יומא, פרק ד', משנה א'. המשנה מתארת את סדר הגורלות: כיצד נקבע איזה מן השעירים יובא לחטאת ואיזה מהם ישולח לעזאזל.
"טָרַף בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת":
הכהן הגדול היה מנער את התיבה ומטרף את הגורלות בתוכה, כדי שלא יידע היכן מונח הגורל שעליו כתוב שם ה'. את הגורל היה תופס בבת אחת - לבל ימשש ויחוש בידו איזה גורל הוא, ומתוך כך העלה את שני הגורלות:
"אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם" - זהו הגורל של השעיר המובא חטאת לה'.
"וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל" - זהו הגורל של השעיר המשולח, הנדחה מן הצוק.
העומדים לצדו של הכהן הגדול:
"הַסְּגָן מִימִינוֹ" - הסגן עמד לימינו של הכהן הגדול.
"וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ" - ראש בית אב עמד לשמאלו.
הכרזת הגבהת היד:
"אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּימִינוֹ" - אם הגורל שעליו כתוב שם ה' עלה בידו הימנית, היה הסגן, העומד לימינו, אומר לו: "אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבֵּהַּ יְמִינֶךָ" - אדוני הכהן הגדול, הרם את יד ימינך.
"אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּשְׂמֹאלוֹ" - אם עלה בידו השמאלית, היה ראש בית אב, העומד לשמאלו, אומר לו: "אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבֵּהַּ שְׂמֹאלֶךָ" - הרם את יד שמאלך.
"נָתַן אוֹתָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים":
הכהן הגדול הניח את הגורלות, כל אחד ואחד על השעיר שלו, "וְאוֹמֵר: לַה' חַטָּאת". רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שלא היה צריך להזכיר את המילה "חַטָּאת", אלא לומר "לַה'" בלבד.
"הֵן עוֹנִין אַחֲרָיו":
באמירת "לַה'" היה הכהן הגדול מזכיר את שם ה' המפורש, שאין אנו הוגים אותו, והעם היה עונה אחריו: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד", כדרך שעונים בשומעם את שם ה'.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר הגורלות - טריפת הקלפי והעלאת שני הגורלות בבת אחת כדי שלא יבחין הכהן הגדול ביניהם; הגורל האחד "לַשֵּׁם" והשני "לַעֲזָאזֵל"; מעמד הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, וכל אחד מהם מכריז על הגבהת היד שבה עלה הגורל "לַשֵּׁם"; הנחת הגורלות על שני השעירים ואמירת "לַה' חַטָּאת" - ולדעת רבי שמעון "לַה'" בלבד; ועניית העם "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" עם שמיעת שם ה' המפורש.