יומא פרק ו', משנה ח'. כדי שהכהן הגדול יוכל להמשיך בסדר עבודת יום הכיפורים לאחר שליחת השעיר לעזאזל, עליו לדעת שהשעיר הגיע למדבר. אין צורך שיידחף כבר מן הצוק, אך עד שהשעיר מגיע למדבר אין הכהן הגדול יכול להמשיך בסדר העבודה, שכן התורה אומרת: "ושילח את השעיר במדבר", ורק לאחר מכן נאמר: "ואת חלב החטאת יקטיר" - שאז מקטיר את החלבים על המזבח, ועושה את כל שאר העבודות הנלוות.
לשון המשנה:
"אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר" - הודיעו לכהן הגדול שהשעיר הגיע למדבר, ומעתה רשאי הוא להמשיך בסדר העבודה.
"מאין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר?"
"דירכאות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעין שהגיע שעיר למדבר" - בהיעדר אמצעי תקשורת הקימו מגדלי תצפית, ומן המקום שממנו נראתה תחילת המדבר היו מנפנפים במטפחות ממגדל למגדל, ובדרך זו הגיעה הידיעה שהשעיר הגיע למדבר.
סימנו של רבי יהודה:
רבי יהודה אומר: "והלא סימן גדול היה להם" - סימן ברור היה בידם, ואין צורך בכל התהליך הזה. וכך היה: "מירושלים ועד בית חידודו שלושה מילין" - בית חידודו הוא מקום בקצה ירושלים, שממנו מתחיל המדבר, והמרחק מירושלים אליו הוא שלושה מילין (וכל מיל אלפיים אמה). ומכאן חשבון הזמן:
"הולכין מיל" - יקירי ירושלים, נכבדי העיר, שהיו מלווים את השעיר עד הסוכה הראשונה, הלכו מיל אחד.
"וחוזרין מיל" - וחזרו מיל.
"ושוהין כדי מיל" - והמתינו שיעור זמן של הילוך מיל נוסף.
"ויודעין שהגיע שעיר למדבר" - שכן הילוך שלושה מילין הוא הזמן הנדרש להגעת השעיר אל המדבר, ובשלושת השיעורים הללו - הליכה, חזרה ושהייה - השתלם הזמן.
דיוקו של הרש"ש:
הרש"ש עומד על השאלה: כיצד היו "שוהין כדי מיל"? הזמן הנדרש להגעת האיש העתי הוא שיעור הילוך שלושה מילין, ומיל אחד הלכו ומיל אחד חזרו - אך במה מדדו את שיעור השהייה האחרון של "כדי מיל"? מציע הרש"ש: הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, והיקפו אלפיים אמה, שהם שיעור מיל. לפיכך היה אדם מקיף את הר הבית, ובכך נמדדה אותה שהייה אחרונה של כדי מיל, ובזה ידעו שהשעיר הגיע למדבר.
סימנו של רבי שמואל - חוט הזהורית:
רבי שמואל מביא סימן נוסף: חוט של זהורית היה קשור בפתח ההיכל, וכשהיה השעיר מגיע למדבר היה אותו חוט מתלבן, כמו שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".
והרי במשנה שלמדנו קודם נאמר שחוט השני נשלח עם השעיר לעזאזל. על כך מבארת הברייתא בגמרא כי רבי שמואל מתאר את הסדר כפי שהיה בתחילה, וזה השתלשלות הדברים:
בתחילה היו קושרים את החוט בפתח האולם שלפני ההיכל, וכשלא היה מלבין היו העם מתעצבים.
לפיכך העבירוהו לתוך האולם, אך העם היו מציצים ורואים.
לפיכך תיקנו שיישלח עם השעיר לעזאזל, כפי שלמדנו במשנה הקודמת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המשך עבודת הכהן הגדול תלוי בידיעה שהשעיר הגיע למדבר, כלמד מסדר הפסוקים "ושילח את השעיר במדבר" ו"ואת חלב החטאת יקטיר". שלושה אופנים נאמרו לידיעה זו: מגדלי התצפית והנפת הסודרין; סימנו של רבי יהודה בחשבון המילין - הולכין מיל, וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל (ולדעת הרש"ש נמדדה השהייה בהקפת הר הבית, שהיקפו אלפיים אמה); וסימנו של רבי שמואל בהלבנת חוט הזהורית הקשור בפתח ההיכל, שהוא הסדר כפי שהיה במקורו, עד שתיקנו לשלוח את החוט עם השעיר לעזאזל.