יבמות, פרק ד', משנה א'. המשנה עוסקת ביבם שחלץ ליבמתו, ולאחר מעשה החליצה התברר כי היא מעוברת מבעלה שנפטר. אם אותו ולד הוא בר קיימא, נמצא שהאישה לא הייתה זקוקה לייבום כלל, וממילא החליצה שנעשתה לה חסרת בסיס ואינה תקפה. הכול, אפוא, תלוי בשאלה אחת: האם הוולד שנולד יהיה בר קיימא אם לאו.
הקדמה: חליצה כדוגמת גירושין:
אדם המגרש את אשתו נאסר לעולם בקרובותיה, שכן מחמת נישואיו עמה נאסרו עליו קרובותיה, ואיסור זה עומד בעינו אף לאחר הגירושין. החליצה דומה בצורתה לגירושין, ולפיכך נאמר גם בה שהיבם נאסר בקרובות החלוצה, והיא בקרוביו. כמו כן, החלוצה פסולה מלהינשא לכהן מדברי חכמים, מפני שהיא דומה לגרושה האסורה לכהן מן התורה.
כשהוולד של קיימא:
כאשר נשלם זמנו של הוולד והוא נשאר בחיים, או שעברו עליו שלושים יום והוא קיים, מתברר למפרע שהוא ולד בר קיימא. במקרה זה מתברר שהאישה לא הייתה חייבת בחליצה מעולם, ומעשה החליצה שנעשה בה - אף שנעשה בפועל - היה חסר משמעות מעיקרו. לפיכך:
"הוא מותר בקרובותיה" - היבם שחלץ אינו נאסר בקרובות האישה.
"והיא מותרת בקרוביו" - אף היא אינה נאסרת בקרוביו.
"ולא פסלה מן הכהונה" - אין היא נחשבת חלוצה, ולכן איסור דרבנן שאין כהן נושא חלוצה אינו נוגע לה כלל.
כשאין הוולד של קיימא:
אם הוולד אינו בר קיימא, מתברר שהאישה הייתה זקוקה באמת לייבום או לחליצה, והחליצה שנעשתה לה הייתה חליצה גמורה ותקפה. לפיכך:
"הוא אסור בקרובותיה" - היבם שחלץ נאסר בקרובותיה.
"והיא אסורה בקרוביו" - אף היא נאסרת בקרוביו.
"ופסלה מן הכהונה" - היא חלוצה גמורה, ולפיכך פסולה מלהינשא לכהן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי תוקפה של החליצה ליבמה שנמצאה מעוברת נקבע למפרע לפי גורל הוולד. ולד בר קיימא מגלה שלא הייתה כאן זיקת ייבום כלל, והחליצה בטלה - ואין איסור קרובים ואין פסול כהונה. אין הוולד של קיימא - החליצה הייתה חליצה גמורה, על כל דיניה: איסור בקרובים לשני הצדדים ופסול לכהונה.