זבחים פרק ו', משנה ו'. משנה זו באה לסכם את שלמדנו קודם לכן בעניין חטאת העוף ועולת העוף. נקודתה היסודית היא, שאף שיש דברים העלולים להשתבש ולפסול את הקרבן, מכל מקום מרגע שהדם ניתן כראוי על קיר המזבח - כבזבחים כן בעופות - שאר הדברים, אף אם לא נעשו כראוי, אינם פוסלים את הקרבן.
"לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעיים היוצאים עמה":
מדובר במי שהביא עולת העוף ולא הסיר ממנה את החלקים הבאים:
"המוראה" - הזפק, כפי שאמרנו.
"הנוצה" - הנוצה שבחזה, שעליו לחתוך ולהסירה בסכין הקטן.
"בני מעיים היוצאים עמה" - שאר החלקים, מערכת העיכול, והקורקבן הבא עמה.
עליו להוציא את כל אלה קודם שהוא מניח את העוף על האש, ואם לא עשה כן - לכאורה יש כאן פסול.
"ולא ספגו במלח":
מדובר במי שנכשל במליחת הקרבן. אמרנו שגם הצוואר שמן הראש נמלח, וכן הגוף לאחר חציתו אמור להימלח. גם כאן, אין הדבר כתקנו.
"כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה - כשרה":
כל אחד מן השינויים הללו מן הנוהל הראוי, המתרחשים לאחר מיצוי הדם - ובחטאת מדובר גם במיצוי, סחיטת הדם, וגם בהזאה - אינו פוסל. שכן משנכנס הדם למזבח, והמיצוי הוא העיקר, ומשנעשה כראוי - הקרבן כשר. ואם נעשה דבר שלא כשורה לאחר מכן, יכול שיהיה בכך איסור דאורייתא או כישלון בקיום הראוי, אך אין בכך פסול בקרבן: הקרבן עושה את שהוא אמור לעשות.
"הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה":
בחטאת - אם הפריד את הראש לגמרי מן הגוף; ובעולה - אם לא הפריד את הראש מן הגוף, ולדעת הרמב"ם, או שלכל הפחות לא חתך את שני הסימנים, הקנה והוושט - הרי זה פסול והקרבן נפסל. הטעם פשוט: מעשים אלו נעשים קודם קבלת הדם, הנמצה מאותו הצוואר על קיר המזבח.
"מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף":
אנו עוסקים כאן בעולת העוף, שבה יש שני מיצויים: תחילה מוצה את הראש שבצוואר, ולאחר מכן את הגוף. אם עשה רק את הראש ולא את הגוף - פסול, ואין הקרבן כשר, שהרי העיקר הוא הגוף.
ולעומת זאת, "מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש - כשרה": אם מיצה את הדם מן הגוף ולא הצליח למצות מן הראש - הקרבן כשר. והטעם, שהדרישה היא להוציא את רוב הדם, ורוב הדם נמצא בגוף ולא בראש. לפיכך, אף שאי עשיית הראש היא כישלון בקיום הראוי, בסופו של דבר הקרבן כשר לאותה עולה.