סימן תפ״ט סעיף ג׳

שולחן ערוך סימן תפ"ט סעיף ג'
"המתפלל עם הציבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור"
(שולחן ערוך)

המקרה המעשי שבו עוסק הסעיף

בתי כנסת המתפללים מעריב מוקדם: יש בתי כנסת שמצמידים את תפילת מעריב לתפילת מנחה, כדי שהציבור לא יתפזר בין התפילות, ומתוך כך מתפללים מעריב מבעוד יום.
האורח שהזדמן לשם: יהודי שנקלע לבית כנסת כזה מוצא את עצמו בשאלה, שכן בסוף תפילת מעריב סופרים את ספירת העומר, והזמן עדיין מוקדם.
עצת השולחן ערוך: יספור עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור שוב.

יסוד הקושי בדברי השולחן ערוך

ספירה בלא ברכה: לספור בלא ברכה אפשר תמיד ואין בכך חשש. אדם יכול לספור אף כמה פעמים ביום, כל זמן שאינו מברך, ואין בזה כל בעיה.
מי שקיים את המצווה אינו חוזר ומברך: הכלל הפשוט הוא שאדם שקיים מצווה כהלכתה ולא בירך עליה, הפסיד את הברכה ואינו יכול לברך לאחר מכן.
דוגמה לכלל זה: אדם שתקע בשופר כהלכה ושכח לברך לפני התקיעה, קיים את המצווה, ואינו יכול לברך לאחר שנזכר, מאיזו סיבה שיהיה שכח.
מכאן התמיהה: כיצד פוסק כאן השולחן ערוך שאף שספר קודם, יברך ויספור שוב בלילה? זהו חידוש שאינו מצוי, ולפיכך צריך להבין את יסודו.

ביאור המשנה ברורה (סק"ז) - מהו "מבעוד יום"

"מבעוד יום - יש מהאחרונים שפירשו דהיינו בין השמשות, דהוא ספק לילה, ויוצאין אז ידי ספירה להפוסקים דספירה בזמן הזה דרבנן"
(משנה ברורה)

אין הכוונה למבעוד יום ממש: אין המדובר באדם הסופר בשלוש אחר הצהריים, שספירה כזו אינה מועילה כלל. הכוונה לזמן בין השמשות בלבד.
הגדרת בין השמשות: ספק יום ספק לילה. אם היה ודאי לילה, פשוט שאפשר לספור, וכל הדיון הוא במצב הספק.
ספק דרבנן לקולא: אם מצוות ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, נוקטים בספק לקולא ומחשיבים את הזמן כלילה, ולכן אפשר לספור.
לו הייתה הספירה מדאורייתא: בספק דאורייתא הולכים לחומרה, והיה עלינו להחשיב את הזמן כיום, ואז אין ספירה זו מועילה שכן היא נעשית עדיין ביום הקודם.
שיטת השולחן ערוך כאן: המשנה ברורה מבאר שהשולחן ערוך נוקט כשיטה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, ומשום כך אפשר לספור בבין השמשות.
לשון "יש מהאחרונים": המשנה ברורה מדייק בלשונו, שכן אין זה ביאור שכולם מקבלים, והוא מסביר את הסעיף לפי גישה זו.

מדוע ימנה עמהם כבר בבין השמשות

הרגילים לדקדק: נתבאר לעיל שהמדקדקים אינם סופרים בבין השמשות אלא ממתינים עד שיהיה לילה ודאי. אותו יהודי רגיל לספור בלילה, ולכן נשאלת השאלה מדוע שיספור עמהם בזמן מוקדם.
פן ישכח: עיקר הטעם הוא שאם לא יספור עם הציבור, יש חשש שיגיע לביתו וישכח לספור כלל.
רבים מדכרי אהדדי: כשמתפללים במניין, האחד מזכיר לחברו, ובציבור אין שוכחים לספור את העומר.
ברוב עם הדרת מלך: נתבאר בשיעורים הקודמים שיש עניין מיוחד לספור את העומר ברבים.
קצירת העומר בהמון רב: המשנה מתארת שקצירת העומר נעשתה בהמון רב, מפני שהיה בכך אקט סמלי כנגד הצדוקים, שהחלו את הספירה במוצאי שבת. פרסום הדבר ברבים הודיע שהקצירה והספירה מתחילות במוצאי יום טוב ראשון של פסח, ומכאן שיש עניין שגם הספירה תיעשה בציבור.

