה ששכחתי משהו. יש מקומות שגונבים יותר ויש פחות, אבל חוק שהחוק יהיה לגנוב - זה אין.
ואף על פי כן, אומר הנביא, "לא יצא לנצח משפט" - הדברים הקבועים בלב אינם יוצאים מן הכוח אל הפועל. ומדוע? "כי רשע מכתיר את הצדיק". מי שם לצדיק כתר ועטרה? הרשע. השופט ממונה מאת המלך הרשע, המלך הוא שנתן לו את עטרת המשפט על ראשו, וממילא הוא כפוף אליו ועושה את מה שהאדונים שלמעלה רוצים. גם צדיק שרוצה לעשות משפט אמת אינו יכול, שהרי הרשע הכתירו.
וכאן המקום לספר על רבה של קריית אתא, כמדומני הרב יעקובוביץ, שבאו אליו מטעם השלטון והציעו לו להירשם ולקבל משכורת כרב מן המועצה הדתית. אמר להם: איני מעוניין, אני מעדיף להיות חופשי. אמרו לו: אין לך מה לדאוג, לא נקבע לך ולא נתווה לך דרך, תעשה מה שאתה רואה לנכון על פי ההלכה. אמר להם: אתם חושבים שכשתשלמו לי משכורת אני אחכה להוראות מכם, ואבוא אליכם לשאול מה אתם רוצים שאעשה? אדם שמקבל משכורת מבין מאיזה צד הפרוסה מרוחה, מבין מה בדיוק רוצים ממנו, ובסופו של דבר מיישר קו.
רש"י והרד"ק מפרשים "מכתיר" לא מלשון הכתרה בכתר אלא מלשון סיבוב, כמו "אבירי בשן כיתרוני" - הרשע מקיף וסובב את הצדיק.
"על כן יצא משפט מעוקל". המלב"ים מבחין בין מעוקש למעוקל: מעוקש הוא מעוות באמת, כמו "אורחותיהם עיקשים"; ואילו מעוקל הוא רק חיצוניות - בפנימיות הדבר ישר, ורק נראה מעוקל, כמו "ילכו אורחות עקלקלות", שמבחוץ נראית הדרך עקומה, ומי שמתבונן מבין שהיא הדרך הישרה. וזה בדיוק מצבו של הצדיק שמקבל הוראות מן הרשע: בפנים הוא מכוון אל היושר, אך כלפי חוץ הוא מציג את המשפט בצורה שתמצא חן בעיני אדוניו, בעיני זה שהכתיר אותו. נמצא המשפט יוצא מעוקל בחיצוניותו. כל זה הריב והמדון שבני העולם טוענים על השגחת ה': אם אין צדק ואין יושר - תפוג תורה; ולמה אתה ה' רואה כן ואינך עושה משפט, ואינך נפרע מן הרשעים העושים כך.
רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ כִּי־פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר׃
אחר ההקדמה הזו מתחיל הנביא לתאר את גוף העניין שעליו הוא צועק חמס: שהקב"ה מקים את הכשדים כדי להרעיש את הארץ, להרגיז ממלכות ולשנות את המציאות. "ראו בגויים והביטו" - שימו לב לעניין הזה, "והתמהו תמהו" - עִמדו ותִמהו על כך. ואל תאמרו שאי אפשר לראות זאת מפני שעדיין לא יצא לפועל, שהרי "פועל פועל בימיכם" - בימיכם ממש, לנגד עיניכם, ואפשר לראות ולהביט.
וכנגד "והתמהו תמהו" הוא אומר: "לא תאמינו כי יסופר". לפעמים מספרים לאדם דבר והוא אומר "לא יאומן כי יסופר", איני מאמין. ואמת, אילו היו מספרים לכם לא הייתם מאמינים; אבל כשאתם רואים את הדבר בעיניכם, אתם תמהים ומשתוממים - ואין אדם יכול להכחיש את המוחש. מציאות קיימת היא, ועל כרחכם תודו שהיא מציאות אמיתית.
ומהי אותה מציאות? הכשדים. רש"י מביא כאן את דברי חז"ל על הפסוק בישעיה "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" - הכשדים עם שלא היה כדאי להיבראות. זהו אחד משלושה עמים שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם. וכמובן אי אפשר לומר חרטה ממש, שהרי חרטה שייכת רק במי שלא ידע דבר מראש, ואצל הקב"ה לא שייך לומר שלא ידע מראש; אלא כביכול אנו אומרים כן. והעם הזה, כדברי הפסוק הבא, יהיה "המר והנמהר", ההולך ורץ לכבוש ארצות, ורבים יסבלו ממנו.