פרק שלושה עשר, משנה ח - המשנה האחרונה של הפרק. אנו ממשיכים לדון בהקרבה מחוץ למקומה הראוי, אך הפעם עוסקת המשנה בזריקה. הזריקה, שפירושה יישום הדם, אף היא בעונש כרת, כפי שהוזכר בקצרה שתים עשרה משניות קודם לכן, ואף שאין הדבר מפורש בפסוק: הפסוקים מדברים על השחיטה וההעלאה בלבד, אך זריקת הדם במקום שאינו ראוי, על מזבח שמחוץ לעזרה, אף היא בעונש כרת מכוח דרשות חז"ל.
המקרה שלפנינו עוסק באחת מן החטאות הפנימיות - אחד מחמשת הקרבנות שדמם נזרק על המזבח הפנימי, מזבח הזהב. המצב הנדון הוא שקיבלו את הדם לשני כוסות נפרדים. כפי שלמדנו בסוף הפרק השמיני, כאשר דם הקרבן נמצא בשני כוסות, שני כלי שרת מקודשים, ניתן להשתמש בכל אחת משתי דגימות הדם, בזו או בזו. זהו הרקע למשנתנו.
משנתנו נשנתה כשיטת רבי נחמיה:
משנתנו אינה להלכה, אלא הולכת בשיטת רבי נחמיה שהופיע בסוף משנה ו. רבי נחמיה סבור כי שפיכת שיירי הדם של החטאות הפנימיות היא חובה שהיא חלק מגוף העבודה עצמה. אמנם השיריים נשפכים על היסוד בקרן דרומית מערבית, אך לדעתו זהו חלק מהותי מעבודתן של אותן חטאות. לפיכך, השופך דם זה על מזבח שמחוץ לתחום - חייב כרת, שהרי הקריב דם במקום שאינו ראוי, ודם זה נחשב כדם קרבן חי המיועד להינתן על המזבח שבתוך התחום.
ההלכה אינה כרבי נחמיה, אלא כדעת החכם הסבור שלאחר שנעשו מתנות הדם הנדרשות בקודש במקומן שבפנים, שפיכת שיירי הדם מאותה כוס על יסוד המזבח החיצון היא דרישה בפני עצמה - הרקת דם - אך אינה מעכבת ואינה חלק חיוני מעבודת הדם. לפיכך להלכה, הנותן דם זה במקום שאינו ראוי עובר על איסור, אך אינו חייב עליו. משנתנו, ההולכת בשיטת רבי נחמיה, מחייבת.
המקרה הפשוט - קיבל דמה בכוס אחד:
"החטאת שקיבל דמה בכוס אחד" - מדובר באחת מן החטאות הפנימיות: שני הקרבנות של יום הכיפורים (הפר והשעיר), או שלושת האחרים - פר העלם דבר, שעיר עבודה זרה (במצב של עבודה זרה) ופר כהן משיח - שדמם נכנס פנימה. קיבל את הדם לכוס אחת, ואלו הדינים:
"נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים" - יישם את הדם על מזבח שמחוץ לתחום, ולאחר מכן נתנו במקומו הראוי בפנים: חייב, שהרי יישם את הדם במקום שאין הוא צריך ללכת.
"בפנים וחזר ונתן בחוץ" - יישם את הדם על המזבח הפנימי במקומו, ולאחר מכן נטל את שיירי הדם ושפכם על מזבח שמחוץ לתחום: מכיוון שלדעת רבי נחמיה נדרש לשפוך את השיריים על המזבח החיצון שבתוך התחום, אף כאן חייב, כפי שלמדנו בסוף משנה ו.
וטעם הדבר: "שכולו ראוי לבוא בפנים" - כל אותו דם נועד לבוא בתוך התחום, ואין בו חלק שראוי לצאת מחוץ לתחום. מאחר שהיה יכול וצריך להיות מיושם בתוך התחום, המיישמו בחוץ - בין במתנות הראשונות ובין בשיירי הדם - חייב כרת, לדעת רבי נחמיה.
