שולחן ערוך סימן תפ"ט סעיף ז'
"שכח ולא בירך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה"
(שולחן ערוך)
(בדרך אגב: הסימנים הללו נדפסו תחת הכותרת "הלכות פסח" ולא "הלכות ספירת העומר", אף שהתוכן עוסק בספירה. אין לכך הסבר מיוחד, וזה מנהג המדפיסים.)
עיקר החידוש בלשון "בלא ברכה"
- מה בא השולחן ערוך לאסור: עצם הספירה ביום אינה טעונה היתר, ואדם רשאי לספור מתי שירצה ואף כמה פעמים. החידוש הוא שאסור לברך על ספירה זו.
- הספירה ביום היא חובה: אין הכוונה שרשות בידו לספור ביום, אלא שהוא מחויב לספור כדי לקיים את המצווה, ובלא ברכה.
- נפקא מינה להמשך: הספירה ביום גם מונעת ממנו לאבד את הברכה של הימים הבאים, ולכן דווקא בגללה יוכל להמשיך ולספור בברכה.
"יספור ביום כדעת הרבה פוסקים, ובדיעבד ספירת יום עולה לספירה"
(משנה ברורה סק"ל"ג)
- לשון "בדיעבד": מלשון המשנה ברורה עולה שאין זו ספירה לכתחילה. אינה "כשרה" במלוא המובן, אלא עולה בדיעבד למנין.
- מה נאבד ומה נשאר: את הברכה של אותו יום הפסיד, אך הספירה עצמה נחשבת, ולפיכך אינו נחשב כמי שדילג יום.
ארבע מחלוקות היסוד שעליהן נשענת ההלכה
- דאורייתא או דרבנן: האם ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדברי חכמים.
- ימים ושבועות: האם צריך למנות גם ימים וגם שבועות, או שדי באחד מהם.
- חטיבה אחת או ימים נפרדים: האם כל ארבעים ותשעה הימים הם יחידה אחת מתמשכת, או שכל יום ויום מצווה העומדת בפני עצמה.
- גדר "תמימות": "שבע שבתות תמימות תהיינה". האם הכוונה שהמנין כולו יהיה שלם מתחילתו עד סופו, או שכל יום ויום בפני עצמו צריך להיות תמים, כלומר לספור מיד בצאת הכוכבים.
(בכל אחת מן השאלות הללו נחלקו הפוסקים, ואין מכריעים בהן. בשל כך מצטרפות השיטות זו לזו, ומצד אחד מחמירים שלא לברך, ומצד שני מקילים שלא לאבד את ההמשך.)
גדר התמימות למעשה
- הסופר בשעה מאוחרת בלילה: מי שסופר בעשר או באחת עשרה בלילה כבר הפסיד כמה שעות מתחילת הלילה, ואין זו תמימות במלואה, אך היות ורוב היום (לילה ויום) עדיין לפניו, נחשב הדבר תמים.
- הראיה מלחם וחצי: בסעודה שלישית, כשאין לאדם ברירה, נוטל לחם וחצי, ולפי הרבה פוסקים די בכך כשני שלמים, שחצי נחשב כשלם. וודאי שיותר טוב שלם, אך כשאין דרך אחרת דיו בזה. כך גם בענייננו: חצי היום נחשב כיום שלם.
- משהאיר הבוקר: כשעבר כל הלילה כבר חלפו שתים עשרה שעות, ולא נותרו לפניו אלא שמונה או תשע שעות, ואין זה תמים. משום כך נקט השולחן ערוך "שכח ולא בירך כל הלילה", שכל זמן שהוא לילה עדיין הדבר בסדר.
עד מתי אפשר להשלים ביום
- זמן ההשלמה: עד שקיעת החמה ודאי יכול להשלים. בין השמשות כבר בעייתי, שהוא ספק יום ספק לילה.
- יום ארבעים ותשע: יש מנהג למשוך את הזמן ביום ארבעים ותשע, ואין הכל מקבלים אותו, ויתבאר במקומו.
"ללא ברכה, דיש לחוש לדעת הפוסקים דאין זמן ספירה אלא בלילה, והוי ברכה לבטלה. ומיהו מכאן ולהבא סופר בכל לילה בברכה, ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי שלא ספר בו כלל"
(משנה ברורה סק"ל"ד)
- הטעם שאין מברכים ביום: לדעת פוסקים אין זמן הספירה אלא בלילה, ולפיכך ברכה ביום עלולה להיות לבטלה.