תנאי במצווה

"ואמר המחבר דימנה עמהם, פן ישכח אחר כך, ויחשוב בדעתו: אם אזכור אחר כך בלילה למנות, אין אני רוצה לצאת בספירה זו, ועל כן כשיגיע הזמן אחר כך יברך ויספור"
(משנה ברורה)

שם הדבר: לפטנט זה קוראים "תנאי במצווה". אדם עושה את המצווה ומתנה בדעתו שאם יזדמן לו לקיימה בזמן המובחר, אין הוא רוצה לצאת במעשה הראשון.
יישומו כאן: הוא סופר עם הציבור בבין השמשות, ומתנה שאם יזכור בביתו לאחר צאת הכוכבים, מה שספר בבית הכנסת בטל, ואז יברך ויספור בשלמות.
המחלוקת: לא כל הפוסקים מקבלים את הרעיון הזה. יש הטוענים שאין לעשות משחקים כאלה, פעם לצאת ופעם לא לצאת, ומאחר שספר את הספירה כבר יצא, וממילא הברכה שבבית מוטלת בספק.
נקודת התורפה: אם אכן יצא בספירה הראשונה, מדוע יספור שוב ויברך? וכל היתר הברכה תלוי בכך שהתנאי אכן מבטל את הספירה הראשונה.

דוגמה נוספת לתנאי במצווה - קריאת שמע

המצב: בחורף זמן קריאת שמע יכול להיות שמונה ורבע, לפי החישובים השונים, ובבית הכנסת מתחילים בשמונה, כך שהחזן יגיע לקריאת שמע לאחר הזמן.
העצה: הקם מוקדם קורא בביתו לפני התפילה את פרשת שמע ישראל בלא הברכות, ומתנה: אם יתברר שבבית הכנסת יעבור הזמן, ברצוני לצאת בקריאה זו ידי חובת קריאת שמע בזמנה, ואם יתברר שקראו בבית הכנסת בזמן, תהיה קריאה זו כדברי תורה ופסוקים, ואצא ידי חובתי בקריאה שבבית הכנסת, שם קוראים אותה עם הברכות וזהו ההידור.
חילוק שהועלה בשיעור: בקריאת שמע התנאי נעשה בזמן שהחיוב ודאי, ואילו בספירת העומר בבין השמשות עדיין ספק אם הוא מחויב, ומצד זה התנאי בספירת העומר נראה יציב יותר. עם זאת, הרעיון בשני המקרים הוא אותו רעיון.

דברי הרמ"א - עניית אמן על ברכת הקהל

"ואפילו ענה אמן על ברכת הקהל, אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה"
(הרמ"א)

מהי ברכת הקהל: הרמ"א הולך לפי מנהג שהיה בזמנו, שהשליח ציבור היה מברך בקול רם "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", והקהל עונים אמן ואינם מברכים בעצמם. אין נוהגים כן היום.
שומע כעונה בברכות: בברכות הכלל של שומע כעונה קיים תמיד, כדוגמת ברכת תקיעת שופר, שאחד מברך והשומעים יוצאים בברכתו, אף שכל אחד מחויב בברכה ובשמיעת התקיעות.
הספירה עצמה שונה: בספירת העומר נתבאר שיש דיון מיוחד מכוח "וספרתם לכם", שהספירה צריכה להיות של כל אחד ואחד. יש אמירה ויש ספירה: באמירה שומע כעונה, ובספירה אין הדבר פשוט, ולא כל הפוסקים סוברים שהשומע "היום חמישה ימים לעומר" יצא ידי חובתו.
הקושי על עצת השולחן ערוך: לכאורה אותו יהודי שמע את הברכה מפי השליח ציבור וענה אמן, ואם כן יצא בברכה זו, ושוב לא יוכל לברך בביתו.
תשובת הרמ"א: לפיכך אין די בעצה שיספור בלא ברכה, אלא עליו גם לכוון בדעתו לפני עניית אמן שאין הוא רוצה לצאת בברכה זו, ואז יחזור ויברך ויספור בלילה.