קיבל דמה בשני כוסות:
"נתן שניהם בפנים" - פטור. לאמיתו של דבר המתנות מכוס א' כשרות, וכוס ב' היה צריך להישפך לאמת המים משום שלא נעשה בו שימוש; אך יישומו על המזבח אינו בחיוב כרת.
"שניהם בחוץ" - חייב, ואף פעמיים. אם היו אלו שתי העלמות נפרדות - שנתן את כוס א' על מזבח שמחוץ לתחום, העירו לו שאין לעשות כן, ולאחר ששכח נתן שוב את הכוס השנייה - חייב שתי פעמים. אף שהכוס הראשונה ירדה לטמיון, וגרוע מכך, בעבירה שחיובה כרת, הדם שבכוס השנייה עדיין היה יכול וצריך להיות מיושם במקומו שבפנים, ולפיכך נתינתו בחוץ היא עבירה בפני עצמה.
"אחד בפנים ואחד בחוץ" - פטור. כוס א' היא הכוס הקיימת, ודמה צריך להינתן על המזבח ושייריו על היסוד שבמזבח החיצון; אך מאחר שהמתנות מכוס א' נעשו כבר, כוס ב', שהיא מאותה בהמה, חסרת תועלת ואינה כשרה עוד למזבח הפנימי. לפיכך הזורקה בחוץ פטור, שכן לא הייתה ראויה ואינה יכולה להיות עוד חלק מן הקרבן.
"אחד בחוץ ואחד בפנים" - כאן מצב מפליא: נתן תחילה את כוס א' על מזבח שמחוץ לתחום, וזהו איסור זריקה בחוץ במקום שאינו ראוי; אך הכוס השנייה לא נפסלה, ולפיכך אם נתן אותה על המזבח הפנימי כראוי - מועילה היא לגמרי. נמצא שיש חיוב כרת על הנתינה בחוץ, ובה בעת הקרבן נעשה כראוי בכוס השנייה.
מקרה מקביל: שתי חטאות שאחת מהן למותה:
בחלקה השני מביאה המשנה מקרה מקביל, ויש לפנות את הדעת מן הנידון הקודם: אין מדובר עוד בחטאת פנימית ולא בהכרח במתן דמים, אלא בפתיחה חדשה מאפס. יש מצב שבו שתי בהמות כשרות שתיהן להיות חטאתו של אדם, והוא אחד המצבים המובילים לדין 'חטאת המתה': אחת מובאת כקרבן, והשנייה נותרת למות.
וזה המקרה: הפריש אדם בהמה א' וייעדה לחטאתו, ובהמה א' אבדה. אמר: עדיין חייב אני להביא את חטאתי, והביא שעיר חדש - בהמה ב'. לאחר מכן נמצאה בהמה א'. עתה עומדות לפניו שתי בהמות שהופרשו לחטאת; רק אחת צריכה להיקרב, וכל אחת מהן יכולה ואף חייבת להיקרב כחטאת, והשנייה נותרת למות.
שחט והקריב את שתיהן בפנים - פטור, ואין כאן חיוב כרת. הבהמה הראשונה אכן הייתה צריכה להישחט ולהיקרב, והשנייה נועדה להיוותר למות; בשחיטתה ובנתינת דמה על המזבח עבר על איסור, אך לא איסור שחיובו כרת.
שחט את שתיהן מחוץ לתחום - חייב, ואף פעמיים, ככוסות הדם: אף לאחר שקלקל בראשונה, היה יכול לעשות את השנייה כראוי אילו לא היה מוציאה. שחיטת הראשונה בחוץ בחיוב כרת, והבהמה השנייה עדיין הייתה יכולה לבוא כחטאת רגילה, ולפיכך אף שחיטתה בחוץ עבירה היא. ואם עשה זאת בשתי העלמות נפרדות, שנזכר בין השחיטות שאין לו לשחוט את השנייה מחוץ לתחום - כל שחיטה נושאת עונש כרת בפני עצמה, וכן ההלכה.
