יומא, פרק חמישי, משנה א'. בפרק הקודם למדנו כיצד מילא הכהן הגדול את המחתה - יעה האש - בגחלים, ובמשנה שלפנינו נעסוק באופן הכנת הקטורת והבאתה אל קודש הקדשים.
"הוציאו לו את הכף ואת המחתה":
הביאו לכהן הגדול שני כלים: כף של זהב שהיתה ריקה, ומחתה. יש לדייק כי המחתה הנזכרת כאן שונה מן המונח שבו נקטנו בפרק הקודם, שפירושו שם יעה; כאן מדובר בכלי המלא קטורת, שממנו עומד הכהן הגדול לחפון חופן קטורת.
"וחפן מלוא חפניו" - הוא חופן בשתי כפות ידיו מאותה קטורת שבמחתה, "ונתן לתוך הכף" - ומכניס אותה לתוך כף הזהב. שיעורה של הקטורת נקבע על פי גודל כפות ידיו בלבד: "הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו" - הגדול לפי גודלו הרב, והקטן לפי קוטנו. אין כאן מידה קבועה, אלא הדבר תלוי אך ורק בגודלו הממשי של הכהן הגדול.
"וכך היתה מדתה":
הגמרא מבארת שביטוי זה מתייחס לכך שהמידה, כלומר השיטה שנהגה בחוץ - שהכהן הגדול השתמש בידיו שלו - נהגה גם בפנים. כאשר הגיע לקחת את הקטורת ולתתה לתוך המחתה, לא עשה זאת מן הכף, אלא החזיר את הקטורת לתוך ידיו, ומידיו נתן אותה ישירות על הגחלים.
חלוקת הכלים בין הידיים:
לאחר שנתן את הקטורת מן המחתה לתוך הכף, נותנים לו את המחתה - ואף כאן אין הכוונה למחתה שנזכרה בתחילת המשנה, אלא למחתה שעליה דיברנו בפרק הקודם: מגרפת האש, היעה המלא גחלים ולא קטורת:
"נטל את המחתה בימינו" - המחתה המלאה גחלים ביד ימין.
"ואת הכף בשמאלו" - הכף שבה הקטורת ביד שמאל.
לכאורה ראוי היה לתת את הקטורת ביד ימין, שהרי היא העניין העיקרי והיא זו שעומדת להיקטר. אלא שמחתת הגחלים כבדה יותר, ולפיכך הקלו על הכהן הגדול ונתנו את הפריט הכבד בימינו, מתוך הנחה שהכהן הגדול הוא ימני. ואכן, יש לדון האם אפשר כלל שיהיה שמאלי.
המהלך בהיכל ושתי הפרוכות:
"היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים" - הוא הלך בהיכל עד שהגיע לשתי הפרוכות שהבדילו בין הקודש לבין קודש הקדשים. "וביניהן אמה" - בין שתי הפרוכות היה מרווח של אמה.
הטעם לכך: בבית המקדש הראשון היה כותל שהפריד בין הקודש לבין קודש הקדשים, הנקרא 'אמה טרקסין'. לחכמים היה ספק היכן בעצם התחילה קדושת קודש הקדשים - האם בצדה החיצוני של אותה אמה או בצדה הפנימי. מכיוון שבבית המקדש השני היתה התקרה גבוהה יותר ולא ניתן היה להעמיד כותל, נאלצו לתלות פרוכת; ומאחר שלא ידעו היכן להעמידה, עשו שתי פרוכות, ובין שתיהן נותר כעין שטח הפקר, שדרגת קדושתו אינה ברורה.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק על כך וסובר שלא היה שם ספק כלל, אלא ידעו בדיוק היכן להניח את הפרוכת והיכן מתחילה הקדושה: "רבי יוסי אומר: לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד". את דבריו הוא מבסס על הפסוק שנאמר במשכן: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים".
נחזור לדעת תנא קמא, שהיו שם שתי פרוכות, והוא מתאר את אופן השימוש בהן:
"החיצונה היתה פרופה מן הדרום" - הפרוכת החיצונית היתה מהודקת לאחור בצדה הדרומי, כדי שלא תיצמד עד הסוף אל הקיר, ובכך נוצר פתח להיכנס דרך הדרום.
"והפנימית מן הצפון" - הפרוכת הפנימית היתה מהודקת לאחור בצד צפון, ומשם היה הפתח להיכנס.
"מהלך ונכנס עד שמגיע לצפונה" - הוא נכנס מן הדרום, שם היה הפתח בפרוכת החיצונית, והולך בין שתי הפרוכות עד שהוא מגיע לצפון. "הגיע לצפונה, הופך פניו לדרום" - שם הוא פונה לכיוון דרום, והולך לשמאלו לאורך הפרוכת עד שהוא מגיע לארון.
הגמרא מציינת שאין מדובר בארון עצמו, משום שמשנתנו מתארת את הסדר בבית המקדש השני, שבו לא היה ארון, אלא הכוונה למקום הארון. בהגיעו אל הארון, או אל מקום הארון, הוא מניח את המחתה שהגחלים בתוכה בין שני בדי הארון, או במקום שבו היו שני הבדים.
לאחר מכן הוא צובר את כל הקטורת יחד על גבי הגחלים, וכל הבית מתמלא עשן. משסיים, הוא יוצא והולך בדרך שבה בא - כלומר יוצא לאחוריו, כדרך הנוהגים כן בפני אדם גדול. בהיכל, בחדר החיצון, היה מתפלל תפילה קצרה, ולא היה מאריך בתפילתו, כדי שלא להבהיל את ישראל שהמתינו וציפו לראות אם יצא בשלום, שמא חלילה לא יצא וימות בתהליך.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר הכנת הקטורת - הוצאת הכף והמחתה, חפינת הקטורת לפי מידת כפות ידיו של הכהן הגדול, ונתינתה מידיו על הגחלים גם בפנים; חלוקת הכלים בין ימין לשמאל מפני כובד המחתה; המהלך בין שתי הפרוכות ומחלוקת רבי יוסי בעניין זה; הנחת המחתה בין בדי הארון, הקטרת הקטורת, היציאה לאחור והתפילה הקצרה בהיכל.