- שורש הדרשות: העומר עצמו נספר ביום, אך קצירתו מתחילה בלילה, והדבר תלוי בדרשות הפסוקים, ומכאן שיש אומרים כך ויש אומרים כך.
- אונס אינו משנה: עקרונית אין הבדל בין מי ששכח לבין מי שנאנס, ובשני המקרים הדין שווה.
- הצירוף שמאפשר את ההמשך: מצד אחד סומכים על הפוסקים שתמימות פירושה מתחילה ועד סוף, ואין הרווחים באמצע צריכים להיות תמימים, ולכן אפשר לספור אף בשעה מאוחרת ביום. מצד שני סומכים על השיטות שכל יום הוא יחידה עצמאית, ולכן הפסד הברכה של יום זה אינו משפיע על היום הבא.
- אין זה ספק ברכות: אף שיש כלל של ספק ברכות להקל, כאן הספק אינו בברכה אלא בשאלה אם הספירה כתיקנה, ואם הספירה בסדר, מותר לברך.
סימן תפ"ט סעיף ח' - מי שדילג יום, ומי שמסופק
"שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון ובין שאר הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור שאר הימים בברכה"
(שולחן ערוך)
"שכח לברך - רוצה לומר שלא ספר, ולא נזכר עד ספירה אחרת... והוא הדין אם נודע לו שאתמול טעה במנין, דינו כמי שלא ספר כלל"
(משנה ברורה)
- מהו "שכח לברך": אם ספר ולא בירך, הכל בסדר, שהברכה אינה מעכבת את המצווה. לפיכך מפרש המשנה ברורה שכוונת השולחן ערוך למי שגם לא ספר כלל.
- המקרה: לא ספר את היום החמישי, ולא נזכר עד היום השישי. בזה הפסיד את הברכות להמשך.
- טעה במנין: מי שנודע לו שאתמול טעה ואמר מנין אחר, דינו כמי שלא ספר כלל.
- מסופק אם דילג: אם אינו יודע בבירור שדילג יום, סופר את שאר הימים בברכה.
בדרך אגב · היודע מראש שייאנס באמצע הספירה
- המקרה: אדם שנאמר לו לפני פסח שבתוך ימי הספירה ייכנס לניתוח ויהיה משותק יום או יומיים, ובוודאי לא יוכל לספור באותו יום. האם יתחיל לספור בברכה מתחילת הספירה, או שיש כאן ברכות לבטלה, שהרי הוא יודע מראש שלא ישלים.
- ההבדל מן השוכח: בשוכח קרה דבר בדיעבד, ועד אז בירך כדין. כאן מראש הוא יודע שיפסיק באמצע.
- תלוי בשאלת החטיבה: אם כל יום מצווה בפני עצמה, אין כאן חשש; ואם כל הספירה חטיבה אחת נמשכת, השאלה במקומה. והראיה שיש בזה עניין, שמי שלא בירך יום אחד אינו ממשיך לברך.
הראיה מדברי הריטב"א והרשב"א בנטילת ידיים
- המעשה: אדם נטל ידיו לסעודה ובירך על נטילת ידיים, וכשבא לברך המוציא התברר שהלחם נעלם (החתול אכלו), ולא נשארה לו אלא עוגה, שאינה טעונה נטילה.
- השאלה: האם הוציא שם שמים לבטלה, שהרי בסופו של דבר לא אכל לחם ולא היה חייב בנטילה, או שבשעה שנטל את ידיו עשה כדין.
- תשובת הרשב"א: אין לומר שבירך ברכה לבטלה. האדם עשה את המוטל עליו, ומה שאירע לאחר מכן שלא באשמתו אינו עושה את ברכתו לבטלה.
(זהו דיון רחב, ויש בו דוגמאות מסובכות יותר בברכות מסוג זה בדברי הראשונים.)
ההשלכה למעשה
- דעת חלק גדול מהפוסקים: יברך ויספור. עכשיו הוא מחויב לספור, ובפרט לפי דרכו של הרשב"א שהוא עושה את המוטל עליו בשעת מעשה.