אחת בפנים ואחת בחוץ - הקריב את הראשונה במקום שהיא צריכה ללכת, ואת הבהמה השנייה, שאין לה עוד שימוש ודינה להיוותר למות, הוציא מחוץ לתחום ושחטה: פטור. וכן פטור בשווה על ההעלאה והזריקה. הטעם: הבהמה השנייה אינה יכולה עוד לבוא כקרבן, והסף לחיוב כרת שדובר בו לאורך כל הפרק הוא שיהיה זה קרבן שצריך להיות מובא על גבי המזבח ממש. מאחר שחטאת אחת לכל עבירה, וחטאתו כבר הובאה בפעם הראשונה, הבהמה השנייה אינה כשרה, ולפיכך השוחטה או המעלה אותה בחוץ - פטור.
"חייב על החיצונה והפנימית מכפרת" - נטל את הבהמה הראשונה, שהיה בידו לבחור איזו מהן להביא, והקריבה על מזבח שמחוץ לתחום: זה עוון, ועליו יתחייב כרת - ואפשר שיתחייב שתי כריתות, על השחיטה ועל ההעלאה. ואם נטל עתה את הבהמה השנייה והקריבה כחטאת רגילה - הרי היא מועילה ומכפרת. הבהמה הראשונה, שהובאה שלא כראוי, נושאת את עונש הכרת, והשנייה שהובאה כראוי - אין בה חיוב.
נמצא שמקרה שתי הבהמות מקביל בדיוק למקרה שני כוסות הדם - לפחות בחטאת פנימית ולפחות לשיטת רבי נחמיה. אלא שהמקרה השני, של שתי הבהמות, מקובל לא רק על רבי נחמיה אלא על כל החכמים, שהרי אין הוא נוגע לדין שיירי הדם.
"כשם שדמה פוטר את בשרה כך פוטר את בשר חברתה" - לעניין מעילה:
המשפט האחרון במשנה עוסק בדין מעילה. חטאת היא קדשי ה' וכפופה לדין מעילה: המפיק ממנה הנאה כספית - אוכל את השעיר, רוכב על גבו, גוזז את שערו ועושה ממנו שק וכיוצא בזה - עובר על מעילה, מפני שעשה שימוש שלא כדין בהקדש.
לאחר שחיטת חטאת רגילה מיועד הבשר לאכילת הכוהנים, ואין בו עוד דין מעילה, שכן אינו עוד קדשי השם אלא ממון הכוהנים. וזהו "כשם שדמה פוטר את בשרה" - זריקת דמה של חטאת רגילה מתירה את הבשר; ואם אכל אותו מי שאינו כוהן, אמנם עשה איסור, אך אינו עובר על מעילה, שכן זהו כבר מאכל כוהן, וכוהן האוכלו - מותר לגמרי.
"כך פוטר את בשר חברתה" - משנתן את דמה של הבהמה הראשונה במקום שהוא צריך להינתן, שוב אין הבהמה השנייה כשרה להיות חטאת; היא מאבדת את מעמד ההקדש שלה כקדשי ה' ואינה כפופה עוד לדין מעילה. היא נותרת למות, ואם ישתמש בה אדם שלא כדין - אף שאסור לו לעשות כן, אינו עובר על איסור מעילה.
לסיכום: במשנה האחרונה של הפרק למדנו כי אף הזריקה במקום שאינו ראוי בעונש כרת, מכוח דרשות. משנתנו נשנתה כשיטת רבי נחמיה, הרואה בשפיכת שיירי דם החטאות הפנימיות חלק מגוף העבודה, ואילו להלכה אין בה חיוב כרת. עמדנו על דין המקבל דמה בכוס אחד, ועל ארבעת הדינים במקבל דמה בשני כוסות: שניהם בפנים - פטור; שניהם בחוץ - חייב ואף פעמיים; אחד בפנים ואחר כך בחוץ - פטור, שהכוס השנייה נפסלה; ואחד בחוץ ואחר כך בפנים - חייב על החיצון, והפנימי כשר ומועיל. מקרה מקביל מצאנו בשתי חטאות שאחת מהן למותה, שאף בו נקבעו אותם ארבעה דינים, ולדעת כל החכמים. ולסיום למדנו את הכלל "כשם שדמה פוטר את בשרה כך פוטר את בשר חברתה" - שנתינת דמה של הראשונה במקומה מפקיעה את השנייה מקדושתה ומדין מעילה. בכך מסתיים הפרק.