משנה זו (פרק י"ד, משנה ז') עוסקת בתקופה שלאחר שילה, ולהבנתה נקדים את הרקע ההיסטורי. קודם לכן שכן המשכן בשילה, ושם עמד שלוש מאות שישים ותשע שנים. בסוף אותה תקופה פרצה מלחמה עם הפלישתים, ובני ישראל הוציאו את ארון הקודש מן המשכן אל שדה המערכה - והפלישתים שבו את הארון. הייתה זו מכה אנושה לשילה: כאשר שמע עלי הכהן, הכהן הגדול, כי נשבה הארון, נפל אחורנית, נשברה מפרקתו ומת. בכך מסתיימת תקופת שילה.
המשכן בנוב והארון בקריית יערים:
שמואל הנביא העביר את המשכן לעיר נוב. בני ישראל השיבו את הארון, אך לא החזירוהו אל המשכן שבנוב, שלא הייתה עיר מבוצרת ובטוחה, אלא העלוהו למקום הנקרא קריית יערים (תלז'-סטון של ימינו, מחוץ לירושלים). מעתה שוב אין המשכן והארון מחוברים זה לזה, ואף המשכן אינו עומד במקום קבוע: נוב הייתה מקום ארעי יחסית, בתקופה שבה מלך עוד שאול ודוד היה בתקופת מעבר.
שאול החריב לבסוף את העיר נוב והרג את יושביה, ובהם כוהנים. שמואל העתיק את המשכן מנוב לגבעון, ושם עמד עד ששלמה המלך, בנו של דוד, בנה את בית המקדש בירושלים. תקופת נוב וגבעון יחד נמשכה חמישים ושבע שנים. הארון עצמו, לאחר עשרים שנה, עבר מקריית יערים אל עירו החדשה של דוד - עיר דוד, שמדרום לירושלים - ושם נשאר עד בניין בית המקדש.
לשון המשנה:
"באו לנוב ולגבעון - הותרו הבמות" - כל זמן שהמשכן היה בנוב ובגבעון, חזרו הבמות, המזבחות הפרטיים, להיות מותרות. שהרי הפסוק פירט למשה רבנו שאיסור הבמות יחול ב"מנוחה" - היא שילה - וב"נחלה", הירושה הקבועה - היא ירושלים; ובין שתיהן, באותן חמישים ושבע שנים של נוב וגבעון, הבמות מותרות.
"קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים" - כמקודם: קדשי הקדשים שהובאו בנוב או בגבעון נאכלו בתוך הקלעים שהקיפו את המשכן שהוקם שם.
"וקדשים קלים בכל ערי ישראל" - קדשים קלים נאכלו בכל מקום בארץ ישראל.
כאן נקטה המשנה "ערי ישראל", ולא "בכל מקום" כבשתי המשניות הקודמות, אף שהכוונה זהה. ההבדל בלשון נובע מן המציאות: בתקופת הגלגל טרם נקבעו ערי ישראל, שכן עדיין עסקו בכיבוש הארץ ובחלוקתה; ואילו עתה הארץ מיושבת, יש בה ערים, וכל עיר כשרה לאכילת קדשים קלים.
הדין זהה אף לגבי מעשר שני. המשנה אינה מזכירה כאן מעשר שני, משום שחידושו נאמר כבר בתקופת שילה; אך הדין הוא אותו הדין - כל עיר ומקום בארץ ישראל כשרים לקדשים קלים וכן למעשר שני.
לסיכום: בחלק זה למדנו את קורות המשכן לאחר חורבן שילה - העברתו לנוב ומשם לגבעון, והפרדתו מן הארון שעלה לקריית יערים ולאחר עשרים שנה לעיר דוד. באותן חמישים ושבע שנים של נוב וגבעון, שאינן לא "מנוחה" ולא "נחלה", הותרו הבמות; קדשי הקדשים נאכלו לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים - וכן מעשר שני - בכל ערי ישראל.