משנה ברורה (סק"י) - דווקא במתכוון שלא לצאת

"שלא לצאת - ודווקא אם מתכוון שלא לצאת, אבל בסתם"
(משנה ברורה)

בסתם: אדם ששמע את הברכה ולא כיוון לצאת ולא כיוון שלא לצאת, לפי רבים מהפוסקים יצא ידי חובה, ועצם עניית האמן מספיקה. הדבר תלוי בשאלה אם מצוות צריכות כוונה, כמבואר בסימן ס"ה, ויש בזה מחלוקת גדולה, ויש הסוברים שבברכה מדרבנן אין צורך בכוונה מיוחדת.
לכן צריך לכוון בפירוש: מאחר שבסתם ייתכן שיצא, מורים לו לכוון במיוחד שלא לצאת, כדי שיהיה ברור שלא יצא בברכת השליח ציבור.
חשש ברכה לבטלה: הדיון כאן נוגע לשם שמיים. אם נאמר שיצא בברכה ואף על פי כן יברך שוב בביתו, נמצא שעבר על "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא", ומפני חשש זה מקפידים על כוונה מפורשת שלא לצאת.
המסקנה: מי שכיוון בפירוש שלא לצאת ודאי שאינו יוצא, ולכן כשיבוא לביתו לאחר צאת הכוכבים יכול לברך ולספור בלב שקט.

בדרך אגב · כינויי רבי יוסף קארו וכללי ההכרעה שלו

המחבר: החכמים קוראים לרבי יוסף קארו בשם "המחבר", על שם היותו מחבר השולחן ערוך, וכך נוקט כאן המשנה ברורה.
המשביר: כינוי נוסף, על שם הפסוק ביוסף "הוא המשביר לכל עם הארץ". בדרך כלל הוא מכוון לספרו בית יוסף, שהוא כאנציקלופדיה המספקת לכל לומד את כל הדעות. הבית יוסף הוא החיבור המקדים לשולחן ערוך, ובימיו התפרסם רבי יוסף קארו דווקא מחמת הבית יוסף, ואילו בדורות שאחריו נעשה השולחן ערוך לספר העיקרי.
מרן: שם תואר של כבוד, ויש בו רמז: מר"ן, מאתיים רבנים נסמך, כלומר שקיבל הסכמה כביכול ממאתיים רבנים. תואר זה ניתן לו כדי לחזק את תוקף דבריו, מפני שיצאו עוררין על השולחן ערוך בשעתו. (התואר מרן ניתן גם לחכמים אחרים בדורות האחרונים, אך בסתם "מרן" הכוונה לבית יוסף.)

כללי ההכרעה שבבית יוסף וביקורת האשכנזים

הבעיה: הבית יוסף מביא ריבוי דעות, וממילא נשאלת השאלה כיצד ידע הלומד מה לעשות למעשה.
הכלל שקבע בהקדמתו: שלושת עמודי ההוראה הם הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, וכשיש מחלוקת הולכים אחר הרוב, שניים נגד אחד.
הטענה כנגדו: הרי"ף והרמב"ם הם מחכמי ספרד והרא"ש מחכמי אשכנז, ולפיכך תמיד תיפול ההכרעה כשניים נגד אחד לצד אחד.
תגובת הרמ"א: הרמ"א כתב את הגהותיו מפני שסבר שאין קביעה זו נכונה, ומנה חכמי אשכנז נוספים שראוי להעמידם בשורה הראשונה, כגון התוספות, המרדכי והסמ"ג, ואין לקבוע שהרי"ף, הרא"ש והרמב"ם לבדם הם המכריעים.