- שהעתיד אינו בידינו: אין ודאות שהניתוח יתקיים. אפשר שיידחה, אפשר שתהיה שביתת רופאים, ואפשר שיתברר בבדיקה נוספת שאינו זקוק לו. ותולים בחסדי שמים.
- לאחר הניתוח: את הברכות של שאר הימים הפסיד, ואף שאינו אשם כלל, אין מה לעשות ואי אפשר לתקן זאת.
בדרך אגב · גדרי אונס ואשמה
- האם שכחה היא אונס: יש לעיין אם השוכח נחשב אנוס או שהוא אשם בשכחתו, וכן מי שנרדם, שלכאורה היה עליו להיזהר שלא להירדם. הדבר על הגבול, ובגדול מסתכלים על כך כסוג של אונס. לעניין הדין אין בזה נפקא מינה: אירעה תקלה והוא הפסיד יום שלא באשמתו.
- הדוגמה מתפילין: אדם הניח תפילין שקיבל מאביו, ולאחר שנים נבדקו ונמצאו פסולות. לכאורה עשה את שלו ואינו אשם, אך למעשה כל אותן שנים לא הניח תפילין. זו שאלה עדינה שחכמי המוסר דנים בה, ואין להכריע בה בפשטות.
- הדוגמה מן הנתקל: ההולך ברחוב ונתקל באבן ונשברה ידו אינו אשם כלל, ואף אם זרקו עליו אבן מן החלון, ואף על פי כן למעשה אין לו יד לחודש ימים. אין האשמה משנה את המצב בפועל.
בדרך אגב · בר מצווה וגר באמצע הספירה
- מי שנעשה בר מצווה בתוך הספירה: נעשה בר מצווה ביום העשירי, וקודם לכן לא היה מחויב. האם יכול להתחיל לספור בברכה.
- מי שנתגייר בתוך הספירה: אותה שאלה עצמה, בגר שנעשה יהודי באמצע הימים ומעתה מחויב בספירה.
- שורש המחלוקת: הכל תלוי בשאלה אם הספירה חטיבה אחת, ואז הפסיד את הימים שקדמו, או שכל יום עומד בפני עצמו. ויש בזה מחלוקת רחבה.
בדרך אגב · רב ששכח לספור וכבוד הבריות
- המקרה: בבתי כנסת שבהם הרב הוא הסופר את הספירה בציבור בכל יום, ופעם אחת שכח. אם לא יספור עוד, יתגלה הדבר לכל הקהל.
- דעת יש מן הצדיקים: לא יספור, כדי שירגיש בושה, ומתוך כך ישמור על עצמו ויתחזק, והדבר יאכל אותו מבפנים ויביא אותו לתיקון.
- דעת אחרים: אין להלבין פני אדם ברבים, ובפרט רב הדורש ומוכיח את הקהל, ולפיכך יש פוסקים שהוא יכול לספור בברכה.
- על מה נסמכים: על השיטות שכל יום מצווה בפני עצמה, ועל השיטות שהספירה בזמן הזה מדרבנן, ועל הכלל שבגמרא שכבוד הבריות דוחה לא תעשה. ומכיוון שאין זו אלא ספק ברכה לבטלה, מצרפים את הקולות.
בדרך אגב · להוציא אחר בברכת הספירה מדין ערבות
- העצה שהציעו: הרב פונה לאחד מן הקהל ומבקש ממנו שלא יברך בעצמו בלילה, אלא ישמע את ברכת הרב הנאמרת בקול רם, והרב יכוון להוציאו. כך אין הציבור יודע דבר. רבנים חשובים נהגו כך.
- ברכות הנהנין: אין אדם מוציא את חברו אלא אם כן הוא עצמו אוכל. מי שאינו אוכל תפוח אינו יכול לברך עבור האוכל.
- ברכות המצוות: מוציאים מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה. לפיכך התוקע בשופר במנין רביעי, אף שכבר יצא, מברך עבור מי שעדיין לא בירכו.
- ספירת העומר: נוסח הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", והרי היא ברכת המצוות, ולכאורה יכול האחד להוציא את חברו.
(הדיון נשאר פתוח להמשך, וכן ההבחנה שבין ברכת הספירה לשאר ברכות המצוות.)