לפנינו משנה א' בפרק ט' של מסכת יבמות, הפותחת בקביעה: "יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן". כלומר, ישנן נשים המותרות להינשא לבעליהן, אך אם ימות הבעל בלא בנים ותיפול האישה ליבום, אין היא מותרת ליבם - אחיו של הבעל - אף שהייתה מותרת לבעלה המנוח.
ארבע הקטגוריות שמונה התנא:
"מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן" - נשים המותרות לבעליהן, ובנסיבות מסוימות אסורות ליבם.
"מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן" - נשים שנישואיהן לבעליהן היו נישואין אסורים, ואילו אחיו הוא מי שמותרות להינשא לו.
"מותרות לאלו ולאלו" - נשים המותרות הן לבעליהן והן ליבמיהן.
"אסורות לאלו ולאלו" - נשים האסורות לשני האחים, הן לבעל המנוח והן ליבם.
"ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן":
"כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול" - האלמנה מותרת לכהן הדיוט, ואילו אחיו היבם, שהוא כהן גדול, אסור באלמנה.
"חלל שנשא כשרה ויש לו אח כשר" - חלל הוא מי שאביו כהן והוא תוצר של נישואי כהן אסורים. אישה כשרה מותרת להינשא לו ואין בנישואין אלו כל איסור, אלא שמעצם הגדרתם היא נעשית חללה. אחיו של הבעל - התנא נקט "כשר" והכוונה לכהן כשר - אסור בחללה.
"ישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר" - ישראל הנושא בת ישראל, ולו אח ממזר הבא מיחסים אסורים (אותו אב ואמהות שונות, ולפיכך אחד מהם ממזר). האישה מותרת לבעלה ואסורה ליבמה.
"ממזר שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל" - ממזר וממזרת מותרים זה לזה, אך אחיו שאינו ממזר אלא ישראל, אינו יכול לשאת ממזרת, והרי היא אסורה ליבמה.
דיוק בלשון המשנה:
לכאורה לא היה על התנא לנקוט דווקא במקרה של אלמנה. אף אם נשא הכהן ההדיוט בתולה שלא הייתה נשואה מעולם, מכוח מיתת בעלה ונפילתה ליבום הרי היא אלמנה, והכהן הגדול אסור בה. הזכרת האלמנה באה אפוא אגב אורחא, מפני הסיפא של המשנה, שבה יידרש מקרה של אלמנה.
לסיכום: ארבעה מקרים מנתה המשנה בקטגוריה הראשונה - כהן הדיוט שנשא אלמנה ולו אח כהן גדול; חלל שנשא כשרה ולו אח כהן כשר; ישראל שנשא בת ישראל ולו אח ממזר; וממזר שנשא ממזרת ולו אח ישראל. בכולם האישה מותרת לבעלה ואסורה ליבמה.
בהמשך המשנה יפורטו שאר הקטגוריות: המותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, המותרות לאלו ולאלו, והאסורות לאלו ולאלו.