יומא, פרק א', משנה ח'. במשנה הקודמת למדנו כי היו מחזיקים את הכהן הגדול ער עד שהגיע זמן שחיטת התמיד. אולם הפעולה הראשונה שנעשתה בבית המקדש, עוד לפני שחיטת קרבן התמיד, היתה תרומת הדשן - הסרת האפר מעל המזבח, שהיא מצווה מן התורה. במשנה שלפנינו נפתח הדיון בתרומת הדשן ובזמנה.
זמנה של תרומת הדשן בכל יום:
"בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר, או סמוך לו, בין לפניו בין לאחריו" - בכל יום היו נוטלים את תרומת הדשן מן המזבח בזמן קריאת הגבר, או בסמוך לו: מעט לפניו או מעט לאחריו.
מהי "קריאת הגבר"? נאמרו בכך שני פירושים:
קריאת התרנגול.
הכרזתו של הכהן, שהיה מכריז על הזמן שבו יעשו הכהנים את עבודתם.
שינוי הזמן ביום הכיפורים וברגלים:
"ויום הכיפורים מחצות" - ביום הכיפורים הקדימו את תרומת הדשן לחצות הלילה. הטעם לכך: עבודות רבות היו מוטלות על הכהן הגדול, ומחשש לחולשתו - שיתקשה לעשות את כל הפעולות הנדרשות ממנו - ביקשו להקדים ולהוציא מן הדרך כמה שיותר, מוקדם ככל האפשר.
"וברגלים מאשמורה הראשונה" - בשלוש הרגלים, פסח שבועות וסוכות, היו עושים זאת אפילו מן האשמורה הראשונה, כלומר לאחר שליש הלילה. הטעם: כפי הנראה נכללה בתרומת הדשן גם איסוף כל האפר שהצטבר מן הקרבנות, נוסף על מצוות תרומת הדשן עצמה. ברגלים הוקרבו קרבנות רבים מאוד במהלך היום, והפעילות היתה ממושכת יותר, ולפיכך הקדימו את הזמן עוד יותר.
"ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה העזרה מלאה מישראל":
עד שהגיע זמן קריאת הגבר - בין קריאת התרנגול ובין הכרזת הכהן, עם עלות השחר - כבר היתה העזרה מלאה ביהודים שבאו מוכנים להביא את קרבנותיהם. כך הדבר אם מפרשים שאמירה זו מתייחסת לרגל. ויש המפרשים כי האמירה האחרונה מתייחסת ליום הכיפורים, שאנשים באו לצפות בעבודת הכהן הגדול.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זמני תרומת הדשן - הפעולה הראשונה בבית המקדש, הקודמת לשחיטת התמיד: בכל יום בקריאת הגבר או בסמוך לה, ביום הכיפורים מחצות מפני ריבוי עבודתו של הכהן הגדול וחשש חולשתו, וברגלים מן האשמורה הראשונה מפני ריבוי הקרבנות. כן למדנו את שני הפירושים ב"קריאת הגבר", ואת עדות המשנה שכבר קודם לזמן זה היתה העזרה מלאה מישראל.