יבמות, פרק חמישי, משנה ו. משנה זו חוזרת על רעיון שנשנה במשניות הקודמות, אך היא מבחינה - לפחות לשיטת תנא קמא - בין מקרה שבו קדמה החליצה לבין מקרה שבו קדמה הביאה.
לשון המשנה:
"חלץ ועשה מאמר, נתן גט ובעל" - היבם חלץ ליבמתו, ולאחר מכן עשה בה מאמר, או נתן לה גט, או בעלה.
"בעל ועשה מאמר, נתן גט וחלץ" - היבם בעל תחילה, ולאחר מכן עשה מאמר, או נתן גט, או חלץ.
"אין אחרי חליצה כלום":
כאשר החליצה נעשתה, שוב אין דבר הפועל לאחריה. החליצה מסלקת את הזיקה והיבמה יצאה ממנה, ולפיכך אין המאמר, הגט או הביאה שנעשו אחריה מועילים כלל. אף המאמר אינו חל, שכן אנו נוקטים כשיטת רבי עקיבא הסובר שאין קידושין תופסין בחייבי לאווין, והמאמר בשלב זה אינו אלא קידושין. ומותר לו לשאת את האישה שחלץ לה.
המשנה מדגישה כי דין זה נוהג "בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף": בין אם החליצה נעשתה ראשונה, כלשון המשנה כאן; בין אם נעשתה באמצע - כגון שעשה מאמר, ואחריו חלץ, ואחריו בעל; ובין אם נעשתה אחרונה. בכל אופן שהוא, משנעשתה החליצה, כל מעשה הבא בעקבותיה אינו נחשב ואין לו כל תוקף.
ביאה שקדמה - "אין אחריה כלום":
הביאה, לעומת זאת, "בזמן שהיא בתחילה" - כשהיא המעשה הראשון שנעשה - "אין אחריה כלום". היבם ייבם את יבמתו והריהי אשתו לכל דבר, וכל מעשה הנעשה לאחר מכן אין לו כל תוקף.
ביאה באמצע או בסוף - "יש אחריה כלום":
אך אם נעשתה הביאה באמצע או בסוף - כגון שנתן לה גט ואחריו בעל ואחריו עשה מאמר, או שנתן לה גט ועשה מאמר ורק לבסוף בעל - שאר הפעולות אכן פועלות. הטעם: ביאה שלא קדמה למעשים האחרים הריהי ביאה פסולה, וזיקת היבם עדיין קיימת. משום כך המאמר או הגט מועילים, והיא זקוקה לחליצה, שכן לא נעשתה כאן ביאה נקייה אלא ביאה שבאה לאחר מעשה אחר והתפסלה בכך.
שיטת רבי נחמיה:
רבי נחמיה חולק וסובר: "אחת ביאה ואחת חליצה, בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף - אין אחריה כלום". לדעתו אין קיים כלל המושג של ביאה פסולה בהקשר זה, ועצם העובדה שנעשה מעשה קודם לה אינה פוסלת אותה. הביאה נחשבת ייבום גמור, ובזה אנו מתבוננים: היבמה נעשית אשתו, וכל פעולה הבאה לאחר מכן אין בה ממש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לדעת תנא קמא החליצה חותמת את התהליך בכל מקום שבו נעשתה - בתחילה, באמצע או בסוף - ואילו הביאה חותמת אותו רק כשהיא ראשונה; באה היא באמצע או בסוף, הריהי ביאה פסולה, הזיקה נותרת בעינה ושאר המעשים פועלים והיבמה זקוקה לחליצה. רבי נחמיה חולק ומשווה את דין הביאה לדין החליצה: בכל מקום שנעשתה, אין אחריה כלום.