פרק ו' במסכת יומא נפתח בדינם של שני שעירי יום הכיפורים: "שני שעירי יום הכיפורים" - האחד חטאת לה' והאחד משתלח לעזאזל, וההגרלה היא הקובעת איזה מהם לכל ייעוד.
מצוותן שיהיו שניהן שווין:
המשנה קובעת כי לכתחילה יש מצווה שהשעירים יהיו זהים זה לזה: "מצוותן שיהיו שניהן שווין" - בארבעה עניינים:
"במראה" - בהופעתם החיצונית.
"ובקומה" - בגובהם.
"ובדמים" - בערכם הכספי.
"ולהיקחן כאחד" - שיילקחו וייקנו שניהם יחד.
אף על פי שיש מצווה בשוויון זה, אין הוא מעכב: "ואף על פי שאינן שוין, כשרין" - אם בסופו של דבר לא יצאו זהים בעניינים אלו, כשרים הם. וכך גם בדין הלקיחה: "לקח אחד היום ואחד למחר - כשרין", ואף שלא נלקחו כאחד.
מת אחד מן השעירים:
"אם עד שלא הגריל מת" - כאשר מת אחד מהם קודם הטלת הגורלות, "יקח זוג לשני" - קונה שעיר אחר כזוג לשעיר הנותר, ואין בכך בעיה, שכן טרם הוטלו הגורלות.
מת אחד מהם לאחר ההגרלה - "יביא זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה" - מביא זוג שעירים נוסף ומגריל עליהם מחדש, ואומר כלשון המשנה לפי התרחיש:
"אם של שם מת" - אם מת השעיר שנקבע לחטאת לה', אומר: "זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו".
"אם של עזאזל מת" - אומר: "זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו".
"והשני ירעה עד שיסתאב" - הבהמה השנייה מן הזוג החדש, שלא נזקקו לה, רועה עד שייפול בה מום. משנפל בה מום ניתן לפדותה, "וימכר" - נמכרת בתהליך הפדיון, "יפלו דמיו לנדבה" - והכספים שיתקבלו במכירתה יינתנו לקופת הנדבה, שממנה מביאים עולות נדבה בבית המקדש.
מדוע אין השעיר הנותר מת?
הכלל הרגיל הוא: "חטאת שנתכפרו בעליה באחרת" - אם הפריש אדם שתי בהמות לחטאת אחת (למשל שאבדה האחת ונמצאה לאחר שהתכפר בשנייה), הבהמה שלא נעשה בה שימוש דינה למות, ואין להשתמש בה. ברם, דין זה נאמר בחטאת יחיד; ואילו כאן מדובר בחטאת ציבור, ובה מסיימת המשנה: "שאין חטאת ציבור מתה" - בחטאת של רבים אין ממיתים את הבהמה, אלא מניחים אותה לרעות ומשתמשים בדמיה להבאת עולת נדבה.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק בשני עניינים:
אף בחטאת ציבור, אם כבר התכפרו הבעלים בבהמה אחרת, הבהמה שנותרה בחיים דינה למות, והרי היא 'חטאת המתה'.
"נשפך הדם - ימות המשתלח" - אם לאחר שחיטת שעיר החטאת נשפך דמו, ויש להביא שעיר אחר תחתיו, יש להביא זוג שעירים חדש ולהגריל עליהם, שהרי נזקקים לשחיטה נוספת. השעיר השני שבזוג החדש יהיה המשתלח, והמשתלח הראשון הרי הוא כמי שנתכפרו בעליו באחרת, שכן אחר בא לתפוס את מקומו - ולפיכך, לדעת רבי יהודה, דינו למות.
"מת המשתלח - יישפך הדם" - המשנה מסיימת: אם מת השעיר המשתלח לאחר ששחטו את השעיר שהוא חטאת לה' והדם עומד ומזומן, שופכים את הדם ואין להשתמש בו. יסוד הדין הוא בשאלה עד מתי צריך המשתלח להישאר בחיים, והתשובה היא: עד הזאת דם החטאת. משמת קודם לכן, נפסל הדם, ולפיכך שופכים אותו ומביאים זוג אחר.
בדין זה הכל מודים: אף שרבי יהודה וחכמים נחלקו אם בהמות שעדיין חיות נדחות ודינן למות, הכל מסכימים שבהמות שנשחטו כבר - נדחות, ואי אפשר להשתמש בהן, כבמקרה זה שבו יש לבחור זוג חדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין שני שעירי יום הכיפורים: מצווה לכתחילה שיהיו שווים במראה, בקומה ובדמים ושיילקחו כאחד, ואף שאינן שווים - כשרין. עמדנו על דין מיתת אחד מהם לפני ההגרלה ולאחריה, על נוסח ההעמדה תחת השעיר שמת, על השעיר הנותר הרועה עד שיסתאב ודמיו לנדבה מפני שאין חטאת ציבור מתה, ועל דעת רבי יהודה שאף חטאת ציבור מתה ושבנשפך הדם ימות המשתלח. לבסוף למדנו את דין מת המשתלח - שיישפך הדם, מפני שהמשתלח צריך להתקיים עד הזאת דם החטאת, ובדין דחיית השחוטים הכל מודים.