TheWholeTorah.aiBeta

יבמות פרק ט"ז משנה ז': עדות להתיר אלמנה להינשא מחדש

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

יבמות פרק ז' משנה ז' - זוהי המשנה החותמת את מסכת יבמות. מכאן ואילך נפנה למסכת כתובות, ואנו מקווים שתצטרפו אלינו אף ללימודה.

עדותו של נחמיה איש בית דלי:

המשנה פותחת בדבריו של רבי עקיבא: "כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה". רבי עקיבא היה מארץ ישראל, אלא שגזירות הרומאים מנעו מן החכמים לעבר את השנה ולשלוט בלוח בארץ ישראל, ולפיכך ירד לנהרדעא שבבבל כדי לעבר שם את השנה.

שם, כלשונו, "מצאתי נחמיה איש בית דלי" - תלמיד חכם ששמו נחמיה איש בית דלי. אמר לו נחמיה: "שמעתי שאין משיאין את האישה בארץ ישראל על פי עד אחד" - כלומר, בארץ ישראל אין נוהגים להשיא אישה על סמך עדותו של עד אחד, ורבי יהודה בן בבא הוא היחיד שהחזיק בדעה שאישה נישאת על פי עד אחד. השיב לו רבי עקיבא שאכן כך הדברים.

אמר לו נחמיה: "אמור להם" - אמור לסנהדרין ולתלמידי החכמים שבארץ ישראל - "אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות", המדינה הרוסה מחמת הצבאות הפושטים בה והדרכים מסוכנות לנסיעה, "מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האישה על פי עד אחד". הרי שמסר עדות ומסורת לדעה זו.

תגובתו של רבן גמליאל:

ממשיך רבי עקיבא ומספר: "וכשבאתי והרצתי הדברים לפני רבן גמליאל" - כששב לארץ ישראל, הציג את העניין וביאר את העדות שקיבל לפני רבן גמליאל (נכדו של רבן גמליאל הזקן). "שמח לדברי" - שמח רבן גמליאל לשמוע את הדברים, "ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא". עד כה עמד רבי יהודה בן בבא לבדו בדעתו שניתן לסמוך על עד אחד, וכעת נמצאה עדות נוספת המסייעת לו.

"מתוך הדבר נזכר רבן גמליאל" - מתוך הדיון בעניין נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא, ורבן גמליאל הזקן, סבו, השיא את נשותיהם על פי עד אחד. מכאן "והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד" - נקבע שאישה נישאת על סמך עדותו של עד אחד. ולא זו בלבד, אלא הוחזקו להיות משיאין אף במקרים הבאים:

  • "מפי עד" - עדות ששמע עד אחד מפי עד אחר.

  • "מפי עבד" - עדות ששמעו מפי עבד.

  • "מפי אישה" - עדותה של אישה.

  • "מפי שפחה" - עדותה של שפחה.

כל אלו פסולים לעדות בדרך כלל, ואף על פי כן הוכשרו להעיד על מיתת בעלה של אישה.

מחלוקת החכמים:

  • רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים: "אין משיאין את האישה על פי עד אחד" - אין להשיא אישה על סמך עדות של עד אחד כלל.

  • רבי עקיבא אומר: "לא על פי אישה, ולא על פי עבד, ולא על פי שפחה, ולא על פי קרובים" - המסורת שקיבל מנחמיה איש בית דלי הייתה שדי בעד אחד, אך עד זה חייב להיות עד כשר.

מעשה הפונדקית בצוער:

השיבו לו חכמים ממעשה שממנו עולה לכאורה שאין צורך בעד כשר: "מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים". אחד מהם חלה בדרך, והם הביאוהו לפונדק. בשובם מנסיעתם שאלו את הפונדקית: "איה חברנו?" - היכן חברנו החולה שהשארנו אצלך? אמרה להם: "מת וקברתיו", ועל פי דבריה השיאו את אשתו. הרי שאישה זו לא הייתה אפילו יהודייה, ובכל זאת סמכו עליה.

וכך אמרו לו: "לא תהא כהנת כפונדקית?" - כהנת, בת כהן, היא דוגמה לאישה מיוחסת. וכי אישה מיוחסת לא תהא נאמנת כפונדקית הנוכרית הזאת?

השיב להם רבי עקיבא: אכן כך היה הדין אילו נאמנותה של הפונדקית נשענה על דבריה בלבד, אך למעשה היו בידה סימנים נוספים. הפונדקית הוציאה להם:

  • "מקלו" - מקלו של הנפטר.

  • "תרמילו" - ילקוטו וכיסו.

  • "ספר תורה שהיה בידו" - ספר התורה שנשא עמו.

בכך הוכיחה שאלו חפצים שלא היו מגיעים לרשותה אילו לא מת. לפיכך אין המעשה ראיה שסומכים על מי שאינו עד כשר, שכן בידי אותה אישה היו סימנים שהוכיחו באמת ובתמים כי האיש נפטר ואשתו רשאית להינשא.

לסיכום: במשנה זו למדנו את עדותו של נחמיה איש בית דלי מפי רבן גמליאל הזקן, שמשיאין את האישה על פי עד אחד; את שמחתו של רבן גמליאל שנמצא חבר לרבי יהודה בן בבא; את מעשה ההרוגים בתל ארזא שממנו הוחזקו להשיא על פי עד, ואף מפי עד, עבד, אישה ושפחה; ואת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע החולקים על כך, ורבי עקיבא הדורש עד כשר דווקא. לבסוף עמדנו על מעשה הפונדקית בצוער, שאין ממנו ראיה, שכן היו בידה סימנים מובהקים.

בזאת אנו מסיימים את מסכת יבמות, ומקווים שתצטרפו אלינו ללימוד מסכת כתובות.