זבחים פרק י"ד, משנה ט'. בחמש המשניות הקודמות למדנו שהיו זמנים שבהם הותר להקריב קורבנות יחיד על במה - מזבח פרטי - וזמנים שבהם נאסר הדבר. מכאן נפתח מקום לשלוש אפשרויות בעניינו של אדם המקדיש בהמה ומתחייב להביא את קורבנו:
בשעת ההקדשה הותרו הבמות, ובשעת ההקרבה בפועל כבר נאסרו.
בשעת ההקדשה נאסרו הבמות, ואף בשעת ההקרבה היו אסורות.
בשעת ההקדשה נאסרו הבמות, ואילו בשעת ההקרבה בפועל כבר הותרו.
המשנה תדון בכל שלוש האפשרויות הללו.
שלוש סוגיות נפרדות במצוות התורה:
מצוות עשה - ציווי חיובי להביא את הקורבנות למקום שאליו הם שייכים. הדבר נזכר בפסוקים כמה פעמים, והמצווה הטכנית שיש להצביע עליה כאן היא בויקרא פרק י"ז, פסוק ה': "והביאום לה' אל פתח אהל מועד". מי שאינו עושה כן, נכשל בקיום ציווי התורה להביא את הקורבן למקומו.
לא תעשה - איסור להקריב קורבנות מחוץ לתחום, כאמור בדברים פרק י"ב: "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" - שלא להקריב את העולות בכל מקום כרצון האדם, במקום להקריבן במקום שאליו הן שייכות. בכל מקום שנקטה בו התורה בלשון "הישמר", "פן" או "אל", אלו הם סימני הדרך לכך שלפנינו לאו טכני, איסור מן התורה.
חיוב כרת - כפי שראינו בפרק זה לעיל, יש כאן גם אפשרות של חיוב כרת, כלומר מיתה בטרם עת או כריתה בידי שמים. מקורו בויקרא פרק י"ז: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט" - שחיטה, וכן להלן העלאה - "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", ואינו מביא את קורבנו אל פתח אוהל מועד, למקום שאליו הוא שייך. ומסיים הפסוק: "ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". כרת פירושו חוסר בילדים או מיתה בטרם עת, כפי שכבר נתבאר.
שלושת העניינים הללו מרחפים מעל כל אחד מן המקרים שבמשנה.
שני עקרונות יסוד להבנת המשנה:
נקדים הצצה אל העקרונות, שכן מן הניסיון קשה לעקוב אחר המשניות בלעדיהם:
מצוות העשה נקבעת לפי שעת ההקדשה: אדם שהתחייב להביא קורבן בשעה שהמקום היחיד להביאו הוא שילה, מחויב באותה שעה להביאו לשילה. אם עד שהגיע להקריב את קורבנו בפועל שילה כבר אינה עומדת, ואנו בתקופת נוב שבה הותרו הבמות, מותר לו כעת להקריב את קורבנו על במה - אך הוא עובר על מצוות עשה, שכן משעה שהתחייב והייתה שילה קיימת, היה עליו להביאו שם ואז, ולא עשה כן. אף אם אין הדבר באשמתו, בשורה התחתונה לא קיים את מצוות העשה - כמי שאיחר לקום בבוקר והחמיץ את זמן קריאת שמע, שביטל מצוות עשה אף שהיה עליו לנהוג אחרת.
חיוב הכרת מותנה בשתי השעות: חיוב הכרת נכנס לתוקפו רק אם בשעה שהאדם הקדיש את הבהמה והתחייב בקורבן היה הדבר כבר בכלל חיוב כרת, כלומר שהבמות היו אסורות באותה שעה, וגם בשעה שהקריב את הקורבן הדבר נותר אסור. ראוי לזכור כי חיוב הכרת חל רק כשעשה זאת במזיד.
שלושת המקרים שבמשנה:
"כל הקדשים שהוקדשו בשעת איסור במות והוקרבו בשעת איסור במות בחוץ - הרי אלו בעשה ולא תעשה וחייבין עליהן כרת" - הקדיש את הבהמה בשעה שאסור להביאה על במה, למשל בזמן שילה כשהתחייב להביא פרה זו לעולה, והקריבה אף היא בשעת איסור במות, על מזבח פרטי מחוץ למקום הראוי. במקרה זה נסמנו כל שלוש המשבצות: הוא עובר על מצוות עשה, שכן היה עליו להביאה לשילה משעה שהתחייב בה; על לא תעשה, שכן הקריבה במקום שאין ראוי להקריבה, מחוץ לשילה; וחייב כרת, שכן בשעת ההקדשה כבר היה קיים פוטנציאל של כרת אם יקריבה על במה - ואכן הקריבה על במה.
"הוקדשו בשעת היתר במות והוקרבו בשעת איסור במות - הרי אלו בעשה ולא תעשה ואין חייבין עליהן כרת" - בשעת ההקדשה הותרו הבמות, ועד שהקריב בחצרו כבר עבר המשכן לשילה ונאסר הדבר. הוא עובר על מצוות עשה של הציווי להביא את קורבנו למקום שאליו הוא שייך בשילה, ועל הלא תעשה שלא להביאו במקום שאינו שייך - והוא הביאו לחצרו, שם אין מקומו. אך אין בו עונש כרת, שכן כאמור נלמד מן הפסוקים שאם בשעת ההקדשה אין עונש כרת על הקרבה בבמה, אף אם לבסוף הקריב על במה - אינו מתחייב כרת.
"הוקדשו בשעת איסור במות והוקרבו בשעת היתר במות - הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה" - בשעת ההקדשה היו הבמות אסורות, למשל שהמשכן עמד עדיין בשילה, ואילו בשעה שהקריב בפועל בחצרו כבר לא היה המשכן בשילה אלא בנוב, והקרבה על במה הותרה. נמצא שבשעת ההתחייבות היה הדבר אסור, ובשעת המעשה היה מותר. לפיכך הוא עובר על מצוות עשה בלבד, ולא על לא תעשה, וממילא אינו חייב כרת. הטעם לחיוב מצוות העשה הוא, כאמור, שבשעה שהתחייב בעולה זו היה מקום להביאה - שילה - והיה עליו לעשות כן ולא עשה. אף שלא היה הדבר באשמתו, בשורה התחתונה לא קיים את מצוות העשה; אך משעה שהקריב בפועל היה הדבר מותר, ולכן אינו עובר על לא תעשה ואינו חייב כרת.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על שלושת המרכיבים שבהקרבת קורבן במקומו - מצוות עשה ("והביאום לה' אל פתח אהל מועד"), לא תעשה ("פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה") וחיוב כרת ("ונכרת האיש ההוא מקרב עמו") - ולמדנו כיצד הם מתחלקים בשלושת המקרים: הקדשה והקרבה בשעת איסור במות - עשה, לא תעשה וכרת; הקדשה בשעת היתר והקרבה בשעת איסור - עשה ולא תעשה בלא כרת; הקדשה בשעת איסור והקרבה בשעת היתר - מצוות עשה בלבד.